משטר הצנע הרומני שקדם למהפכה
בשנות השמונים של המאה העשרים, ברומניה, הנהיג שליט רומניה, ניקולאה צ'אושסקו, משטר צנע, שנועד לאפשר תשלום חובות החוץ של רומניה, חובות שלדעתו פגעו בעצמאות רומניה.
הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגלל מחלוקת פנימית במחנה המדינות הקומוניסטיות האירופאיות בתחום הכלכלי על רקע תוכנית ואלב (Valev), בחרה רומניה להפגין עצמאות בתחום יחסי החוץ - היא הייתה המדינה הקומוניסטית הראשונה שקיבלה ביקורים רשמיים של נשיאי צרפת וארצות הברית, בנוסף כוננה יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם גרמניה המערבית, והייתה גם המדינה הקומוניסטית האירופית היחידה ששימרה את יחסיה הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל[1]. ברית המועצות הועידה לרומניה את תפקיד ספקית המזון של הגוש הקומוניסטי, וההנהגה הרומנית מרדה בכך והחליטה לפתח תעשייה כבדה, על אפה ועל חמתה של ברית המועצות.
בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים מדינות המערב היו נכונות, מסיבות פוליטיות, לממן רכישת טכנולוגיות מתקדמות, כדי לעודד על ידי כך התרחקות של רומניה מיתר הגוש הקומוניסטי. חובות רומניה כלפי נותני האשראי המערביים צמחו מ-1,2 מיליארד דולרים ב-1971 ל-13 מיליארדי דולרי ב-1982. הכספים הושקעו בפיתוח התעשייה הכבדה של רומניה ויצרו עודף של כושר ייצור לעומת ביקוש פנימי וחיצוני נגיש.
צ'אושסקו יזם מפעלים כלכליים, דוגמת המפעל לייצור יהלומים מלאכותיים בבוקרשט, שהפיקו הכנסות לרומניה. אלה הפרו פטנטים והתבססו על ריגול תעשייתי.
בתקופה זו נחפרה תעלת דנובה-הים השחור, בניית ארמון הפרלמנט עמדה בפני סיום, ובוצע חלק גדול מכריית תעלת דנובה-בוקרשט. צ'אושסקו שם דגש חזק על פיתוח התעשייה ומפעלי תשתית והפנה לכך את מרבית ההשקעות. הוא לא הסתפק לשם כך במקורות הפנים, אלא לקח הלוואות, הן במערב והן מהגוש הקומוניסטי. ב-1971 הוקם מפעל Electroargeş (אלקטרוארג'ש), שנועד לייצר מכשירי חשמל לצריכה ביתית ומוסדית (התחיל לייצר ב-1973); באפריל 1973 נחנך בבראילה מפעל לייצור מחפרים; באותו חודש, בקראיובה, התחילו לייצר במפעלי Electroputere (אלקטרופוטרה) את השנאי הגדול ביותר ברומניה, ובטולצ'אה נחנך שדה התעופה. כעבור חודשיים נחנך בטולצ'אה מפעל לייצור אלומיניום. באוקטובר באותה שנה נפתח המפעל לייצור אמוניה בסלובוזיה, ובהמשך החודש נחנך הסכר שליד וידרארו, חלק מהמערך ההידרואלקטרי על הנחל לוטרו. בדצמבר 1973 נפתח בטרגובישטה מפעל לפלדות מיוחדות[2].
לכל זה היה מחיר, חובות החוץ של רומניה, שהסתכמו ב-1972 בשלושים מיליוני דולרים הגיעו ב-1982 לסכום של עשרה מיליארדים וארבע מאות מיליוני דולרים[3].
המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנות השבעים משבר האנרגיה העולמי בצירוף עליית הריבית על ההלוואות הובילו למצב בו רומניה לא הייתה מסוגלת לשלם חובותיה. היא פנתה לקרן המטבע הבין-לאומית וביקש קו אשראי. הקרן נענתה, אך התנתה זאת בהקטנת הייבוא והגדלת הייצוא הרומני.
בשנת 1981 אימצה רומניה מדיניות שמטרתה להחזיר את כל חובותיה. היא הנהיגה מדיניות צנע ובלמה את היבוא כדי להשיג את מטרתה[4].
.jpg)
השכר והאינפלציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז 1978 החלה ממשלת רומניה להעלות מחירים שעד אז היו יציבים. בגל העליות הראשון עלו מחירי המזון, השירותים, התחבורה הציבורית, הביגוד, העץ והמוצרים העשויים ממנו. בשנת 1979, גל שני של עליות מחירים השפיע על בנזין, גז טבעי וחשמל. במהלך 1982 המחירים עלו עוד פעם. בשנת 1982 הגיע גידול זה ל-35 אחוזים. בנוסף לכך, החל קיצוב האנרגיה יחד עם העלייה במחיר האנרגיה: החשמל עלה ב-30% והגז הטבעי ב-150%.
בין 7 ל-8 באוקטובר 1982 העביר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של רומניה חוק הקובע את השתתפות העובדים בקרנות עתודות ההון להשקעה במפעלים. באמצעות חוק זה, לעובדים הייתה "זכות" (למעשה חובה) להשתתף בכספם בחברה, ובכך להפוך ל"בעלים" שלה. בפועל, זו הייתה דרך מורכבת להוריד משכורות, שכן חלק מהן נפלו בהכרח על היוון הקרנות.
בדצמבר 1982 יושמה רפורמה נוספת במערכת השכר: חלק מהשכר שולם לעובדים באמצעות מערכת של תמריצים לפי יעדים. נתח זה עמד תחילה על 24%, ובהמשך על 27%. הממשלה קבעה יעדים שלא הושגו, שמשמעותם הפחתת שכר.
ההכנסה החלה להתכווץ ולא רק בגלל האינפלציה, אלא בעיקר בגלל מחסור במוצרים מסוימים. בינתיים, רוב הצריכה התרחשה בשוק השחור המתפתח.
משטר הצנע והקיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטובים המיוצרים ברומניה הופנו לייצוא, החנויות המקומיות התרוקנו. הייבוא הצטמצם מאוד וזה תרם לריקון החנויות ולהתישנות הטכנולוגיה של התעשייה. החיסכון באנרגיה יצר שעות בלי חימום בחורף ואפילו בלי תאורה[3].
כדי לספק מינימום הכרחי לאוכלוסייה עברה רומניה למשטר של קיצוב מזון ואנרגיה. ב-19 בדצמבר 1980 חוקק החוק המתאים, שעל פיו נקבעו מכסות הספקה למוצרים החיוניים. המומחים של צ'אושסקו קבעו שהמינימום ההכרחי הוא 2,700 עד 2,800 קלוריות ליום ועל פי זה קבעו את המכסות האישיות של לחם, סוכר, שמן מאכל, בשר וכדומה. חולקו תלושי מזון, שרק איתם היה אפשר לרכוש מוצרים אלה והרכישה הייתה אפשרית רק בחנות מסוימת.
המכסה השנתית הייתה של 60 עד 70 קילוגרם בשר ומוצרי בשר, 8 עד 10 קילוגרמים דגים ומוצרי דגים, 210 עד 230 ליטרים חלב ומוצרי חלב, 260 עד 280 ביצים, 16 קילוגרמים שומנים, שמן ומרגרינה, 170 עד 180 קילוגרמים ירקות, 70 עד 90 קילוגרמים תפוחי אדמה, 304 קילוגרמים קטניות, 65 עד 95 קילוגרמים של מוצרי פירות ו-22 עד 26 קילוגרמים סוכר.
על פי צו מ-1984 צומצמו ההקצבות ל-39 קילוגרמים בשר בשנה, 78 ליטרים חלב ו-166 קילוגרמים של ירקות. השמן והסוכר ניתנו בהקצבות של קילוגרם אחד בחודש[5].
היו כמובן לא מעט הפרות של הצווים, אך מי שנתפס בכך נידון למאסר.
גם האנרגיה הוקצבה בצמצום, על פי צו 272 מ-1987 נקבעו מכסות לאנרגיה חשמלית, לחום ולגזים טבעיים. בבתי הרומנים, בחורף, הטמפרטורה נעה בין 5 ל-12 מעלות. המים החמים הגיעו רק בשעות מסוימות ובגלל חוסר לחץ בצנרת לא הגיעו לקומות העליונות. החשמל התנתק כל יום, לפחות לשעה[6].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יחסי ישראל - רומניה בשלהי עידן צ'אושסקו
- ^ Ceauşescu, în goană nebună după credit (ברומנית)
- ^ 1 2 Cum a evoluat economia României pe timpul lui Ceauşescu şi ce preţ au plătit românii (ברומנית)
- ^ Debt Halved, Romania Says (באנגלית)
- ^ Cum era viața pe cartelă în „Epoca de aur” a lui Nicolae Ceaușescu (ברומנית)
- ^ Cum rationaliza Ceausescu gazele, caldura si lumina. (ברומנית)