מרדכי גומפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסיפס מעשה ידי גומפל, בית יד לבנים, פתח תקווה, 9/07
"ובנו בתים וישבו", פסיפס על גבי קיר בניין מסחרי בחולון.

מרדכי גומפל (1912 - 7 ביוני 2009) היה צייר ופסל יליד גרמניה. את הכשרתו קיבל גומפל בפרנקפורט מן הצייר היהודי הרמן ליסמן. במהלך תקופה זו זכה במלגה מקרן רוטשילד. בשנת 1937 הצטרף להכשרה חקלאית בדנמרק במסגרת תנועת החלוץ, ושנה לאחר מכן עלה לישראל והצטרף כחבר לקיבוץ שדה נחום. במקביל לעבודתו בקיבוץ כגנן, רועה צאן ורפתן, המשיך ליצור ויצר קשרי חברות אמיצים עם הצייר חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות עין חרוד.

בין השנים 19391945 השלים גומפל את הכשרתו כאמן אצל יצחק דנציגר ועסק בעיקר בפיסול באבן. בעקבותיו של דנציגר אימץ גומפל מוטיבים ארכאיים שהיוו באותן שנים מקור השראה ליצירתו הפיסולית[1]. בחוגו של דנציגר התיידד והושפע מהאמנים יוצאי גרמניה שלום סבא ורודי להמן[2], והפסל והסופר בנימין תמוז[3]. בשנת 1949 עזב את הקיבוץ בעקבות נישואיו לרעייתו הראשונה, מרים (נולדה 1926), שהייתה שותפה לעבודתו בפסיפס, ופנה לפעילות חינוכית. החל מ-1953 החל לעסוק במוזאיקות, לאחר שעבר הכשרה בנושא באיטליה והוא יצר קירות פסיפס במספר מקומות ברחבי הארץ. כן יצר מספר יצירות קיר במוסדות ישראליים בלונדון ובפריז. בנוסף לפיסול ולמוזאיקות, יצר גומפל בטכניקות אומנות נוספות: חיתוכי עץ, קולאז'ים, יציקות ואקום ותבליטים. כמו כן, עיצב מדליות, בעיקר בהזמנת החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות.

בשנת 2002 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית של יצירות מרדכי גומפל בבית האמנים בירושלים, באצירתם של גליה בר אור וירגן שפלר. באביב 2005 הציג עבודות חדשות בטכניקת הקולאז' בגלריה טל-אסתר בתל אביב.

גומפל התגורר ארבעים שנה במבשרת ציון והכיר שם את תרבות יהודי כורדיסטן. הדבר התבטא במספר יצירות שלו.

גומפל נקבר בחלקה הכורדית בהר המנוחות בירושלים.


יצירות קיר בארץ (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרדכי גומפל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מרדכי גומפל - פסיפס של חלומות", 2002, לעיל, עמ' 10.
  2. ^ "מרדכי גומפל - פסיפס של חלומות", 2002, לעיל, עמ' 9.
  3. ^ "סיפורה של אמנות ישראל", 1980, לעיל, עמ' 134.