משה ריגאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה ריגאי בשעור כימיה בגימנסיה הרצליה

משה ריגאי (3 באפריל 1896 - 3 במרץ 1985) היה מאנשי העלייה השנייה. בתקופת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה שירת תחילה בצבא העות'מאני ובהמשך בצבא בריטניה כחייל בגדודים העבריים. הוסמך באיטליה כדוקטור לכימיה ועבד בארץ בתחום החינוך.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה ריגאי נולד ב-1896 בשם משה ריז'סקי בעיירה קוסטיוקוביץ במחוז מוהילב שברוסיה הלבנה ליצחק וזלדה ריז'סקי. האב עבד כסופר סת"ם וכמורה בבית ספר עברי "חדר מתוקן". למשה היו עוד 6 אחים ואחיות ובבית טופחה רוח ציונית. ב-1904 עברה המשפחה לגור באודסה שם חוותה המשפחה פוגרום ביהודי העיר שנערך ב-1905. משה למד בגימנסיה עברית פרטית בעיר אולם בגלל מגבלות הנומרוס קלאוזוס שהונהגו בעיר ב-1910 נמנע ממנו לגשת לבחינות סיום בית הספר.

העלייה ארצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1912 עלה משה ארצה בגפו והחל ללמוד בגימנסיה הרצליה שבתל אביב. בשנתיים הראשונות נתמך על ידי הוריו אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא ניתן היה להמשיך בהעברת הכספים ומשה החל לפרנס את עצמו על ידי מתן שיעורים פרטיים. ב-1916 השלים את תעודת הבגרות מהגימנסיה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1915 החליט משה להתעת'מן על מנת להימנע מגירוש מהארץ על ידי הטורקים אולם שנה לאחר מכן גויס לצבא הטורקי. תחילה נשלח לבית ספר לקצינים בקושטא שם התחנך כחצי שנה[1]. עם סיום הקורס נשלח לשרת במערכה על ארץ ישראל. בסיוע של גורמים מהארץ, ואף על פי שהיה בריא, הוגדר משה כחולה שאינו כשיר להישלח לחזית והוא אושפז בבית חולים צבאי[2]. לאחר תקופת "החלמה" נשלח ליחידתו ששהתה לייד ראשון לציון. בדרכו עבר בתל אביב בדיוק בתקופת גירוש תל אביב והזדעזע ממראות הגירוש דבר שהביאו אותו להחלטה לערוק מהצבא הטורקי. משה לא חזר ליחידתו אלא הצטרף למגורשים ומצא מקלט ביישוב בית-גן.

ב-1917, לאחר תקופת עבודה בגליל, חזר משה בהחבא, לפתח תקווה, שהייתה קרובה לחזית. כאן עסק בשמירה וניצל את ידיעת השפה הטורקית כדי לרכוש את נשקם של החיילים הטורקים שערקו משורות הצבא הנסוג. לאור חוסר השליטה של הטורקים במצב החליטו משה וחברים נוספים להתגנב לצד האנגלי של קו החזית ולהגיע לתל אביב.

השירות בגדודים העבריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1918 הצטרף משה לגדודים העבריים ונשלח, עם גדודו לשרת לייד אחד מגשרי הירדן בקרבת יריחו[3]. במהלך השירות עסק הגדוד במניעת העברת נשק וציוד לכוחות הטורקים שישבו בפנים הארץ.

פעילותו החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת העולם הראשונה יצא משה עם רעייתו, יונה, ללימודים באיטליה שם הציעה ממשלת איטליה הנחות לסטודנטים זרים מצטיינים. משה בחר ללמוד כימיה בעוד שאשתו למדה ספרות ותנ"ך. הלימודים נעשו באוניברסיטאות של פירנצה, בולוניה ופרארה ובסיומם, ב-1925, הוענק למשה תואר דוקטור בכימיה.

לאחר חזרתו ארצה היה פעיל, כמורה, במספר בתי ספר וכן היה מעורב בייסודם של מספר מוסדות חינוך:

  • ב-1925 הקים בית ספר בשם "תושיה" שנועד להכין תלמידים לכניסה לגימנסיה הרצליה וכן לסייע בהכנה לבחינות הבגרות.
  • במקביל לימד מספר שנים בגימנסיה "בנימינה" שבראשון לציון[4].
  • ב-1927 היה בין מייסדי, מורי ומנהלי "גימנסיה נורדיה" בתל אביב.
  • ב-1937 ייסד (יחד עם י. ל. גרודזינסקי) את גימנסיה "תל אביב" על שם מאיר דיזנגוף[5][6][7].
  • ב-1938 ייסד וניהל את "גימנסיה רמת גן"[8]
  • ב-1948 היה בין מייסדי מכון "מישלב" להוראה בכתב ולהכנה לבחינות בגרות. כמו כן היה מורה בגימנסיה הרצליה ובנתניה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת העולם הראשונה נשא משה לאישה את יונה ספרדי. לזוג נולדו 4 ילדים. אחרי חזרתו מאיטליה בנה את ביתו במושב אביחיל (יחד עם חבריו מהגדוד העברי). אשתו יונה היא סופרת שהוציאה לאור ספרים בשם הספרותי "תרזה אור". משה נפטר ב-1985 והובא למנוחות בבית הקברות באביחיל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך ב', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 229–233

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה ריגאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין החניכים ששירתו איתו ניתן למנות את דב הוז, דוד הכהן, משה שרת ועוד.
  2. ^ לטענתו של משה היה זה מרדכי חביב לובמן מראשון לציון שהפעיל את קשריו כדי להציל יהודים מהלחימה בחזית
  3. ^ כנראה היה זה גשר אלנבי
  4. ^ גימנסיה בנימינה והגימנסיה הריאלית באתר "אלבום המשפחות - עדת ראשון לציון"
  5. ^ "גמנסיה תל אביב", ידיעות עיריית תל אביב, 15 ביוני 1937
  6. ^ גימנסיה חדשה, הארץ, 28 ביולי 1937
  7. ^ <<גמנסיה תל אביב>>, הירדן, 3 בספטמבר 1937
  8. ^ גמנסיה רמת-גן, הבוקר, 10 ביוני 1938