מפלגת המרכז הגרמנית
 | |
| מדינה |
 גרמניה |
|---|---|
| שם רשמי |
Deutsche Zentrumspartei - Älteste Partei Deutschlands gegründet 1870  |
| מנהיגים | גאורג פון הרטלינג, קונסטנטין פרנבאך, יוזף וירט, וילהלם מרקס, היינריך ברינינג |
| תקופת הפעילות | 13 בדצמבר 1870 – 4 ביולי 1933 (62 שנים) |
| אידאולוגיות |
דמוקרטיה נוצרית שמרנות חברתית |
| התמזגה לתוך | המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית |
| מטה |
דורמאגן |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-ימין |
| ארגונים בינלאומיים |
European Christian Political Party |
|
zentrumspartei | |
  | |
מפלגת המרכז הגרמנית (בגרמנית: Deutsche Zentrumspartei; סימנה: ZENTRUM) הייתה מפלגה גרמנית ומאחת המפלגות החשובות ביותר בתקופת הרייך השני ורפובליקת ויימאר. המפלגה דגלה בעידוד מדיניות של שמירת השלום בעולם, שמירה על זכויות האזרח וקידוש חיי האדם, עזרה לחלשים, לעניים ולנכים, התנגדות חריפה להפלות מלאכותיות ושיפור מדיניות המשפחה, הילדים ואיכות הסביבה בגרמניה. המפלגה הציעה להכניס לחוקת גרמניה איסור על שיבוט גנטי, והיא תמכה בסיוע מוגבר למיעוטים בגרמניה (פריזים, דנים, צוענים ועוד). בעבר הורשו רק קתולים להיות חברים במפלגה, אך כלל זה בוטל.
מפלגת המרכז נוסדה ב-1870 בברלין. בבחירות הראשונות לרייכסטאג ב-1871 זכתה מפלגת המרכז ל-18.6% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בחוזקה בגרמניה. היות שעמדותיה היו מנוגדות לחלוטין לאלו של הקנצלר אוטו פון ביסמרק, ישבה המפלגה באופוזיציה. בבחירות הבאות חיזקה מפלגת המרכז את כוחה וזכתה ל-28% מהקולות. עקב שינויים במדיניותו של ביסמרק התקרבה המפלגה בהדרגה לממשלה, ולמרות שנשארה באופוזיציה עד לסוף מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה עם הממשלה בנושאים רבים. בתקופת רפובליקת ויימאר הגבירה את כוחה, ישבה בכמה ממשלות ואף מינתה ארבעה קנצלרים:
- קונסטנטין פהרנבאך (Constantin Ferhernbach), בשנים 1921-1920;
- יוזף וירת (Joseph Weird), בשנים 1922-1921;
- וילהלם מרקס (Wilhelm Marx), בשתי תקופות כהונה בשנים 1925-1923 ו-1928-1926;
- והאחרון שבהם, היינריך ברינינג (Heinrich Brüning),אשר היה הקנצלר האחרון שנהנה מתמיכה פרלמנטרית וכיהן בין השנים 1932-1930.
אחריו כיהן פרנץ פון פאפן (Franz von Papen), אשר נמנה עם מנהיגי האגף הימני-לאומני של המפלגה וייצג אותה בבית הנבחרים של מדינת פרוסיה, אך הסכים לעמוד בראש קבינט נשיאותי ללא תמיכה פרלמנטרית בניגוד לרצון המפלגה. בשל כך פרש פון פאפן מן המפלגה זמן קצר לפני מינויו על ידי הנשיא, פאול פון הינדנבורג, ומפלגת המרכז מצידה הוציאה אותו רשמית משורותיה; לכן אין לראות בו קנצלר מטעמה.
בכל שנות קיומה של הרפובליקה הוויימארית שימשה מפלגת המרכז כמפלגת ציר החיונית להקמת קואליציה והפתוחה לבריתות כמעט עם כל המפלגות האחרות בספקטרום הפוליטי. משום כך השתתפה כמעט בכל ממשלות הרפובליקה, הן במישור הלאומי והן במדינות הפדרציה. המפלגה התלבטה בין שלושה צירופים של בריתות קואליציוניות:
- קואליציה "ויימארית" שמאלית, עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) והמפלגה הדמוקרטית (DDP);
- קואליציה "גדולה" של מפלגות הקואליציה הוויימארית עם מפלגת העם הגרמנית (DVP) הליברלית-ימנית-לאומנית, שהשלימה באי-רצון עם קיום הרפובליקה;
- קואליציה "בורגנית" של מפלגות המרכז והימין - עם המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העם הבאווארית (BVP), מפלגת העם הגרמנית ומפלגת העם הלאומית הגרמנית (DNVP) שהתנגדה לקיום הרפובליקה ולמשטר הדמוקרטי.
ההתלבטות שיקפה גם את ההתרוצצות הפנימית בתוך מפלגת המרכז, ששאפה לאחד בתוכה את כל הציבור הקתולי בגרמניה מעבר לכל האינטרסים המעמדיים וכללה גם אגף שמאלי חזק של איגודים מקצועיים קתוליים מזה וגם אגף בורגני חזק של בעלי עסקים ותעשיינים קתוליים מזה. כמו כן לא יכלה המפלגה, למרות נטיותיה הימניות והלאומניות, לתמוך ללא הסתייגות בימין הלאומני האנטי-רפובליקני, משום שברובו המכריע הוא היה פרוטסטנטי מובהק ובחלקו אף אנטי-קתולי במסורת "מלחמת התרבות" של ביסמרק. לכן נטתה המפלגה לשתף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטים והדמוקרטים בפרוסיה, המדינה שכללה כשלוש חמישיות מאוכלוסיית הרייך, ואיפשרה את קיומה של קואליציית מרכז-שמאל "ויימארית" בתוכה לאורך כמעט כל ימי הרפובליקה. ברמה הלאומית, לעומת זאת, היא נטתה לשתף פעולה עם הימין או לשמש כאגף ימני אופוזיציוני-למחצה בממשלות בראשות הסוציאל-דמוקרטים ולהגביל את חופש פעולתן. כך מצד אחד תרמה ליציבות הרפובליקה ומצד שני חיבלה בסיכוי להשגת יציבות כזו.
מפלגת המרכז נחשבה אדישה למדי לשאלה היהודית. בכמה חוגים בתוכה, בייחוד בארגוני האיכרים הקתוליים, רווחו נטיות אנטישמיות-עממיות, אך היא עצמה כמפלגה מעולם לא השתמשה במדיניות או בתעמולה אנטישמית. אחד ממנהיגי המפלגה, היינריך קרונה (Heinrich Krone), נמנה עם מייסדי הליגה למלחמה באנטישמיות.
מפלגת המרכז סלדה ברובה מהיטלר ומן הנאצים אך עם עליית כוחם האלקטורלי טעתה לחשוב שתוכל לעשות אתם עסקה קואליציונית כלשהי ולרסנם. כאשר מונה היטלר כקנצלר בינואר 1933 הוא ניהל עמה משא ומתן קואליציוני למראית עין והטעה את מנהיגיה לחשוב שכוונותיו רציניות. המפלגה הצביעה בעד חוק ההסמכה ברייכסטאג, שהעניק לממשלת היטלר סמכויות בלתי מוגבלות למעשה, מתוך אמונה שבכך תציל את קיומה; אך היטלר הכריח אותה להתפרק, ומנהיג המפלגה, הכומר יוזף קאאס (Josef Kaas), ברח מגרמניה כדי להינצל ממאסר ובילה את כל שנות הרייך השלישי כגולה בוותיקן. הקנצלר-לשעבר וירת, שנחשב נציג המגמה השמאלית במפלגה, ברח לשווייץ. מנהיג המפלגה במועצת המדינה של פרוסיה, קונראד אדנאואר - לעתיד הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה - אולץ על ידי הנאצים באלימות להתפטר מתפקידו כראש עיריית קלן. מנהיגים ופעילים רבים נוספים נאסרו, הודחו ממשרותיהם, נדחפו לגלות או פרשו לחיים פרטיים. לאחר מלחמת העולם השנייה שורדי המפלגה התאחדו עם שורדי מפלגת העם הגרמנית והקימו את "המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מפלגת המרכז הגרמנית- מפלגת המרכז הגרמנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
