דב הוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דב הוז
Dov Hoz.jpg
דוב הוז במאי 1940
תאריך לידה 19 בספטמבר 1894
מקום לידה האימפריה הרוסית
נהרג 29 בדצמבר 1940 (בגיל 46)
מקום פטירה ארץ ישראל
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
תקופת שירות 19201940
תפקידים צבאיים
חבר הוועד מרכזי של ההגנה, חבר המפקדה המרכזית של ההגנה, מנכ"ל חברת אוירון
מלחמות וקרבות
מאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי הגדול
תפקידים אזרחיים
מראשי תנועת העבודה, סגן ראש עיריית תל אביב, ראש המחלקה המדינית בהסתדרות
הנצחה
אוניית המעפילים דב הוז, קיבוץ דורות, נמל התעופה דב הוז
אנדרטה לדב הוז, אשתו, בתו, גיסתו, בת אחותו ויצחק בן יעקב, במקום התאונה שבה נהרגו, ליד צומת פרדסיה

דב הוז (19 בספטמבר 189429 בדצמבר 1940) היה מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה" ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוז נולד בעיר אורשה (Орша) שבפלך מוגילב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במחוז ויטבסק בבלארוס) לברוך ושרה, ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1906. אביו שהיה מחנך במקצועו החל ללמד בבאר טוביה ואילו אמו פתחה פנסיון ביפו על מנת שילדיהם יוכלו ללמוד בעיר. יותר מאוחר קיבל אביו משרת הוראה בבית ספר תחכמוני.

הוז היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה"[1]. החל משנת 1909 היה חלק מחבורה שארגנה את השמירה על העיר תל אביב. לחבורה זו שכונתה "ארבעת הגיסים" השתייכו גם: שאול אביגור, אליהו גולומב ומשה שרת.

בין השנים 19131914 עבד כפועל בקבוצת דגניה (לימים דגניה א'). במלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא העות'מאני, נשלח לבית הספר לקצינים באיסטנבול, סיים את הקורס ושירת כקצין. במהלך הלחימה שהה בדמשק שם פגש את אביו, שבא לבקרו. לאחר אותה פגישה נפטר אביו בדרכו חזרה הביתה. הוז קיבל חופשת אבל אך לא שב ממנה אל יחידתו ובחר לפעול בקרב היישוב היהודי בארץ. על מעשהו זה נידון למוות. הוז נמלט שוב, בתחילה לתל אביב הנטושה ואחר כך לדרום הארץ, שכבר נכבש על ידי הבריטים, וכך ניצל מעונשו. היה ממארגני ההתנדבות לגדוד הארצישראלי.

בשנים 1920 עד 1930 היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה. בשנים 1931 עד 1940 היה חבר המפקדה הארצית של ההגנה. במהלך תקופה זו היה אחד מראשי תנועת העבודה, נשלח כציר לקונגרס הציוני, והיה חלק מהקבוצה שהקימה את מפלגת אחדות העבודה. בשנת 1935 התמנה לתפקיד סגן ראש עיריית תל אביב ולאחר מכן היה ראש המחלקה המדינית בהסתדרות. יחד עם יצחק בן יעקב, הקים הוז וניהל את חברת "אווירון", שמטרתה הייתה להקים תעופה עברית בארץ ישראל, בעיקר לצורכי ביטחון, על ידי הכשרת טייסים, הקמת קווי תעופה בארץ ומחוץ לה. חברה זו שימשה כיסוי ל"שירות האוויר" של ההגנה.

בתו, תמר, נישאה למשה גדרון.

תאונת הדרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוז נהרג בתאונת דרכים ב-29 בדצמבר 1940 (חנוכה כ"ט בכסלו ה'תש"א) בשעה 11:30 לערך, בכביש חיפה-תל אביב ("הישן") בדרכו חזרה מהצפון, בו ביקר את מ"ג אסירי ההגנה בכלא עכו לפני יציאתו לשליחות בלונדון, ולאחר מכן נכנס לקיבוץ גינוסר ואסף משם את אשתו רבקה שרתוק-הוז (בת 45, אחותו של משה שרת), ואת בת אחותו אורה בורודובסקי (בת 12). עוד במכונית היו בתו תרצה הוז (בת 17); גיסתו צִבְיה שרתוק (בת 37, אשת יהודה שרת); אחותו חוה בורודובסקי, וכן שותפו לרעיון ולחברה, יצחק בן יעקב. פרט לחווה בורודובסקי שנפצעה קשה, נהרגו בתאונה כל יושבי המכונית. דב הוז שהיה הנהג, איבד את השליטה על ההגה והרכב סטה לתעלה בצד הדרך ונחבט בעוצמה בקיר בטון של גשר שהיה במקום. דב הוז, צביה שרתוק ויצחק בן יעקב נהרגו במקום. רבקה שרתוק-הוז, תרצה הוז, חוה בורודובסקי ובתה אורה פונו לבית החולים, אך מלבד חוה מתו כולן כעבור שעה. במקום התאונה, ליד צומת פרדסיה, הוקמה אנדרטה בשנת 1950.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב הוז (ומשפחתו) הונצחו במספר אתרים בישראל וביניהם: קיבוץ דורות בנגב (ראשי התיבות של דב ורבקה ותרצה), רחובות בחולון, תל אביב, פתח תקוה, כפר סבא, בני ברק, רחובות, בת-ים, ירושלים וחיפה, נמל התעופה דב הוז (שדה דב), בית ספר תיכון בתל אביב, מחלף בכביש 20 (איילון) ואנדרטה סמוך ליישוב פרדסיה בשרון. בנוסף ניתן שמו לאוניית מעפילים ולשלוש סירות פלי"ם (דב, רבקה ותרצה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר דב הוז ומשפחתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב (בסמוך לו נראים קבריהם של משה בילינסון, יוסף אהרונוביץ', עדה ואליהו גולומב ובן-אביגדור)