מעונות עובדים

חזית מעונות הוד בפינת הרחובות פרוג ופרישמן (2007)

החצר הפנימית של מעונות הוד (2007)

מעונות עובדים ברחביה, ירושלים, שנות השלושים

מעונות עובדים הם שיכונים ובהם בלוקים של דירות מגורים הבנויות בקומות בסגנון הבינלאומי, שהוקמו במסגרת מפעל השיכון ההסתדרותי, שהחל בבניית בבתים פרטיים בני קומה אחת, והחל משנת 1933, עם גידול העלייה לארץ ישראל, עבר לבניית בתי קומות.

שיכוני מעונות עובדים נבנו בעיקר בחיפה ובתל אביב, והידועים שבהם הם מעונות עובדים ח', מעוז והוד שבתל אביב.

קדמו למעונות עובדים שכונת בורוכוב בגבעתיים, קריית חיים בחיפה, קריית עמל בטבעון, קריית עבודה ושכונות הפועלים בצפון הישן של תל אביב.

רקע

ההסתדרות ראתה את הדאגה לבניית דירות מגורים כחלק מתפקידה הכולל לדאוג לכל צורכי הפועל המאורגן. עד 1930, הקרקע הייתה זולה יחסית ולא הורגש מחסור בשטחים. לכן פתרונות הדיור בוצעו באמצעות בתים פרטיים בודדים ולא בבית משותף. בעקבות התגברות העלייה, עליית המחירים, וצמצום היצע הקרקעות הסמוכות לעיר, מפעל השיכון ההסתדרותי יצא מטיפול ישיר של חברת העובדים והועבר לשתי חברות בת; חברת "שיכון" בנתה בעיר, וחברת "נוה עובד" בנתה במושבות. הבתים נועדו לשמש למגורי עובדים ופועלים (75%) ופקידים ובעלי מקצוע חופשיים (25%).

מבנים אלה יוצאי דופן בגודלם בין מבני הסגנון הבינלאומי. בעוד שמבנה רגיל היה על חלקה אחת, מבנים אלה השתרעו על מספר חלקות. משמעות הדבר סטייה מהנורמה של הסגנון הבינלאומי, לפיה סביב כל בית מגורים היה שטח של גינה לרווחת הדיירים. בכל אחד ממבני המעונות הייתה חצר שיתופית, ובה מכולת ("צרכניה") וגן ילדים, ועל גג כל מבנה היו חדרי כביסה משותפים.

מעונות מעין אלה הוקמו בערים רבות באירופה ובהן וינה וערים בגרמניה.

בתל אביב נדרש לצורך בניית מבנים אלה אישור מיוחד מהעירייה, שכן מבני "רכבת" אלה נגדו את אופייה של העיר. האישור ניתן בשל התחייבות האדריכל לבניית שטח ציבורי גדול במרכז כל חלקה.

מבנה משפטי

המבנה המשפטי של "מעונות עובדים" מיוחד במינו, ומטרתו יצירת פלטפורמה משפטית במסגרתה יישמו בפועל רכישת קרקע, בנייה ואכלוס השיכון בחברי ההסתדרות, והכל במסגרת משטר חברתי (סוציאליסטי) קפדני. ארגון פרויקט הבנייה נעשתה על ידי חברת שיכון על קרקעות של הקק"ל, באמצעות הקמת אגודה שיתופית ייחודית לכל פרויקט. האגודה רכשה את הקרקע והקימה את המבנים, במימון רוכשי הדירות שהיו חייבים להיות חברי האגודה השיתופית. שמה של כל אגודה היה "מעונות עובדים" בתוספת השם הייחודי של הפרויקט.

רק ב-1953 נכנס לתוקפו לראשונה חוק בתים משותפים, שאיפשר רישום בעלות של מספר דירות המצויות בפרוסות אופקיות שונות בחלקה אחת. עד אז לא הייתה אפשרות משפטית, לתת יחידת רישום נפרדת, לכל דירה בבניין דירות הבנויות בקומות על חלקה אחת.

כך, האגודה הייתה בעלת החלקה עליה בנוי השיכון, ואילו לחברים היה רק חלק בהון האגודה, שגודלו היה יחסי לגודל דירתם. מצב משפטי זה גם תאם את אחד העקרונות של מפעל השיכון ההסתדרותי - "לא לבעלות פרטית", שהוא אחד מארבעת הלאוים (לא להשכרה, לא למכירה).

ללא הבנת הרקע המשפטי הזה, לא ניתן להבין את המושגים הארכאיים הבלתי נתפסים, במסמכי היסוד של האגודות (תקנון האגודה, שטר חכירה ראשית ושטר חכירת המשנה).

עם חקיקת חוק בתים משותפים, האגודה נרשמה כחוכרת הראשית מהקק"ל שהייתה הבעלים הרשום של החלקה, וחבר האגודה - המשתכן, נרשם כחוכר משנה של האגודה.

האגודה השיתופית חברת העובדים היא מעין אגודת ראי של ההסתדרות, והיא הזרוע הכלכלית של ההסתדרות ובעלת נכסיה. לחברת העובדים הוענק במסמכי היסוד של האגודה מעמד מיוחד, של מעין נאמן המפקח על פעילות האגודה, ועל "הטוהר של הפעילות הסוציאליסטית" באגודה. בתור מפקח ונאמן הוענקו לה זכויות רבות כולל הזכות למנות רוב חברי הנהלת האגודה. למעשה כל פעולה הכי קטנה של הדייר בדירתו נזקקת, פורמלית, לאישור "מראש ובכתב" מחברת העובדים. כאשר האגודה מתפרקת חברת העובדים אמורה לבוא בנעליה על מנת לשרת את חבריה, שכן לאחר בניית השיכון, האגודה מתפקדת למעשה כוועד-בית ("חברת ניהול" המופעלת על ידי הדיירים עצמם) עם סמכויות מורחבות. מעמדה המיוחד של חברת העובדים מוצדק במסמכי היסוד, באמתלה כאילו חברת העובדים פעלה למען ארגון, רכישה ובנייה של השיכון - דבר שהיה נכון בשנים הראשונות של מפעל השיכון ההסתדרותי, אך משולל כל יסוד עובדתי בקשר למפעל מעונות עובדים, שכן חברת שיכון ביצעה את הכל במימון המשתכנים.

מכירת דירה, נחשבה לפעולה ספסרית אסורה בתכלית וכך גם השכרת דירות. כדי לענות על הצורך לעבור דירה, נוצר מנגנון בירוקרטי מסורבל של "העברת זכויות" (הס מלהזכיר מכירה ורווח) והמחיר נקבע על ידי "ועדת הערכה". מתוך הרווח אמור היה להיות מועבר 10% לקרן "אבן העזר" לעזרה הדדית, שהוקמה על מנת לסייע לאגודות שיכון. זאת, מתוך אחוזים גבוהים יותר שהיו אמורים להיות מועברים לקק"ל. בתחילת שנות ה-1950 ועד לביטול ועדות ההערכה במסגרת התנתקות ההסתדרות מהאגודות, התפתח "שוק שחור" במסגרתו נמכרו דירות, כאשר המחיר האמיתי נסגר מתחת לשולחן ושולם טבין ותקילין למוכר, ואילו המחיר שנקבע על ידי ועדת ההערכה היה רק המחיר הרשמי.

בתחילת שנות ה-1950, אוחדו חברות שיכון ונוה עובד לחברה אחת בשם שיכון עובדים.

בשנת 1957, השמועות על התמרמרות המשתכנים בשל המכשולים הבירוקרטיים, גרמו לירידה בהתעניינות בדירות של חברת שיכון עובדים, דבר שהביא לפגיעה ברווחי ההסתדרות (חברת האם של שיכון עובדים) ואיימה על כל מפעל השיכון ההסתדרותי.

הוקמה ועדה לבחינת מצב השיכון הסתדרותי בראשות ראובן ברקת. מסקנות הוועדה היו כי יש לבטל את כל המגבלות. היה זה צעד הכרחי להמשך פעילותה של חברת שיכון עובדים. המסקנות אומצו על ידי הוועד הפועל של ההסתדרות והופסקה גביית אחוזים כלשהם עבור קרן אבן העזר ושאר חותכי הקופונים. כן בוטלו ועדות ההערכה והאיסור למכור דירה בשוק החופשי, להשכיר דירות וקביעת שכר דירה מקסימלי ("שכל משתכן הסתדרותי רשאי לדרוש משכנו... (על מנת ) להצליח להתרומם מעל לאינטרסים הפעוטים של המשתכן ולשוות לנגד עיניו את טובת הכלל ובזה לסייע סיוע של ממש לטהר את האווירה שבה אנו חיים... ").

בהמשך פורקו האגודות השיתופיות קרן "אבן העזר" וכן "ברית פיקוח לאגודות שיכון" וההסתדרות התנתקה מכל מעורבות באגודות השיכון. בשנת 2003 ניסתה ההסתדרות לטעון לזכויות תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות.

שכונות מעונות עובדים

בתל אביב

בתל אביב נבנו שמונה מתחמי מעונות עובדים:

לוחית זיכרון בגינת הוד בתל אביב

• מעונות א', מעונות ב' ומעונות ג', ברחוב מזא"ה בתכנון האדריכלים יהודית סגל שטולצר, דב קוצ'ינסקי, יונתן שלאיין ואריה שרון.
• מעונות ד', מעונות ה' ומעונות ו' - וביחד "מעונות הוד", בפינת הרחובות פרישמן, פרוג ודב הוז. תוכננו על ידי האדריכל אריה שרון, שהצעתו להקמת המבנים זכתה בתחרות של ההסתדרות הכללית. בתקופת המנדט שכן במקום זה המטה הארצי של ההגנה. במקום - לוחית זיכרון על כך.

בין רחוב דב הוז ופרוג נמצאת "גינת הוד" ובה לוחית זיכרון למעונות הוד.

• מעונות ז' - בשדרות בן-גוריון (אז נקרא הרחוב "קק"ל"), והרחובות ריינס ושפינוזה בתכנון האדריכלים יוסף נויפלד, ישראל דיקר, אריה שרון וקרל רובין.
• מעונות ח' - ברחוב נחום, בתכנון אריה שרון. מעונות אלו נבנו בשני גושים, האחד בין הרחובות הירקון, נחום ושדרות נורדאו, והשני בין רחובות נחום, בן-יהודה ושדרות נורדאו. בחצר הגוש המזרחי נמצאת אנדרטה לזכר בני המעונות שנפלו במלחמת העצמאות.

בירושלים

בירושלים נבנו כמה מעונות עובדים. המפורסמים בהם הם מעונות עובדים בקרית משה, מעונות עובדים א' ומעונות עובדים ב' שבשכונת רחביה. מייסדי מעונות עובדים א' ברחביה שאפו למקסימום פרטיות בתוך הבית המשותף. זוג האדריכלים צ'רניאק שזכו בתחרות לבניית המעונות ברחביה תכננו שישה בניינים דו-קומתיים, בני ארבע דירות כל אחד סביב חצר פנימית משותפת. לכל משפחה תוכננה כניסה נפרדת, לדיירי הקומות העליונות תוכנן גרם מדרגות דירתי. המשחק בין הקוביות וגרמי המדרגות לבין החצר הפנימית הירוקה יצר אופי ויופי השונים מחצרות האבן הירושלמיות הטיפוסיות. בין הדיירים במעונות עובדים א' ברחביה נמנו מהנדסים, אדריכלי הפרויקט, רופאים, פקידים, מורים וגם שני פועלים. האגודה השיתופית לפי תקנונה הייתה אמורה להקים מפעלים כלכליים משותפים, משקי עזר, צרכניה ועוד אך חברי האגודה הסתפקו בוועדת נוי שטיפחה את החצר המשותפת.

מתחם מעונות עובדים בקרית משה בנוי על שטח של כ-40 דונם, ומצוי בין הרחובות: שד' הרצל, קריית משה, שד' המאירי, והרב צבי יהודה. בשיכון 237 דירות ב-17 בלוקים (מבנים). השטח הפתוח ("השטח שמחוץ לבלוקים") צמוד למשרד הוועד הרשום בטאבו כיחידת רישום נפרדת שהזכויות בה שייכות לאגודה.

בחולון

בקריית עבודה בחולון הוקמו על ידי סולל בונה מעונות עובדים א', ב', ג', ברחוב שנקר 51 – 53, 54, 55 – 57. פנחס אילון, ראש העיר חולון, התגורר עם משפחתו ברחוב שנקר 54 עד 1955.

השפעה אדריכלית

מעונות עובדים נחשבים לניסיון ראשוני ומוצלח של סוג בינוי ייחודי זה. וסגנון הבנייה שלהם השפיע על האדריכלות בארץ ישראל, ושכונות נוספות נבנו ברוח דומה של שיכונים סביב חצרות משותפות, אף כי לא כללו את המבנה השיתופי של מעונות העובדים, ולא היו בבעלות חברת העובדים. כמה מהבולטות בהן הן קריית מאיר בתל אביב, שהוקמה בשנות ה-30, על פי תכנונה של האדריכלית דר' יהודית סגל שטולצר, בתקופה המקבילה להקמת מעונות העובדים; רחוב לביא בגבעתיים. החל משנות ה-50 התגלגל סגנון הבינוי של מעונות עובדים לשיכונים המוכרים שנבנו ברוב הערים בישראל. השיכונים של שנות ה-50 וה-60 לא זכו ברובם לתכנון אדריכלי פרטני עבור כל אחד מהבניינים, ו"הושתלו" בסביבתם ללא התייחסות אליה. הסיבה לכך הייתה בעיקר מיעוט משאבים והצורך לספק מקומות דיור רבים תוך זמן קצר לעולים הרבים שהגיעו לארץ מארצות ערב בשנים אלה.

הנצחה

מעונות עובדים (1934 ) הונצח בבול דאר ישראלי, שנכלל בסדרה של 3 בולים שקרויה "אדריכלות - הסגנון הבין-לאומי בתל אביב". ב-5 באפריל 1994, הנפיק דאר ישראל את הסדרה הזאת שעוצבה על ידי האמן יגאל גבאי .

ראו גם

עיינו גם: בגלריית "העיר הלבנה" בפורטל תל אביב-יפו

• שיכון
• שיכון עובדים
• שיכון וייסנהוף
• העיר הלבנה
• אדריכלות ישראלית
• דיור ציבורי בישראל
• שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין

לקריאה נוספת

מקורות

• הגדה של מעונות עובדים א', ירושלים: חמו"ל, ת"ש-1940.

מחקר

• יעקב שביט וגדעון ביגר, היסטוריה של תל אביב: משכונות לעיר (1909-1936), תל אביב: הוצאת רמות, 2001.
• לאה אורגד, "מעונות עובדים" בתל אביב (1931-1937): הגות, תכנון ובנייה והשוואה עם דיור עממי באירופה", תל אביב: חמו"ל, 1985.
• עמרם גבריאל, מעונות עובדים, הדרכים לשימורם, לשיקומם ולהשתלבותם במרחב העירוני והתיירותי של תל אביב, רמת גן: חמו"ל, תשנ"ט-1999.

הדרכה

• עופר רגב, טיול קטן בעיר הגדולה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999, עמ' 144, 169.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מעונות עובדים בוויקישיתוף

• דני רכט, מעונות עובדים א' ב' ג', באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
• דני רכט, מעונות עובדים ז' (מעו"ז), באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
• נעם דביר, מעונות העובדים בתל אביב: מאחז "אדום" בעיר הלבנה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2010
• נעם דביר, אייקונים אדריכליים בסכנת הכחדה/לא יותר מ-300 לירות, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2011
• מעונות עובדים באתר אריה שרון
• מיכאל יעקובסון, כנסיית השכל: עוגב בסלון דירה בבית משותף, באתר Xnet‏, 22 ביוני 2014