מרטין בוצר

מרטין בוצר

לידה	11 בנובמבר 1491 סלסטה, האימפריה הרומית הקדושה
פטירה	28 בפברואר 1551 (בגיל 59) קיימברידג', ממלכת אנגליה
מדינה	גרמניה
השכלה	אוניברסיטת היידלברג
מעסיק	אוניברסיטת קיימברידג', היידלברג
תפקיד	Regius Professor of Divinity
השקפה דתית	קלוויניזם
בן או בת זוג	ויברנדיס רוזנבלאט

מרטין בוצר (בגרמנית: Martin Bucer;‏ 11 בנובמבר 1491 – 28 בפברואר 1551) היה רפורמטור כנסייתי ותאולוג פרוטסטנטי גרמני, מחשובי המנהיגים של הרפורמציה המוקדמת.

בוצר היה במקורו נזיר דומיניקני, אך נעשה פרוטסטנטי לאחר שפגש את מרטין לותר ב-1518. לאחר שהפיץ את הרפורמציה בלנדשטוהל ובווייסנבורג, התיישב ב-1523 בשטרסבורג, ממעוזי הדת החדשה, שם התבלט כהוגה ותאולוג. בוצר חיבר קטכיזמים פרוטסטנטיים ופרשנות מקרא, עסק בחינוך הנוער, הטיף בכנסיות העיר, ודרש לבטל את הסממנים הקתוליים בחיי הדת, ובייחוד טקס המיסה. הוא המשיך בפעילות זו כל ימי חייו. בוצר ניסה לגשר בין לותר לאולריך צווינגלי, שהמחלוקות ביניהם על מהות האוכריסטיה היו המכשול הקשה ביותר לאחדות פרוטסטנטית. בהצהרת האמונה של ארבע הערים מ-1530 ובאמנת ויטנברג מ-1536, שהוא היה בין כותביהן, הציע בוצר נוסחים מעורפלים שנועדו לרצות את שני הצדדים, אך מעולם לא התקבלו עליהם.

בין 1539 ל-1541 מילא תפקיד חשוב במשא-ומתן הכושל בוורמס, הגנאו ורגנסבורג, שנועד להשכין שלום דתי באימפריה הרומית הקדושה ולאחד מחדש בין הקתולים לפרוטסטנטים. בין 1542 ל-1547 שהה בוצר בבון, שם ניסה לסייע ליישם דגם מתון של הרפורמציה בנסיכות הבוחר מקלן. ב-1549, לאחר שהתנגד לצו הביניים של אוגסבורג שכפה את השבת רבים מהמאפיינים הקתוליים של חיי הדת באימפריה, גורש בוצר משטרסבורג ונמלט לממלכת אנגליה. הוא מונה לפרופסור לתאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', ניסה להשפיע על הרפורמציה בממלכה וסייע לתומאס קרנמר בחיבור סידור התפילה האנגליקני. בוצר מת בקיימברידג' בגיל 59. על אף שניסיונותיו להציע פשרות שיאפשרו איחוד פרוטסטנטי כשלו כישלון חרוץ, הגותו של בוצר הותירה חותם חשוב על הכנסיות הלותרניות, הקלוויניסטיות והאנגליקניות. מאות רבות מאוחר יותר, הוא נתפש כחלוץ ומקור השראה לרעיון הכנסייה האויקומנית (הכלל-נוצרית).

השנים המוקדמות (1491–1523)

מרטין בוצר נולד בשלטשטאדט שבאלזס, עיר חופשית של האימפריה הרומית הקדושה. אביו וסבו, ששניהם נקראו קלאוס בוצר, היו אומנים בעלי מלאכה. הוא סיים את בית-הספר בקיץ 1507 והצטרף כחניך למסדר הדומיניקני, כנראה בלחץ סבו. אחרי שנה, כבר היה עוזר בכנסייה. הוא נדר נדרי נזורה, ובשנת 1510 הוסמך לדיאקון. ב-1515 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת היידלברג. לאחר מכן השתלם בדוגמטיקה במיינץ. בתקופה זו הושפע מאוד מההומניזם והחל לקרוא את ארסמוס, ממנו הושפע עמוקות.

באפריל 1518 נערך בהיידלברג ויכוח פומבי בהשתתפות מרטין לותר, שהגן על 95 התזות שפרסם שנה קודם. בוצר נפעם מלותר, וכתב למורו ביאטוס רננוס שהוא מקבל את רעיונותיו של הלה ושל ארסמוס, אם כי הפציר ברננוס לשמור את הדבר בחשאי. הוא עמד בקשרים עם הומניסטים ורפורמטורים רבים. בראשית 1519 קיבל בוצר את תעודת בוגר האוניברסיטה, ובאותו קיץ החל לדרוש באוניברסיטה לטובת רעיונות הרפורמציה, כשהוא מדגיש את התנגדותו לסכולסטיקה המקובלת ולתורתו של תומאס אקווינס.

פראנץ פון זיקינגן אביר שפרש את חסותו על בוצר, בשנותיו המוקדמות כרפורמטור.

הוקעת ההומניסט יוהנס רויכלין על ידי הדומיניקנים הביאה את בוצר להגן עליו בפולמוס המתפתח, והוא עצמו הותקף בתורו על ידי האינקוויזיטור מקלן ואן הוגסטראטן. בעקבות אירועים אלו, פרש מן המסדר הדומיניקני. לאחר מכן עבר לנירנברג, אחת הערים החשובות באימפריה, ששלטונותיה היו סובלניים כלפי הרעיונות הדתיים החדשים. שם היה בחברת רפורמטורים רבים שחלקו עימו את רעיונותיו, בין היתר גם אנדראס אוסיאנדר. ב-1522 נישא לאליזבת זילברייזן, אף היא נזירה לשעבר.

בשנים שלאחר מכן שהה בעיירה ויסמבורג, שם הטיף ברבים את מסריה הבוסריים של הרפורמציה. הוא הדגיש את עיקרון "כתבי הקודש לבדם", תקף את פרישות הכמרים ומנהגים קתוליים נוספים, אותם תיאר כבדיות חסרות בסיס של הכנסייה המנוגדות לרוח הכתובים. הוא העמיד את אמונתו על שש תזות, והזמין את הציבור להתפלמס עמו. הממסד הקתולי בעיר התעלם ממנו ומהזמנתו, אך לדרשותיו הייתה השפעה רבה על ההמון, שהחל עוין את המנזרים ודרש לפרקם. בתגובה, בישוף העיר שפייר הוציא עליו גזרת נידוי וחרם. באותה עת, מגינו ונותן-חסותו, האביר פראנץ פון זיקינגן נהרג במרד אצילים עניים נגד הקיסר. מחשש לחייו, נמלט בוצר לאזור שטרסבורג.

בשטרסבורג (1523–1525)

בוצר המרושש הגיע לשטרסבורג כפליט חסר מעמד. ביוני 1523 פנה בתחינה למנהיג הרפורמציה בציריך, אולריך צווינגלי, שיעניק לו מקלט וחסות. בוצר נחלץ מן המיצר לבסוף כשהתקבל כמטיף בכנסייתו של הרפורמטור הפרוטסטנטי מתיאס צל, שהשפעתו בעיר הייתה רבה. הצעיר התחבב על צל, ואיכות דרשותיו זיכתה אותו באהדה בקרב האליטות העירוניות. בעקבות כך זכה לקבל אזרחות.

מתיאס צל, פטרונו של בוצר.

עתה הצטרף בוצר לחוג ההוגים הפרוטסטנטיים החשובים בעיר, שצל היה רק אחד ממניינם. בין היתר הכיר בוצר את וולפגנג קפיטו, מגדולי התאולוגים בעיר, ואת המטיף קספר הדיו. הוא עצמו החל לעסוק בהגות דתית שיטתית, ובפולמוס בכתובים עם הקתולים. בין היתר, בוצר התעמת עם טיעוניו של תומאס מורנר, נזיר שכתב סאטירות נוקבות על לותר. בספטמבר 1524 הכריז ראש המסדר האוגוסטיני בשטרסבורג קונרד טרגר על הרפורמטורים בעיר ועל תומכיהם מבין האזרחים, ככופרים. ההמון החריב מנזרים, וטרגר נעצר. מועצת העיר, שעדיין הייתה מפולגת בשאלת הדת, ביקשה מהרפורמטורים להבהיר את משנתם ולחדד את טיעוניהם. בוצר התגייס לכך וכתב קובץ של 12 מאמרים אודות עיקרי האמונה לשיטתו. הוא התייחס לאמונה בכתבי הקודש לבדם ובכך שהצידוק בפני האל מוקנה בחסדו בכח האמונה לבדה, שלל את המיסה ואת מוסד הנזירות, תקף את פולחן הקדושים ואת האמונה בכור המצרף. הוא סירב להכיר בסמכות האפיפיור, ותחת זאת הדגיש את סמכות השלטון החילוני. מאורעות אלו סימנו את קץ ההתנגדות הקתולית לרפורמציה בשטרסבורג.

עתה שקדו בוצר ועמיתיו על גיבוש סדרי התפילה והטקס. הם הציעו לכונן סדרים אחידים לכל הפרוטסטנטים, ופנו לשם כך לסיעת לותר בוויטנברג ולצווינגלי ואנשיו בציריך. בדצמבר 1524 פרסם בוצר את ספרו "יסוד וסיבה" (Grund und Ursach). הוא תקף שוב את המיסה, את המזבח הכנסייתי (שהפרוטסטנטים דרשו לקרוא לו "שולחן" מתוך שלילת רעיון הקרבן במיסה), את מלבושי הכמורה וטקסים קתוליים אחרים. ב-1525 כבר עברו רוב הכנסיות בעיר לסדרים פרוטסטנטיים, ותפילות קתוליות התנהלו רק במתי מעט.

בוצר כמתווך בין לותר לצווינגלי (1524–1530)

מ-1524 משקיע בוצר מאמץ רב ליישב את המחלוקת הגדולה שמפלגת את תנועת הרפורמציה בנוגע לסוגיית האויכריסטה (טקס ארוחת האדון שנהגה במיסה). במחלוקת זו מנסה בוצר להוות לשון מאזניים ולתווך בין הדוקטרינה של לותר ובין זו של צווינגלי. השניים חלקו בנוגע לנוכחות הפיזית של גופו של ישו בלחם ויין הטקס. לותר האמין בנוכחות הפיזית ואילו צווינגלי האמין בנוכחות מתווכת של רוח הקודש. בוצר נטה לפרשנות הדוקטרינרית של צווינגלי. עם זאת, הוא ניסה לצמצם את מידת הקרדינליות שבמחלוקת עזה זו, וטען שעיקרי האמונה לא תלויים במחלוקת זו אלא באמונה בלבד. בטענה זו הוא חלק על צווינגלי, שראה בסוגיה זו אבן יסוד.

בוצר ניסה להוות לשון מאזניים במחלוקת העזה בין לותר (משמאל) לצווינגלי (מימין) בנוגע לפרשנות על טקס האויכריסטה.

המפגש האחרון בין לותר לצווינגלי התרחש בקולקוויום של מרבורג, 1529, שיזם אותו פיליפ מהסן. בכנס השתתפו רפורמטורים ותאולוגים משתי השיטות, מוויטנברג ומציריך, וכן בוצר. לותר וצווינגלי הגיעו להסכמה בנוגע לרוב הסוגיות, אך המחלוקת בנוגע לאויכריסטה לא יושבה. בוצר, חרף מאמציו להציע נוסחה שתהיה מקובלת על השניים, כשל. הוא הביע צער על כך שדוגמטיקה נוקשה יוצרת פילוג במקום לראות את המאחד.

הפולמוס 1530–1533

פורטרט של מרטין בוצר מתוך Icones quinquaginta vivorum, ז'אן ז'אק בואסאר

עומק המחלוקת בין תומכי לותר לתומכי צווינגלי הפך לפילוג סופי כשהקיסר קרל החמישי ביקש מהם להציג את עמדותיהם החלוקות בדיאט (המועצה המחוקקת) של אוגסבורג, 1530. פיליפ מלנכתון, שהיה הטוען הראשי בשם התאולוגים של ויטנברג, הוציא מנשר שכונה הכרזת אוגסבורג. התאולוגים של ויטנברג דחו את בקשת אנשי שטרסבורג לנסח את המנשר ללא הפיסקה השנויה במחלוקת בנוגע לאויכריסטה על מנת להציג עמדה מאוחדת לפני הקיסר. בתגובה לעמדה הבדלנית והבלתי מתפשרת של מלנכתון, בוצר הוציא מנשר ובו הכרזה חדשה, המכונה טטרה פוליטאה, הכרזת ארבע הערים, שכונתה כך על שם ארבע הערים שאימצו אותה. המנשר של מלנכתון עמד בבסיסה, אך הסעיף הנוגע לאויכריסטה שונה. לטענת סמואל אילס, פילוסוף אמריקאי של הדתות בן המאה ה-19, נוסח הטטרה פוליטינה בנוגע לאויכריסטה היה: "בסקרמנט זה גופו האמיתי ודמו האמיתי ניתנים באמיתותם לאכילה ולשתייה כמזון לנשמותיהם" כשהניסוח המעורפל במילים "באמיתותם" שיכול להתפרש כאמת פיזית או כאמת מטאפורית, נועד להוות לשון מאזניים ונוסח מאחד לשתי הסיעות.

קרל החמישי, מצידו, לא השתכנע מריבוי הגרסאות, ודרש מכל הרפורמיסטים להתיישר לפי האמונה הקתולית, אחרת הוא יכפה זאת בכוח באמצעות צבאו. סכנה מרחפת זו גרמה למלנכתון להיפגש עם בוצר ולגבש עקרונות מוסכמים, אותם שלחו לשטרסבורג, שהעבירו את המסר לבזל לציריך, ולויטנברג (בהם ישבו צווינגלי ולותר). לותר נפגש עם בוצר בקובורג, וחרף זאת שלא גילה גמישות כלפי הצעותיו של בוצר, התרכך והפציר בו למצוא נוסחה מאחדת שתאחד את הרפורמטורים כולם. בוצר נפגש לאחר מכן עם צווינגלי, שלא הסכים ולא התנגד להצעתו.

כפי שקורה לעיתים קרובות למי שנוטלים על עצמם את משימת התיווך והשכנת השלום, גם בוצר שילם מחיר על ניסיונותיו למצוא את לשון המאזניים ולשמור על יחסים טובים עם שתי הסיעות הניצות. צווינגלי, שקשרי בוצר עם לותר היו בעיניו לצנינים, הודיע לו ב-1531 שהקשר הידידותי ביניהם בא אל קיצו. בעקבות זאת, ב-1532 בוצר המליץ באקט שהפתיע רבים, בוועידת העיר אולם, לקבל את המתווה של מלנכתון בהכרזת אוגסבורג, ולא את המתווה שלו עצמו עליו עמל רבות, הטטרה פוליטינה. צעד זה הפתיע את הערים השווייצריות. לותר, מצידו, המשיך לתקוף את בוצר ולהתפלמס עם רעיונותיו. אך אף על פי שנפל בין הכיסאות וספג תקיפות משתי הסיעות, התמיד בוצר בניסיונו לייצר מתווה אמצעי וטען שמשימתו לבקש אהבה ושלום ללא קשר ליחס שמופנה כלפיו. ב-1533 ערך מסע בערים הדרום גרמניות ובאלו השווייצריות על מנת לייצר ברית פרוטסטנטית. אך ערי שווייץ לא בטחו בו עוד ולא הצטרפו לברית.

תהליך הרפורמציה בשטרסבורג (1529–1534)

בעוד הקרע בין ערי דרום גרמניה לערי שווייץ מעמיק, כשניסיונו הכושל של בוצר ליישב את המחלוקת בין לותר לצווינגלי פוגע במעמדו ובאמון בו, בשטרסבורג הרפורמציה נוחלת הצלחה. ב-1529 שטרסבורג הייתה עיר פרוטסטנטית באופן גלוי ומוצהר וקיום טקס המיסה נאסר בשטחה. ב-1530 העיר הצטרפה לברית הערים השווייצריות ובמקביל הוסרו כל הצלמים פסלים וטקסי המזבח מהכנסיות. בוצר עצמו תחילה גילה גישה פשרנית כלפי הצלמים הפסלים ושרידי הקדושים, בטענה שעצם הימצאותם מקובלת כל עוד לא מייחסים להם קדושה וכוחות מאגיים. לבסוף שוכנע שיש להסירם מכל וכל, והורה למועצת העיר לדרוש מאזרחיה להסיר כל צלם אייקונה ושריד קדושים מביתם ומהכנסיות. כעת דאגתו העיקרית של בוצר הייתה להדק את המשמעת ולמנוע מדרשנים עם חזיונות מיסטיים ואפוקליפטיים, ושאר גורמים שניצלו את תקופת השבר בכנסייה כדי לנסות לייסד כתות ודתות חדשות, לזרוע בלבול ואנרכיה בעיר, שהפכה למקלט לפליטים רבים שחיפשו מקום סובלני לחיות בו. עיקר דרשותיו כוונו כעת להמונים כשהוא מוקיע את האנאבפטיסטים, ואת הכתות הספירטואליות האחרות שצצו בעיר. בוצר עודד תקיפות שלהם כדי למזער את השפעתם ולפקח על הנוהים אחריהם.

פעילות לאיחוד העולם הפרוטסטנטי (1534–1538)

פיליפ מלנכתון

ב-1534 בוצר כבר היה דמות מפתח ברפורמציה הגרמנית. הוא ביקש כל העת ליזום ניסוח דוקטרינה שתהווה טיוטה מוסכמת על כל התאולוגים הנוגעים למחלוקת. בוצר ניהל מגעים חיוביים עם פיליפ מלנכתון, ואף הצליח להגיע להתקדמות ולניסוח 10 תזות שהתאולוגים בוויטנברג הסכימו לקבל. בין השנים 155–1536 לותר יזם ניסוחים שזכו לאישור זהיר מהיינריך בולינגר, ממשיכו של צווינגלי, ולהצהרת הלפטיק הראשונה שעוררה בבוצר תקוות לפתרון המחלוקת רבת השנים.

ההתכנסות עם לותר החולה התרחשה ב-1536, והייתה סוערת. לבסוף לאחר דקדוקי דקדוקים בנוגע לשאלה מה מקבלים הלא-ראויים והלא-מאמינים בטקס האויכריסטה. הגיעו הצדדים לניסוח מוסכם, הקונקורדאט של ויטנברג. שטרסבורג מיהרה לאמץ את המסמך, אך השווייצרים התנגדו לפני ניסוחו הסופי, ובוצר הציע לכנס סינוד בשווייץ שבה יכריעו בדבר, אך בהצבעה על כך ההחלטה נפלה על חודה של עיר אחת. נוסח הקונקורדאט מעולם לא הוכרע בשווייץ.

לאחר הכישלון בשווייץ הזמין בוצר את ז'אן קלווין, מי שיהיה הרפורמטור בז'נבה, להנהיג קהילת פליטים מצרפת שהתאספו בשטרסבורג. בוצר וקלווין חלקו השקפה דתית דומה, ורחשה ביניהם ידידות. המחקר חלוק בסוגיה עד כמה השפיע בוצר על הדוקטרינה של קלווין, אך רוב הרפורמות שהנהיג קלווין בז'נבה מאוחר יותר, גובשו בתקופה ששהה בשטרסבורג.

ייעוץ לפיליפ מהסן ויחסו ליהודים

פיליפ שליט הסן המכונה גם פיליפ הנדיב (Philipp I., genannt der Großmütige aus dem Haus Hessen) שתקנות להסדרת נושא היהודים בשטחו פקעו ב-1538, התייעץ עם בוצר בנוגע לתקנות חדשות שיסדירו את עניינם של היהודים היושבים בתחומו. מניעיו היו כלכליים ולא תאולוגיים, והוא היה מעוניין להעניק ליהודים זכויות על מנת למשוך אותם לשטחו. פיליפ ניסח טיוטה סובלנית ביחסה ליהודים, והגיש אותה לבוצר. בוצר שלל את הנוסח הסובלני של המנשר, והציע שיהודים יהיו מופקעים מכל שטחי התעסוקה, למעט מלאכות המספקות מינימום של קיום. חיבורו ,Judenratschlag מלא בעוינות ובסטראוטיפים שליליים כלפי יהודים. התקנות שפיליפ מהסן תיקן לבסוף כללו כמה תקנות נוקשות ושליליות כלפי יהודים, (למשל כלפי יהודי הנושא לא יהודייה), אך לא בתחום התעסוקתי כפי שהמליץ בוצר. בסופו של דבר התקנות היו מתונות בהרבה מהמלצותיו של בוצר, מה שמלמד על יחסי הכוחות בין השלטון החילוני לתאולוגים הדתיים באותה תקופה. בעקבות ההחמרה בתקנות כלפי היהודים, המאפשרות הפעלת כוח שרירותית כלפיהם, עזבו יהודים רבים את הסן.

פרשה אחרת מספקת עוד זווית ראייה על דמותו המורכבת של מרטין בוצר. כאשר פיליפ מהסן פנה לבוצר על מנת לקבל הכשר לנשיאת אישה שנייה על פני אשתו הראשונה (ביגמיה), בוצר נקט משנה זהירות, בהכירו את פרשת הנרי השמיני ונשותיו באנגליה שנים ספורות לפני כן. כאמור, כוחם של השליטים החילוניים בתקופה זו היה רב יותר משל התאולוגים ואנשי הכמורה, שכן כוחה האבסולוטי של הסמכות הרוחנית נפגע מאוד בעקבות משבר הרפורמציה והמחלוקות הדוקטרינריות העמוקות. בוצר הבין את התייעצותו של פיליפ כבקשה לחותמת גומי. הוא התיר לפיליפ לשאת אישה שנייה בתנאי שנישואין אלה ישמרו בסוד. בהתייעצות עם לותר ומלנכתון תמכו אלה בעצתו זו של בוצר. כאשר נפוצו שמועות על הביגמיה באישורו של בוצר, האחרון הורה לפיליפ להכחיש הן את עניין הביגמיה והן את האישור שקיבל מבוצר על כך. מקרה זה מחזק את ההנחה שבוצר היה איש פרגמטיסט יותר מאשר איש עקרונות.

שאיפה לאיחוד כלל נוצרי

בקולקוויום בלייפציג התדיינו מלנכתון ובוצר עם גאורג ויצל, לותרני לשעבר שחזר לקתוליות, לגבי ההנהגה הדתית בסקסוניה. בעוד בוצר מגיע לעקרונות מוסכמים עם ויצל, מלנכתון ראה בכך ויתור מופלג לקתוליות, וביקורת עזה נמתחה על בוצר. אך בוצר עמד על שלו להגיע להסכמה רחבה ולבסיס אמונה כלל נוצרי משותף, ואכן ויצל ובוצר הגיעו להסכמה רחבה יחסית, וזאת מבלי שבוצר נסוג מסוגיות כמו המיסה ומעמד האפיפיור. שאיפה אויקומנית זו עוררה עליו ביקורת נוקבת בחוגי הפרוטסטנטים, שראו בכך חוסר עמידה על עקרונות הרפורמציה.

הקיסר קרל החמישי ניסה להשיב לשליטתו את הנסיכים הפרוטסטנטים באמצעות שכנוע וכנסי פולמוס, אך כשאלו כשלו, הוא לא היסס לאסור עליהם מלחמה, זו המלחמה השמלקלדית.

בהסכם פרנקפורט, 1539, הגיע הקיסר קרל החמישי למסמך עקרונות מוסכם עם ראשי הליגה השמלקלדית. בוצר היה מלא תקווה לממש את חזונו ולשכנע את הקתולים לקבל על עצמם את עקרון הסולה פידה, אמונה בלבד, כעקרון בסיס משותף ומחייב לכל שאר הדיונים. תחת פסידונים פרסם קריאות לאחדות והקמת כנסייה מאוחדת. במשך זמן ממושך ועל פני התוועדויות שחלקן חשאיות, עשה בוצר כל מאמץ להביא את כל הצדדים להגיע להסכם המגשר על המחלוקות הדוקטרינריות באמצעות ההסכמה על עקרון הסולה פידה. אך המגיסטריום, כלומר לשכת האפיפיור, הבינו את משמעות עקרון הסולה פידה- הסמכות המכריעה היא בכתבי הקודש, מה שמפקיע את האוטוריטה מידיו של האפיפיור. בוצר, על מנת להגיע להסכם, היה נכון להגיע לויתורים בסוגיות שנתפסו בעיניו פחות קרדינליות, כמו הסוגיה התאוסופית של הטרנס סובסטנציה (מהות הלחם והיין) בטקס האויכריסטה (סעודת האדון). במגעים חשאיים נכתב הספר של וורמס ובו הסכמת נציגי הצדדים להגיע לויתורים. בוצר הקפיד לשמור על פרטי הספר בסוד, אך תוכן הספר של וורמס דלף לשני ראשי הסיעות המתבצרות: ללותר ולאפיפיור. הראשון זועזע מהוויתורים שבוצר הסכין להם בנוגע לסוגיית הטרנס סובסטנציה, הכה חשובה בעיניו, ואילו האפיפיור זועזע מכך שנציגיו הלכו שולל בסוגיית הסולה פידה, המפקיעה את סמכותו של האפיפיור כערכאה העליונה. הן לותר והן האפיפיור פוצצו את ההסכם, וזו הייתה תבוסה נוראה שהעיבה על מעמדו של בוצר.

בשובו, מובס, לשטרסבורג, פרצה בעיר מגפת דבר, אז איבד את חברו הנאמן ההומניסט וגדול התאולוגים הרפורמטורים של שטרסבורג, שיחסו ליהודים היה מתון ואוהד, וולפגנג קפיטו. אחריו איבד בוצר גם את אשתו, שהותירה אחריה בן נכה. בוצר נשא לאישה את אלמנתו של ידידו קפיטו, שהביאה עימה ארבעה ילדים מנישואים קודמים. לזוג נולדה בת לה קראו בשמה של אשתו המנוחה.

לקראת מלחמה 1542–1549

היעד הבא של בוצר היה קלן, שהייתה עיר שהנסיך הבוחר שלה (אלקטורט) היה בעל עמדת כוח ולשון מאזניים, ולכן חשובה מאוד. בוצר יצר קשר טוב עם הארכיבישוף של קלן, ולאחר תקופה של הישגים נראה היה שזו עברה תהליך של רפורמציה. חרף תהליך הרפורמציה שכמעט הושלם, פנו אנשי הקתדרלה לקיסר קרל החמישי שיחלץ אותם מציפורני הרפורמיסטים. קרל הכניס את צבאו לקלן, ומתנגדי הרפורמציה היטו את הכף לטובתם. הארכיבישוף שסייע לבוצר הודח והוחרם, ובוצר עצמו נמלט לשטרסבורג, נטש את הקהילה בקלן אותה המיר לפרוטסטנטיות זה לא מכבר והותיר אותה מופקרת לקראת מלחמה. לאחר פרוץ המלחמה נכנעו רוב הכוחות הפרוטסטנטים בפני צבאו של הקיסר, וקרל השליט את הסכם הביניים באוגסבורג, שהחזיר הרבה מהסמכויות והזכויות לקתולים. קרל היה זקוק לדמות פרוטסטנטית ייצוגית שתיתן גושפנקה להסכם הזה, ובחר בבוצר, שחתם על ההסכם בניגוד לרצונו לאחר שקרל אסר אותו והפעיל עליו לחץ.

בוצר המשיך להיאבק עם שובו לשטסבורג ופרסם כתבים ופמפלטים הקוראים לאזרחי שטרסבורג להיאבק על אמונתם הפרוטסטנטית. קרל החל לרדוף את בוצר ולמנוע מכתביו לצאת לדפוס. הלחץ מצד הקיסר גבר ומועצת הגילדות בעיר החליטה להיכנע ולחתום על הסכם הביניים. בוצר עזב את שטרסבורג, שכן היווה נטל וסכנה לתושביה. ב-1549 נמלט בוצר משטרסבורג כפליט חסר אמצעים, זכויות והגנה, ממש כשם שהגיע אליה 25 שנים קודם לכן.

הגלות לאנגליה (1549–1551)

תומאס קרנמר

בוצר קיבל את הזמנתו של תומאס קרנמר להגיע לאנגליה ולסייע לחזק שם את הרפורמציה. בוצר הגיע לאנגליה והתקבל שם בכבוד גדול. תומאס קרנמר ערך לבוצר היכרות עם המלך אדוארד השישי ומשפחתו של בוצר הגיע להתיישב באנגליה זמן מה אחרי כן.

בוצר קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת קיימברידג' כאשר קולגה שלו באוניברסיטת אוקספורד, פיטר מרטיר, נקלע לפולמוס חריף שם בנוגע לסקרמנט האויכריסטה ולמהות הלחם והיין בסעודת האדון. בוצר, עייף ומותש מהסוגיה הזו, שבעיני רוחו הייתה פחות עקרונית מהחשיבות שייחסו לה, ושבע אכזבות ומרורים מהתבוסות והמפלות שסוגיה זו גרמה לו, הצהיר שאינו נוקט עמדה בסוגיה זו, ולא מצדד לא בדוקטרינה הקתולית, לא בלותרנית ואף לא בזו של צווינגלי. בשלב זה בחייו הטיף להימנע עד כמה שאפשר מפולמוס מיותר, ולהעדיף את המכנה המשותף הרחב שאיתו כולם יוכלו לחיות באמונתם.

תקרית דומה קרתה סביב פולמוס בנוגע ללבישת בגדי הכמורה המיוחדים, שכאמור בוצר האמין שיש לבטל מנהג זה ולחזור לסקרמנטים הפשוטים של הנצרות בראשיתה. ג'ון הופר, הבישוף של גלוסטר, סירב ללבוש את בגדי הכמורה המיוחדים למיסה, וקרא לבוצר לתמוך בעמדתו. בוצר סירב לצדד בהופר, חרף העובדה שעמדה זו הייתה זהה לעמדתו, כיון שידידו תומאס קרנמר תמך בדיעה שאת הסקרמנטים יש לבצע בבגדי כמורה מיוחדים. בכך ביטא בוצר שוב את הפרגמטיזם שלו ואת רצונו להימנע ממחלוקות אף במחיר סילוף העיקרון הדוקטרינרי. הופר אם כן לא זכה בתמיכתו של בוצר והושלך למצודת לונדון עד שנכנע לדרישתו של קרנמר.

מרטין בוצר בגיל 53. (תחריט, רנה בווין)

בוצר התפרסם כלוחם למען הפצת הרפורמציה, אך באנגליה אכזב את הציפיות שתלו בו. למוד ניסיון העדיף את הגישה הפרגמטית. בספרו "The De Regno Christi" מגולל בוצר את כל ניסיון חייו וממקד את מאמציו כעת לא במלחמות מול הכנסייה, אלא בחינוך ההמונים לחיי היומיום לאור האמונה הפרוטסטנטית. הוא הפציר במלך אדוארד להעביר חוקים בפרלמנט המעצבים את חיי היומיום לאור הרפורמציה. הוא פנה לדיאקונים ולאנשי הכניסה שעיקר משימתם תהיה לדאוג לרווחת המאמינים, לדאוג לעניים ולחלשים, לחנך את קהילתם, יותר מאשר לדקדק בדקדוקי עניות בסקרמנטים. בכך ביטא את מורת רוחו הגדולה מכל הפולמוסים והמאבקים הגדולים בהם נטל חלק כל חייו, ושהוכרעו בשל היתפסות לדקדוקי עניות. הוא התיר את הגירושים, והדגיש את חשיבות שיפור הכלכלה, החקלאות והחינוך. ספרו זה לא יצא לאור באנגליה, כי אם בבזל כמה שנים אחרי כן.

תרומתו הגדולה לרפורמציה האנגלית הייתה סידורו ועריכתו של ספר התפילות והמנהגים, Book of Common Prayer, שהיה שונה לחלוטין מהמהדורה הראשונה שלו. בוצר, שכעת היה עייף מדוקטרינריות ומוכוון כולו למשימת חינוך הקהילה, ערך את הספר לפי עקרון הפשטות, הנהירות לאדם הפשוט שאינו איש כמורה. הוא פישט את הליטורגיה, פישט את הטקסים והמנהגים והסיר כל סלסול וקישוטיות טקסית שנראתה בעיניו כעת לא נחוצה ולא מחוברת להמון העם. הוא עיצב פרקטיקה דתית מובנת ואינטואיטיבית, ובניגוד לעבר, אז כיוון את כתביו לשליטים ואנשי כנסייה פולמוסיים, כעת כיוון את כל מאמציו למען האדם הפשוט, שאיננו איש כמורה ולא מצוי בנבכי הפלפולים הדוקטרינרים חסרי הנגיעה לחייו. למחקר אין מענה חד משמעי לגבי מידת ההשפעה שהייתה לספר התפילות והמנהגים בעריכתו. אף על פי שתרומתו של בוצר לרפורמציה האנגלית הייתה צנועה, הוא חווה את האחדות המלכדת לה שאף, דרך עריכת והפצת הספר של התפילות והמנהגים העממי השווה לכל נפש.

מותו

תקופת שהותו של בוצר באנגליה לוותה בהידרדרות מתמדת במצב בריאותו. הוא ציווה את ממשיכיו להבין ולהטמיע את המסרים שביטא בספרו האחרון, שמבוסס על ניסיון חייו מלאי התלאות. הוא מת בגיל 59 ונקבר בקיימברידג'.

אחרי מותו הכריזה המלכה מרי הראשונה עליו ועל הקולגות שלו כעל כופרים, וכל כתביו נרדפו והושמדו. המלכה אליזבת הראשונה החזירה את מורשתו ואת זכרו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרטין בוצר בוויקישיתוף

• מרטין בוצר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)