מרדכי רומנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרדכי (מרקו) רומנו
Марко Романо
Markoromano.jpg
ד"ר מרקו רומנו
לידה 31 באוגוסט 1873
פלובדיב, האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית
פטירה 27 באפריל 1942 (בגיל 68)
תל אביב ארץ ישראל המנדטורית
מדינה ממלכת בולגריה
ארץ ישראל המנדטורית
מקום קבורה כפר חיטים
ידוע בשל חבר הוועד המרכזי הראשון של התנועה הציונית בבולגריה
עיתונאי ופובליציסט
ממייסדי כפר חיטים
מבעלי מפעל עסיס ברמת גן
השכלה משפטים באוניברסיטת סופיה ובאוניברסיטת ז'נבה
מקצוע עורך דין
תואר דוקטור למשפטים
מפלגה הציונים הכלליים א'
"גן מרקו רומנו" בכפר חיטים, בו שכנה חלקת קברו של מרדכי רומנו, בתצלום מ-1956
מצבת קברו של מרדכי רומנו כפי שצולמה ב-2012, בבית העלמין בכפר חיטים

ד"ר מרדכי (מרקו) רומנובולגרית: Марко Романо; ‏31 באוגוסט 1873, פלובדיב, האימפריה העות'מאנית27 באפריל 1942, תל אביב, ארץ ישראל המנדטורית) היה עורך דין, סופר ופובליציסט. מרקו רומנו היה יושב ראש הקהילה היהודית בפלובדיב, נמנה עם ראשי התנועה הציונית בבולגריה, כיהן כחבר הוועד המרכזי הראשון של התנועה הציונית בנסיכות, היה חבר הוועד הפועל הציוני ובלט בקרב הפלג הניצי-אקטיביסטי של התנועה. רומנו שנמנה עם ראשי אגודת "הקוצר" אשר ייסדה את כפר חיטים, פעל לעליית מתיישבים מבולגריה לכפר וב-1937 עלה במסגרת הגרעין לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. רומנו ואחייניו בני משפחת בז'רנו, היו בעלי מפעל עסיס ברמת גן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקו רומנו נולד בפלובדיב, נצר למשפחת רומנו, שהייתה אחת ממשפחות הנוטאבלים הנודעות בקרב הקהילה היהודית. הוא למד בבית הספר של כל ישראל חברים ובהמשך בבית הספר התיכון הממשלתי בפלובדיב. רומנו למד משפטים באוניברסיטת סופיה ובהמשך רכש תואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת ז'נבה שבשווייץ.[1] ב-1890 היו מרקו רומנו וישועה כלב ממקימי תנועת הנוער "התעוררות" ששמה לה למטרה להפיץ השכלה ותרבות בקרב צעירי הקהילה.[2] ב-1895 הגיע לפלובדיב יוסף מרקו ברוך והחל לרכז סביבו אינטלקטואלים מקרב צעירי הקהילה ובכללם מרקו רומנו והם ייסדו אגודה ציונית בשם "כרמל", תוך שהם מתעמתים עם ראשי הקהילה ובראשם מנהיגה נסים יצחק סידי.[3] למשנתו הפוליטית של יוסף מרקו ברוך הייתה השפעה מכרעת על תפישת עולמו של מרקו רומנו. לאחר שעזב מרקו ברוך את בולגריה ייסדו מרקו רומנו, אשר רומנו[4] ויקיר (פריסיאדו) רומנו את תנועת "ציון" שהיוותה המשך לתנועת "כרמל".[5]

לאחר שרות בצבא הבולגרי, פתח רומנו משרד לעריכת דין ובמקביל היה פעיל בפלג הניצי-אקטיביסטי בתנועה הציונית. ב-1898 השתתף מרקו רומנו בוועידת היסוד של התנועה הציונית בבולגריה ונבחר לחבר הוועד המרכזי הראשון. הוא נמנה עם מובילי המאבק נגד הנוטאבלים והרב מרדכי אהרנפרייז מחד ומול רשת החינוך של "כל ישראל חברים" מאידך.[1]

במאי 1899 החל רומנו לערוך את העיתון "איל דיאה" שהופץ בלדינו וב-1901 ייסד והיה עורכו הראשון של בטאון התנועה הציונית בבולגריה "השופר" אשר יצא לאור בפלובדיב ובהמשך הופץ בכל קהילות יהדות בולגריה.[6][7] בוועידה הציונית השנייה אשר נערכה בשלהי דצמבר 1900 בסופיה, הרצה מרקו רומנו על מערכת החינוך היהודית בבולגריה ושטח את תוכניתו להעמקת החינוך הציוני. הרצאתו סימנה את המאבק בין קיצוני התנועה הציונית לבין רשת החינוך של כל ישראל חברים. העימות החריף הוביל לסגירת מוסדות הרשת בבולגריה.[8] רומנו נבחר לסגן יושב ראש הוועידה הציונית השלישית שהתקיימה בראשית אוגוסט 1902 ברוסה ובהמשך התבלט כאחד מראשי המתנגדים לתוכנית אוגנדה תוך פרסום מאמרים נוקבים בסוגיה בעיתון "השופר" בהם הביע תמיכה בציוני ציון. בוועידה הציונית הרביעית שנערכה בפלובדיב בשלהי מרץ 1904 נבחר מרקו רומנו ליושב ראש הוועד המרכזי של התנועה הציונית, אשר הקצינה את מאבקה בנוטאבלים והרב הראשי מרדכי אהרנפרייז. בדצמבר 1905 במהלך הוועידה ציונית החמישית, הוחרף העימות עם בחירתו של ישועה כלב ליושב ראש הוועד המרכזי של התנועה הציונית.[9] בנאומו בוועידה, תקף מרקו רומנו בחריפות את הרב אהרנפרייז וציין כי בסוגיית המלחמה באנטישמיות נקט הרב בפעולות פאסיביות או שלא עשה דבר. עוד ציין רומנו כי אהרנפרייז מתנגד לכל ביקורת העולה כנגד רשת החינוך של "כל ישראל חברים" ובכך מזיק לחינוך הציוני.[10] רומנו שהיה איש אמונו של ישועה כלב שכיהן כיושב ראש הוועד המרכזי של התנועה הציונית, נבחר בהשפעתו של כלב ליושב ראש הוועידה הציונית השישית שנערכה באפריל 1908 בסופיה.

הוא כיהן כיושב ראש הקהילה היהודית בפלובדיב וב-1912 יזם את הוועידה הראשונה של בתי הספר היהודיים בבולגריה ופעל להעמקת החינוך הציוני. ועידה זו נוצלה כדי להחריף את המתקפה על הרב אהרנפרייז ובטאון התנועה הציונית "השופר" הקדיש לה גיליון מיוחד. ב-1 ביוני 1912 נפתחה הוועידה הציונית השמינית ובמהלכה נבחר מרקו רומנו כנציג ציוני בולגריה לוועד הפועל הציוני הגדול.[11]

במהלך מלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, פסקה כמעט לחלוטין הפעילות הציבורית והפוליטית בקרב התנועה ציונית בשל אחוז המגויסים הגבוה. במקביל עלה כוחו של הזרם המתון בתנועה הציונית. על רקע המחלוקות הקשות בתוך התנועה בין המתונים לקיצוניים, התפטר רומנו מכל תפקידיו וב-1913 עזב את בולגריה. הוא היגר לשווייץ ובהמשך לאיטליה, שם השתלב בעסקי הסיגריות של אחייניו, "האחים בז'רנו".[1] במהלך השנים המשיך מעת לעת לכתוב מאמרים פובליציסטיים בעתון "השופר".

בארץ ישראל המנדטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקו רומנו נמנה עם ראשי ארגון "הקוצר" אשר הוביל לייסודו של כפר חיטים. ב-1937 עלה לישראל במסגרת הגרעין והתיישב בתל אביב. ב-1938 הוציא לאור שתי חוברות בשם "מנדט או חלוקה" ובהן אוסף ממאמריו בעיתון התנועה הציונית בבולגריה ה"השופר" אשר שטחו את משנתו הפוליטית להדברות מול הבריטים ולהקמת מדינה דו-לאומית תוך שוויון מוחלט בין יהודים לערבים.[1]

רומנו היה פעיל בציונים הכלליים א' וכן ב"ארגון עולי בולגריה" ובהמשך חבר לאחייניו בני משפחת בז'רנו ברכישת "מפעל עסיס" ברמת גן אשר ייצר ריבות, מיצים ושימורי פירות וירקות, פעל עד שנות ה-70 ובהמשך הוקמו על שטחו מגדלי התאומים. בראשית שנות ה-40 חבר רומנו לידידו איש כפר חיטים, חיים קרישפין בהקמת "החברה ליישוב עולים מבולגריה" שלימים הייתה חלק מחברת בנים לגבולם, שמטרתה הייתה לעודד את התיישבותם של בני עדות המזרח ברחבי הארץ.[12]

ב-1942 הלך מרקו רומנו לעולמו והוא בן 69 שנים. הוא נקבר בבית הקברות נחלת יצחק ולאחר שנה הועברו עצמותיו לחלקת קבר מיוחדת שהוקמה עבורו בכפר חיטים[13] ושכנה בתוך "גן רומנו" שהוקם ביישוב לזכרו ותוחזק על ידי משפחות רומנו ובז'רנו במשך מספר שנים. בהמשך, הוחזר שטח גן רומנו לצורכי כפר חיטים וקברו של מרקו רומנו הועבר לבית העלמין של כפר חיטים. בשכונת תל ברוך שבתל אביב יפו נקרא רחוב על שמו של מרדכי רומנו.[14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרקו רומנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אלברט רומנו, אישים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 613-614.
  2. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 77.
  3. ^ שלמה שאלתיאל, ראשיתה של התנועה הציונית בבולגריה והעלייה במעמדה של קהילת פלובדיב, עמודים 237-242.
  4. ^ אביו של אלברט רומנו.
  5. ^ חיים קשלס, ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנותיה הראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 126.
  6. ^ ברחבי הממלכה, הצפירה, 22 ביולי 1901.
  7. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 204-205.
  8. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, עמודים 212-214.
  9. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, עמודים 230-236.
  10. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, עמוד 262.
  11. ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 296.
  12. ^ חיים קרישפין – תקציר אוטוביוגרפי, באתר rami.benreuven.com, אוחזר ב-21 ביולי 2012 .
  13. ^ הד"ר מ.רומנו ז"ל – למנוחתו האחרונה בכפר חיטים, הד-המזרח, 9 ביולי 1943.
  14. ^ מדריך הרחובות נ – ת, באתר עיריית תל אביב-יפו, אוחזר ב-21 ביולי 2012 .