מקסימיליאן פון שוורצקופן
 | |
| מקסימיליאן פון שוורצקופן (תמונה מ-1895) | |
| לידה |
24 בפברואר 1850 פוטסדאם, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
8 בינואר 1917 (בגיל 66) ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה  |
| השתייכות |
 צבא הקיסרות הגרמנית |
| תקופת הפעילות | 1869–1917 (כ־48 שנים) |
| דרגה | גנרל חיל הרגלים |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הבריגדה ה-233 מפקד הדיוויזיה ה-202 | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת צרפת–פרוסיה מלחמת העולם הראשונה | |
| עיטורים | |
|
מסדר העיט האדום, דרגה 1 | |
  | |
מקסימיליאן פרידריך וילהלם אוגוסט לאופולד פון שוורצקופן (בגרמנית: Maximilian Friedrich Wilhelm August Leopold von Schwartzkoppen; 24 בפברואר 1850 – 8 בינואר 1917) היה איש צבא פרוסי. שוורצקופן הגיע לדרגת גנרל בצבא הקיסרות הגרמנית, ופיקד על דיוויזיה במלחמת העולם הראשונה. עם זאת, הוא התפרסם דווקא בשל התקופה בה שרת כנספח הצבאי בשגרירות גרמניה בפריז, וגרם לפרוץ פרשת דרייפוס.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שוורצקופן נולד בפוטסדאם ב-24 בפברואר 1850. משפחתו הייתה משפחה עתיקה ביותר אשר מוצאה מבראונשוויג. אביו, אמיל פון שוורצקופן (1810-1878), היה גנרל בצבא הפרוסי. אמו הייתה כריסטיאנה מריה הילדגרד (1833-1916) ממשפחת פון ברדרלו. באזור שנת 1869 התגייס שוורצקופן לצבא הפרוסי, ושנה לאחר מכן לחם במלחמת צרפת–פרוסיה. בין השנים 1885-1888 שרת במטה הכללי בדרגת האופטמן, ולאחר מכן מונה לשלישו של ארנסט לודוויג, הדוכס הגדול של הסן.
פרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשת דרייפוס
ב-10 בדצמבר 1891 הוא מונה לנספח הצבאי הגרמני בפריז. השגריר הגרמני בפריז, הרוזן פון מינסטר, תיעב מרגלים ועסקי ריגול, ודרש משוורצקופן להבטיח לו שלא יתעסק בכך. קודמו של שוורצקופן בתפקיד, סולק ממנו לאחר שמעל באמונו של השגריר וארגן רשת ריגול בפריז.[1] עם זאת, מכיוון ששוורצקופן היה איש צבא, הוא קיבל פקודות מהמטכ"ל בברלין בלבד, ומתחת לאפו של השגריר החל לארגן רשת מרגלים.[2] לעיתים קרובות הוא עבד בשיתוף פעולה עם מרגלים ממדינות אחרות, ובמיוחד קשר קשרי ידידות קרובים עם הנספח הצבאי האיטלקי אלסנדרו פניצארדי. שוורצקופן היה ביסקסואל וקיים רומן עם פניצארדי ובו זמנית עם הרמנס דה ויד, אשתו של אחד מעובדי השגרירות ההולנדית.
ב-1894 קיבל שוורצקופן הצעה אנונימית לרכישת מידע חסר חשיבות מיוחדת על צבא צרפת. המידע תואר במכתב לא חתום, אשר מאוחר יותר זכה לכינוי "הבורדרו" ("האיגרת"). שוורצקופן גרס את המכתב, והשליך אותו לסל האשפה. לרוע מזלו, עובדת הניקיון בשגרירות הגרמנית, מארי בסטיאן, הייתה למעשה סוכנת צרפתית שעבדה תחת שם הקוד "אוגוסט". בסטיאן העבירה את החומר הגרוס לאובר-ז'וזף אנרי מ"המשרד השני" (משרד הריגול) של צבא צרפת. המכתב שוחזר והועבר לידי ראש המשרד ז'אן סאנדהר. סאנדהר מיהר לצאת בהכרזה שיש בוגד בצבא צרפת.
לאחר חקירה מוטעית ולקויה, נעצר ונשפט אלפרד דרייפוס, קפטן יהודי בצבא צרפת. שוורצקופן ופניצארדי לא התערבו כלל לאורך כל הפרשה, אולם התכתובת ביניהם שנתפסה בחלקה בידי הצרפתים, הוצגה במהלך המשפט. דרייפוס נידון למאסר עולם באי השדים. למעשה, דרייפוס היה חף מפשע, המרגל האמיתי היה קצין אחר בשם פרדיננד אסטרהאזי. אולם בעקבות מעצרו של דרייפוס, החליט שוורצקופן לנתק את הקשרים עם אסטרהאזי, אשר המידע שהביא היה בלאו הכי תמיד בעל ערך מועט מדי. הוא כתב מכתב לאסטרהאזי אשר נודע בכינוי "הפטי בלה" ("הכחול הקטן"), אולם לא שלח אותו ובמקום זאת גרס גם אותו והשליך אותו לפח. הצרפתים השיגו גם מסמך זה, אולם הפעם הוא הגיע לקצין אחר בשם ז'ורז' פיקאר. פיקאר אסף דגימות מכתב ידו של אסטרהאזי, וגילה שהוא זהה לחלוטין לכתב היד שבו נכתב הבורדרו. הוא גילה גם שאסטרהאזי מסובך בחובות, ולפיכך מניעיו לרגל ברורים. במקביל, הוא פתח את תיק דרייפוס ונדהם לגלות את דלות הראיות שהובילה להרשעה.[3] כך נפתחה פרשת דרייפוס.
אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 בנובמבר 1897 עזב שוורצקופן את פריז ולאחר מכן מילא תפקידי מטה שגרתיים. ב-1902 הוא נישא ללואיזה גרפין פון ודל אשר ילדה לו שתי בנות. ב-1907 הוא קודם לדרגת גנרל חיל הרגלים ושנה לאחר מכן עזב את הצבא ופרש לאחוזתו באלטמרק. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, חזר שוורצקופן לשירות, ומונה למפקד הבריגדה ה-233 עמה לחם בחזית המערבית. ב-1916 הועבר לפקד על הדיוויזיה ה-202 בחזית המזרחית. בתקופה זו חלה בדלקת ריאות ואושפז בבית חולים בברלין. בעודו הוזה הוא פלט: "תקשיב לי, דרייפוס חף מפשע, אין שום ראיות נגדו". אשתו, אשר ישבה לצדו, רשמה את ההצהרה. הוא לא התאושש מן המחלה, ונפטר ב-8 בינואר 1917 בגיל 66. ב-1930 פורסמו זיכרונותיו אשר בהם הוא מאשר את היותו של דרייפוס חף מפשע.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'אן דני ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003
- ברברה טוכמן, המגדל הגאה, דביר, 1998
- פייר מיקאל, פרשת דרייפוס, מ. מזרחי, 1964
