משפט מנהלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מנוסח בצורה לא ברורה ולא טובה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

המשפט המנהלי בישראל הוא תחום במשפטים העוסק בבסיס החוקי לפעילות המנהל במדינת ישראל.

זיהוי גוף כרשות מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשות מנהלית מספר סימני היכר: 1. הוקם מכוח חוק 2. יש לו סמכות בידון 3. לרוב ממומן על ידי המדינה 4. מחזיק במונופול למתן שירות בסיסי/חיוני 5. לרוב פועל ללא כוונת רווח.

כאשר רשות מנהלית מופרטת, המדינה ממשיכה לשלוט בה באמצעות רגולטור ו/או מחזיקה בבעלות באמצעות מניות.

עקרון חוקיות המנהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס הרעיוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה המקובלת ביסוד המשפט החוקתי בישראל היא‏[1], שהפרלמנט בלבד רשאי לחוקק חוקים שעל פיהם יפעל המנהל, וזאת משני סיבות: 1. "הסמכה" - הפרלמנט מוסמך על ידי העם לחוקק, וסמכות זו מוענקת לו בלבד. 2. "שיקוף" - הפרלמנט וועדותיו הוא הגוף היחיד במדינה שמשקף את כל חלקי העם (באמצעות דמוקרטיה ייצוגית), ובשל כך יש לו סמכות מוסרית לחוקק חוקים שעל פיהם יפעל המנהל. כל חקיקה פרלמנטרית מתבצעת למעשה בתהליך התדיינות פשרות ושכנוע הדדי, בו משתתף כביכול כל העם – באמצעות הנציגים שמשקפים אותו. מעמד ה"שיקוף" נחשב לחזק יותר ממעמד ה"הסמכה"‏[2]. 3. הפרדת רשויות בין הכנסת שהיא הרשות המחוקקת, ובין המנהל שהוא הרשות המבצעת[3].

(בבסיס הרעיוני, קיימת הבחנה בין ייצוג של זהות ובין ייצוג של עמדה. בגופים בעלי סמכות [כדוגמת הכנסת], יש חשיבות לייצוג העמדות לפי גודלת היחסי. לעומת זאת  בגופים ייצוגיים חסרי סמכות ממשית, מקובל ייצוג של זהויות [דמוגרפים ומגדריים]).

הבסיס החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס החוקי של "עקרון חוקיות המנהל" קובע שאין לרשות מנהלים שום סמכות – כי אם הסמכות שנקבעה לה בחוק. בעקרון זה גלום העקרון הדמוקרטי לפיו המנהל פועל מכוח העם (הריבון), וכוחו מוענק לו באמצעות החוק. לכן אין למנהל סמכות מלבד זו שהוענקה לו מהעם, בחוק. בהתאם לדרישה ל"הסמכה בחוק", בכל פעולה של המנהל, עליו להיות מסוגל להצביע על החוק שמסמיך אותו, במפורש או במשתמע, לבצע פעולה זו. פעולה שאין לגביה הסמכה בחוק, מהווה "חריגה מסמכות".

פגמים משפטיים בהליך המנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגמים משפטיים בהליך המנהלי, מתחלקים לשני גזעים:

  • פגם צורני - הצורה בה התקבלה ההחלטה אינה ראויה, אך ניתן לקבל אותה החלטה בהליך ראוי. גם החלטה פסולה שנוגעת למנגנון הדמוקרטי (כדוגמת החלטה על דחיית הבחירות לכנסת, בניגוד לחוק יסוד: הכנסת), מהווה "פגם צורני".
  • פגם מהותי - ההחלטה לכשעצמה אינה ראויה (למרות שהתקבלה בהתאם לנוהל), ולא ניתן לתקן זאת באמצעות שינוי ההליך. מרבית הפגמים המהותיים נגרמים בשל חוסר איזון נכון בין ערכים שונים.
ניתן להגדיר את ההבדל כ"מה" או "איך". לכן כאשר ביהמ"ש פוסל החלטה מנהלית מחמת "פגם צורני", הקביעה הסופית נותרת בידי המינהל (שיכול לקבל אותה בצורה מתוקנת), אך כאשר ביהמ"ש פוסל החלטה מנהלית מחמת "פגם מהותי", הקביעה הסופית היא של ביהמ"ש.

חלוקה נוספת של הפגמים של קבלת החלטה מנהלית, מחלקת לשלוש קבוצות: 1. חוסר סמכות 2. פגם בהליך/פרוצדוראלי 3. פגם בשיקול הדעת.

כל הפגמים שמקורם ב"חוסר סמכות" וב"פגם בהליך/פרוצדוראלי" - הם פגמים צורניים. פגמים בשיקול הדעת עשויים להיות פגמים צורניים ויכולים להיות פגמים מהותיים‏[4]. שני העילות השכיחות ל"פגמים מהותיים" הם:חוסר סבירות וחוסר מידתיות.

ההיסטוריה של המשפט המנהלי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע שנות ה-80, מערכת המשפט בישראל התמקדה בפגמים צורניים ונמנעה לעסוק בפגמים מהותיים. במיוחד בנושאי חקיקה, בית המשפט העליון הצהיר שאין לו סמכות לבטל חקיקה ראשית בגלל פגם מהותי. המקרים בהם פסל בית המשפט, בהערת אגב, חקיקה ראשית שהייתה מנוגדת לחוק יסוד- היו כולם פגמים צורניים שעסקו במנגנון הדמוקרטי. בהתאם לקו זה, המשפט המנהלי כולו לא עסק בפגמים ב"מידתיות" או ב"סבירות". השופטים דאז ‏[5] הסבירו את ההתמקדות ב"פגמים צורניים", בשני טעמים עיקריים: 1. היסוד הדמוקרטי מחייב שההחלטה על איזון ראוי בין ערכים, תתקבל על ידי נבחרי העם (הכנסת או הממשלה). תפקיד הרשות השופטת במשפט המנהלי מצטמצם לפיקוח שהמנגנון הדמוקרטי מתפקד באופן תקין. 2. לעומת נושאים צורניים שהם בדרך כלל נייטראלים (מבחינה פוליטית), נושאים מהותיים לרוב שנויים במחלוקת פוליטית. לכן פסיקה בית המשפט בנושא מהותי, תיתפס כ"לקיחת צד" בסוגיה פוליטית ותפגע באמון הציבור במערכת המשפט. כמו כן, לדעתם עיסוק מוגבר בשאלות מהותיות יגזול משאבים רבים של מערכת המשפט, ויפגע בתפקידה המורתי - הכרעה בנושאים משפטיים קלאסים. טענה נוספת שהועלתה, שלפי עקרון הפרדת הרשויות נדרשת הפרדה בין הרשות שמקבלת את ההחלטות ובין הרשות ששופטת על פיהם. לדעת המתנגדים לעיסוק בשאלות מהותיות, כאשר בית המשפט עוסק בשאלות מהותיות הוא נעשה שותף לקבלת ההחלטות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנה פיוטקין, המושג ייצוג
  2. ^ לפי ג'ון לוק: אין כל סמכות מוסרית להטיל על העם מיסים, כי אם על ידי פרלמנט ש"משקף" את העם כולו.
  3. ^ ג'ון לוק, המסה המדינית השניה
  4. ^ כאשר הפגם הוא אי שקילת שיקול רלוונטי או שקילת שיקול שאינו רלוונטי - המינהל יכול לחזור ולקבל את אותה החלטה ללא הפגם. גם דרישה לקביעת כללים אחידים, מהווה דרישה צורנית
  5. ^ [השופט [דב לנדא]] היה מהבולטים בהם

לשכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום משפט זה מחולק למספר קטגוריות:

  1. מבנה המינהל
  2. סמכויות המינהל
  3. דרך הפעלת הסמכויות (ההליך המנהלי)
  4. שיקול הדעת המנהלי
  5. הפיקוח על הרשות המנהלית
  6. הרשות המנהלית בתחום המשפט הפרטי.

התפיסה המדריכה את המשפט המנהלי היא תפיסת גופי המנהל כנאמני הציבור - ולכן מוטלות עליהם חובות מוגברות באשר ליחסן לאזרחים, שאינן מוטלות באופן רגיל על גופים פרטיים.

אחד ההבדלים המרכזיים שבין האדם הפרטי לבין גוף המנהל הוא הדרישה לקיומו של עקרון החוקיות. בניגוד לבני אדם, אשר ביחס להם העקרון הוא כי "כל שלא אסור - מותר", הרי שביחס לגופי המנהל, העקרון הפוך - כלומר "כל שלא מותר במפורש בחוק - אסור". לכן, כל פעולה מנהלית דורשת ראשית לכל סמכות מפורשת בחוק לעשייתה. המישור השלישי לבחינת פעולות המנהל הוא בחובתן לעמוד במבחני סבירות, שוויון, ושאר המבחנים הכלליים במשפט הישראלי.

סמכויות המינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, סמכויות המינהל הציבורי נגזרות בכוח עקרון החוקיות. טובים לעניין זה דבריו של פרופסור ברוך ברכה בספרו "המשפט המנהלי":

"רשות מנהלית נהנית אך מאותן סמכויות שהוענקו לה מכוח דין. ללא הוראת הסמכה בת-תוקף אין בכוחה של הרשות לפעול. הדין הוא אביה מולידה של זו, ואין לה אלא מה שהראשון קצב לה. התיימרה הרשות לחרוג מהתחום המוקצב, יוצאת היא מתחום הכרתו של הדין, ומבחינה של זה מעשיה כמוהם כלא היו".

דרך הפעלת הסמכויות - ההליך המנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעייתיות בקביעת האיזון בין שלושת העקרונות לגבי ההליך המנהלי בישראל נובעת מהעדר חוק מסגרת, בארצות הברית למשל ישנו- Administrative Procedure Act חוק אמריקאי מ – 1946 הקובע הסדרים כללים לגבי ההליך המנהלי. בישראל ישנה הצעת חוק סדרי המנהל - ההצעה פורסמה, וכן הובעה תמיכה בחוק, אולם החוק עדיין לא התקבל.
נובע מכך שגבולות ההליך המנהלי הינן בעיקר יצירות פסיקה ועל כן קשות לבדיקה ומדידה.
בין הנושאים הנידונים בהקשר ההליך המנהלי ישנם:

  • החובה להפעיל את הסמכות: עצמאות שק"ד
  • מתן הוראות לרשות המוסמכת
  • אצילת סמכויות
  • נטילת סמכויות
  • העברת סמכויות
  • הנחיות מנהליות