מפלגת הירוקים (הולנד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפלגת הירוקים
מדינה הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים יסה קלאבר (ראש המפלגה), קטינקה אייקלנבום (יו"ר המפלגה)
תקופת הפעילות 1 במרץ 1989 – הווה (35 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
אידאולוגיות פוליטיקה ירוקה, קידמה עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה אוטרכט עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום במפה הפוליטית שמאל עריכת הנתון בוויקינתונים
ארגונים בינלאומיים מפלגת הירוקים האירופית עריכת הנתון בוויקינתונים
נציגויות בפרלמנטים
חברי פרלמנט 6 (בית הנבחרים של הולנד), 7 (בית הנבחרים של הולנד), 10 (בית הנבחרים של הולנד), 4 (בית הנבחרים של הולנד), 14 (בית הנבחרים של הולנד), 8 (בית הנבחרים של הולנד), 11 (בית הנבחרים של הולנד), 10 (בית הנבחרים של הולנד), 5 (בית הנבחרים של הולנד), 8 (בית הנבחרים של הולנד) עריכת הנתון בוויקינתונים
groenlinks.nl
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חרוּנלינקס או מפלגת הירוקים של הולנד (בהולנדית: GroenLinks, מילולית: שמאל ירוק) היא מפלגת שמאל ירוקה בהולנד. היא הוקמה ב-1 במרץ 1989 ממיזוג של ארבע מפלגות שמאל קטנות: המפלגה הקומוניסטית של הולנד, המפלגה הסוציאליסטית הפציפיסטית, המפלגה הפוליטית של הרדיקלים ומפלגת העם האוונגליסטית, שחלקו אידיאלים שמאליים פרוגרסיביים ושיתפו פעולה קודם לכן בבחירות לפרלמנט האירופי ב-1989. לאחר תוצאות מאכזבות בבחירות הכלליות של 1989 ו-1994, המפלגה הצליחה במיוחד בבחירות 1998 ו-2002, בהן זכו ביותר מעשרה מושבים בבית הנבחרים. מנהיג המפלגה באותה תקופה, פול רוזנמולר, נתפס כמנהיג האופוזיציה הבלתי רשמי נגד ממשלתו של וים קוק, שהייתה מורכבת ממפלגת העבודה, מפלגת העם למען חופש ודמוקרטיה (VVD) ודמוקרטים 66. מספר המושבים של המפלגה ירד מ-10 ל-4 מושבים בבחירות של 2012, גדל ל-14 ב-2017 וירד ל-8 ב-2021 .

בבחירות לפרלמנט ב-2023 רצה המפלגה ברשימה משותפת עם מפלגת העבודה.

לפני 1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרונליקס נוסדה ב-1989 כמיזוג של ארבע מפלגות שהיו משמאל למפלגת העבודה (PvdA) – מפלגה סוציאל-דמוקרטית שהייתה באופן מסורתי מפלגת המרכז-שמאל הגדולה ביותר בהולנד. המפלגות המייסדות היו המפלגה הקומוניסטית (לשעבר) של הולנד (CPN), המפלגה הסוציאליסטית הפציפיסטית (PSP), שמקורה בתנועת השלום, המפלגה הפוליטית של הרדיקלים (PPR) בעלת ההשפעה הירוקה, ומפלגת העם האוונגליסטית הפרוגרסיבית (EVP). ארבע המפלגות הללו סווגו לעיתים קרובות כ"שמאל קטן", ביטוי שהדגיש את קיומם השולי. בבחירות הכלליות של 1972 זכו מפלגות אלו בשישה עשר מושבים (מתוך 150). בבחירות הכלליות של 1977 זכו רק בשישה, ועל כן החלו בשיתוף פעולה הדוק.

משנות ה-80 ואילך החלו ארבע המפלגות לשתף פעולה בבחירות מוניציפליות ומחוזיות. בבחירות לפרלמנט האירופי של 1984, ה-PPR, CPN ו-PSP רצו ביחד וזכו במושב אחד, ברוטציה בין ה-PSP ל-PPR. חברי המפלגה של ארבע המפלגות גם שיתפו פעולה במחאה עממית חוץ-פרלמנטרית נגד אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני.

בבחירות הכלליות של 1986 איבדו כל ארבע המפלגות מושבים. ה-CPN וה-EVP נעלמו מהפרלמנט. ה-PPR נותרו עם שני מושבים וה-PSP עם מושב אחד. בזמן שהמפלגות התכוננו לקראת בחירות 1990 בנפרד, הלחץ לשתף פעולה גבר.

באביב 1989 יזם הוועד המנהל של מפלגת PSP שיחות רשמיות בין ה-CPN, PSP וה-PPR על רשימה משותפת לקראת בחירות הכלליות הקרובות. עד מהרה התברר שה-CPN רוצה לשמור על זהות קומוניסטית עצמאית ולא להתמזג למערך שמאל חדש. בעקבות זאת פרשה ה-PPR מהשיחות. המשא ומתן על שיתוף הפעולה נפתח מחדש לאחר נפילת ממשלתו השנייה של רוד לוברס וההודעה כי הבחירות יתקיימו בסתיו של אותה שנה. הפעם ה-EVP גם השתתפה בשיחות. בקיץ 1989 הסכימו ועידות המפלגה של כל ארבע המפלגות לרוץ בבחירות עם תוכנית ורשימת מועמדים משותפת. ברמה האירופית שיתפו פעולה ה-PPR, ה-CPN וה-PSP, ורצו ברשימה משותפת לבחירות לפרלמנט האירופי של 1989 תחת השם "הקשת" (Regenboog).

1989–1994: השלמת המיזוג והקדנציה הראשונה בפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריה בקרס, המנהיגה הראשונה של רשימת חרונלינקס

בבחירות 1989 רצו ה-PPR, PSP, CPN ו-EVP ברשימה אחת אחת בשם Groen Links (החל מ-1992 החלו לכתוב את השם במילה אחת[1]). רשימת המועמדים אורגנה כך שכל המפלגות היו מיוצגות, כמו גם מועמדים חדשים. ה-PPR, שהייתה המפלגה הגדולה ביותר ב-1986 קיבלה את המקום הראשון ברשימה (המועמדת המובילה, ריה בֶּקֶרס) ומקומות חמש ושבע; ה-PSP קיבלו את המקום השני והשישי, ה-CPN את המקום השלישי והשמיני, וה-EVP מקום אחת עשרה. המועמד העצמאי הראשון היה פול רוזנמולר, נציג ארגוני עובדים מרוטרדם, שהוצב במקום הרביעי. בבחירות, המפלגה הכפילה את המושבים שלה בהשוואה ל-1986 (משלושה לשישה), אך הציפיות היו גבוהות יותר. בבחירות המוניציפליות של 1990, המפלגה הצליחה יותר, דבר שחיזק את הנחישות לשתף פעולה.

ל-GroenLinks היו בעיות ניכרות בניסוח אידאולוגיה משלה. בשנת 1990, הניסיון לכתוב את מניפסט העקרונות הראשון נכשל בגלל ההבדל בין סוציאליסטים לקומוניסטים מצד אחד לבין חברי PPR לשעבר, היותר הליברלים, מהצד השני.[2] מניפסט העקרונות השני – שאסור היה לכנותו כך – אומץ לאחר ויכוח ממושך ותיקונים רבים בשנת 1991.[3]

על אף חילוקי דעות פנימיים במפלגה, הסיעה הפרלמנטרית GroenLinks הייתה היחידה בפרלמנט ההולנדי שהתנגדה למלחמת המפרץ.[3]

ב-1992 עזבה מנהיגת המפלגה ריה בקרס בית הנבחרים כי על מנת להקדיש יותר זמן לחייה הפרטיים. פיטר לנקהורסט החליף אותה כיו"ר זמני, אך הוא הודיע כי לא ישתתף בבחירות הפנימיות.[4]

1994–2002: אופוזיציה בזמן הממשלה הסגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול רוזנמולר, חבר בית הנבחרים העצמאי הראשון של חרונלינקס, 1987

לפני הבחירות הכלליות של 1994 ארגנה GroenLinks בחירות פנימיות על ההנהגה הפוליטית של המפלגה. הצמד אינה בראוּוֶאר (לשעבר CPN) בשילוב עם מוחמד רבא (עצמאי) זכה בסיבוב שני עם 51% מהקולות.[4] הרעיון של מועמדות כפולה בראש המפלגה לא היה פופולרי אצל הבוחרים. GroenLinks איבדה מנדט אחד, ונשארה עם חמישה.[5] לאחר תוצאה מאכזבת זו פרשה בראוואר מבית הנבחרים. היא הוחלפה על ידי פול רוזנמולר כמנהיגת המפלגה, ואת מקומה בפרלמנט תפסה טארה סינג ורמה.[5] רוזנמולר הכריזמטי הפך ל"מנהיג הלא רשמי" של האופוזיציה נגד ממשלתו של וים קוק, משום שמפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, לא הצליחה להסתגל היטב לתפקידה החדש כמפלגת אופוזיציה. רוזנמולר קבע אסטרטגיה חדשה: GroenLinks צריכה להציע חלופות במקום רק לדחות את ההצעות שהעלתה הממשלה.[6]

בבחירות הכלליות של 1998, המפלגה יותר מהכפילה את כוחה עם אחד עשר מושבים, ומספר חברי פרלמנט חדשים, כולל פמקה הלסמה, שעזבה את מפלגת העבודה עבור GroenLinks ב-1997.[7]

בשנת 2001 התגלה כי חברת הפרלמנט לשעבר טארה סינג ורמה שיקרה כאשר בשנת 2000 עזבה את הפרלמנט כיוון שטענה כי נותרו לה רק חודשים ספורים לחיות לפני שתמות מסרטן. תוכנית תחקיר חשפה כי היא שיקרה וכי אין לה סרטן.[8] כמו כן התברר כי היא הבטיחה לארגוני פיתוח הבטחות שלא קיימה. מאוחר יותר, היא התנצלה בטלוויזיה הציבורית וטענה שהיא סבלה מהפרעת דחק פוסט טראומטית.[9]

באותה שנה תמכה המפלגה הפרלמנטרית בפלישה לאפגניסטן לאחר התקפות הטרור ב-11 בספטמבר. עמדה זו הובילה לתרעומת גדולה בתוך המפלגה. בלחץ האופוזיציה הפנימית, בראשות חברי PSP לשעבר וארגון הנוער של המפלגה שינתה המפלגה הפרלמנטרית את עמדתה וקראה לבטל את ההתקפות.[8]

הבחירות הכלליות ב-2002 התאפיינו בשינויים באקלים הפוליטי. כניסתו לפוליטיקה של הימני-פופוליסטי פים פורטאון והרצח שלו מספר ימים לפני קיום הבחירות, היו מלווים, לפני ואחרי הבחירות, באיומים חמורים נגד פול רוזנמולר, אשתו וילדיו.[10] אירועים אלה גרמו ללחץ רב עבור רוזנמולר. בבחירות 2002 איבדה GroenLinks מושב אחד בפרלמנט. לפני הבחירות הכלליות ב-2003 פרש רוזנמולר מהפרלמנט, וציין את האיומים המתמשכים על חייו ושל משפחתו כסיבה העיקרית. פמקה הלסמה החליפה אותו כיו"ר המפלגה הפרלמנטרית וראש הרשימה. בבחירות 2003 איבדה המפלגה עוד שני מושבים, ונשארה עם שמונה.[10] בשנת 2003 התנגדה GroenLinks כמעט פה אחד למלחמת עיראק.

2002–הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגת חורנליקס, פמקה הלסמה, ב-2006

בסוף 2003 עזבה הלסמה זמנית את הפרלמנט כדי ללדת תאומים. במהלך היעדרותה תפסה מארייקה פוֹס את מקומה.[11] כשחזרה לפרלמנט, החלה הלסמה דיון על עקרונות המפלגה. הלסמה הדגישה את חופש הפרט, סובלנות, מימוש עצמי ואמנציפציה. באחד הראיונות היא כינתה את מפלגתה "המפלגה הליברלית האחרונה של הולנד". הדבר הוביל לתשומת לב רבה של תקשורת ופרשנים אחרים, שהעלו השערות לגבי שינוי אידאולוגי בעמדות המפלגה.[11]

לקראת הבחירות הכלליות ב-2006 קיימה המפלגה קונגרס באוקטובר. היא בחרה בהלסמה, שהייתה המועמדת היחידה לראש הרשימה. בבחירות הפסידה המפלגה מנדט אחד, והיו לה שבעה מושבים.[12]

ב-18 באפריל 2010, ועידת המפלגה הרכיבה את רשימת המועמדים לבחירות הכלליות ב-2010. שתי חברי פרלמנט, אינקה ואן חֶנט ופמקה האלסמה, נבחרו לרשימה קדנציה רביעית. הלסמה נבחרה מחדש כמנהיגת המפלגה. ואן חנט הוצבה במקום החמישי ברשימת המפלגה. בחמשת המקומות הראשונים ברשימה היו חברי פרלמנט מכהנים וארבע מהן היו נשים. המועמדים החדשים האחרים היו מנהלת גרינפיס לשעבר, ליסבת ואן טונגרן, ויו"ר צעירי ארגון העובדים CNV יסי קלאבר. המפלגה זכתה ב-10 מושבים בבחירות והשתתפה במשא ומתן ההרכבה של קואליציה ירוקה/סגולה. הלסמה התפטרה מתפקידה כמנהיג המפלגה כאשר השיחות הללו נכשלו והוחלפה על ידי יולנדה סאפ.[13]

בבחירות הכלליות של 2012 איבדה GroenLinks שישה מושבים ונותרה עם ארבעה מתוך 150 מושבים. בעקבות התוצאה המאכזבת, סאפ נאלצה להתפטר מתפקידה כמנהיגת המפלגה והוחלפה על ידי בראם ואן אויק, שבתורו העביר את התפקיד ליֶסֶה קלאבר ב-2015. תחת הנהגתו של קלאבר, עלתה GroenLinks בהדרגה בסקרים לפני שהשיגה שיא של כל הזמנים עם 14 מושבים בבחירות הכלליות של 2017 . המפלגה נכנסה לשיחות קואליציוניות עם מפלגת העם לחופש ודמוקרטיה, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית ודמוקרטים 66, אך השיחות נכשלו לאחר שקלאבר דרש להגדיל את מיכסת הפליטים.[14]

בבחירות 2021, ירד כוחה של המפלגה והיא זכתה בשמונה מושבים. במהלך השיחות להקמת קואליציה חברה למפלגת העבודה, אך לבסוף הן נשארו באופוזיציה. בבחירות לסנאט ההולנדי בשנת 2023 רצו המפלגות ברשימה משותפת.[15] GroenLinks ומפלגת העבודה הודיעו ב-2023 שהם ירוצו יחד גם בבחירות הכלליות של 2023.[16]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מפלגת הירוקים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ GroenLinks, אתר המרכז לתיעוד הפרלמנט ההולנדי באוניברסיטת ליידן
  2. ^ Lucardie, Paul; Marjolein Nieboer; Ida Noomen (1991), "Kroniek 1990. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 1990", Jaarboek DNPP, Groningen: DNPP, נבדק ב-2023-11-11
  3. ^ 1 2 P. Lucardie, M. Nieboer en I. Noomen (1992). Kroniek 1991. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 1991. In: Jaarboek 1991. Documentatiecentrum Nederlandse Politieke Partijen, Groningen.
  4. ^ 1 2 Lucardie, Paul; I. Noomen; G. Voerman (1993), "GroenLinks jaaroverzicht 1993", Jaarboek DNPP, Groningen: DNPP, נבדק ב-2023-11-11
  5. ^ 1 2 P. Lucardie, J. Hippe en G. Voerman (1995). Kroniek 1994. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 1994. In: Jaarboek 1994. Documentatiecentrum Nederlandse Politieke Partijen, Groningen.
  6. ^ Geschiedenis GroenLinks, אורכב מ-המקור ב-2004-06-27, נבדק ב-2023-11-12
  7. ^ Lucardie, Paul; B. de Boer; I. Noomen; G. Voerman (1999), "Kroniek 1998. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 1998", Jaarboek DNPP, Groningen: DNPP, נבדק ב-2023-11-11
  8. ^ 1 2 Lucardie, Paul; B. de Boer; I. Noomen; G. Voerman (2002), "Kroniek 2001. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 2001", Jaarboek DNPP, Groningen: DNPP, נבדק ב-2023-11-11
  9. ^ T. Oedayraj Singh Varma, נבדק ב-2008-04-29
  10. ^ 1 2 Lucardie, Paul; J. Hippe; G. Voerman (2003), "Kroniek 2002. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 2002", Jaarboek DNPP, Groningen: DNPP, נבדק ב-2023-11-11
  11. ^ 1 2 Lucardie, Paul; J. Hippe; G. Voerman (2005), "Kroniek 2004. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 2004", Jaarboek DNPP, Groningen: DNPP, נבדק ב-2023-11-11
  12. ^ Lucardie, Paul; J. Hippe; R. Kroeze; G. Voerman (2008), "Kroniek 2006. Overzicht van de partijpolitieke gebeurtenissen van het jaar 2006", Jaarboek DNPP, Groningen: DNPP, נבדק ב-2023-11-11
  13. ^ "Interview met Femke Halsema".
  14. ^ "Reconstructie: zo klapte de formatie met GroenLinks". RTL Nieuws (בהולנדית). 12 ביוני 2017. אורכב מ-המקור ב-20 באוקטובר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "Grote stap voor PvdA, GroenLinks: verder samen in Eerste Kamer" (בהולנדית). NOS. 11 ביוני 2022. אורכב מ-המקור ב-29 ביוני 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "PvdA en GroenLinks met één lijst de verkiezingen in, leden stemmen massaal voor". NOS (בהולנדית). 17 ביולי 2023. נבדק ב-12 בספטמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מפלגת_הירוקים_(הולנד)&oldid=37601274"