דיני קניין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיני הקניין עוסקים בשיוך של נכס מסוים לבעלים של אותו הנכס. ג'רמי וולדרן (Jermy Waldran) מגדיר את המערכת הקניינית כמערכת שמסדירה גישה ושליטה במשאבים המספקים רצונות או צרכים אנושיים, כלומר ישנו מחסור במשאבים, ומטרת דיני הקניין ליצור הקצאה נכונה בין אותם משאבים. לפיכך קניין הוא מערכת של הקצאה וחלוקה, ובמידה רבה ההקצאה של דיני הקניין מחלקת את העושר בחברה.

הגדרות שונות לזכות הקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין הסכמה כללית לגבי הגדרה של זכות הקניין, ההבנה מהי זכות קניין משתנה מחברה לחברה. ניתן להציג גישות של מספר תאורטיקנים שנתנו הגדרות לזכות הקניין:

ויליאם בלקסטון - המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם בלקסטון הגדיר את הקניין כאותה שליטה בלעדית ועריצה שיש לאדם על העצמים החיצוניים שבעולם, תוך שלילה מוחלטת של הזכות של כל אדם אחר ביקום. משמע כי האדם יכול לשלול מכל אחד את הזכות להתערב/לפגוע בקניינו.

ווסלי ניוקומב הופלד - המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופלד (Wesley Newcomb Hohfeld) ערער על מעמד זכות הקנין, כזכות המעניקה לבעליו יכולת בלתי מוגבלת על הנכס. הופלד גורס כי זכות הקניין אינה זכות אדם ביחס לחפץ, אלא ביחס לאנשים אחרים ביחס לחפץ. לפי הופלד זכות הבעלות היא אגד של ארבעה יסודות/יחסים שמכוננים את הזכות:

  • זכויות – למשל זכות שאחרים לא ייכנסו/ישתמשו בנכס.
  • חירויות – למשל חירות לעשות במגרש מה שהוא רוצה (לשתול, לבנות וכו').
  • יכולות – למשל יכולת לשנות את מעמדו המשפטי – למכור למשל.
  • חסינויות – למשל חסינות מפני פגיעה בזכות הבעלות (למשל חסין מפני הפקעה, אלא אם לפי דין).

פירוק הזכות לזכויות משנה החליש אותה, שכן כעת ייתכן ופגיעה בסעיף/שניים לא תהווה פגיעה. הפירוט פותח את מושג הקניין לפרשנויות נוספות. מנגד ניתן להציב את המודל הבלקסטוני המגדיר את הקניין בצורה חדה וחותכת ולכן כל פגיעה הכי קטנה היא בבחינת פגיעה מהותית.

ריאליזם משפטי - המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריאליזם המשפטי רואה במושג הקניין כמושג יציר האדם. הגנה על קניין מבקשת להשיג תכלית חברתית, בית המשפט יוצק תוכן אל תוך מושג הזכות לקניין על-פי הערכים הנורמטיביים שאותם רוצה הוא לקדם.

י' ויסמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסמן נוקט בגישה מרחיבה לפירוש המושג זכות הקניין - זכות הפועלת כלפי מספר בלתי מוגבל של אנשים, ניתנת לכימות לכסף וקלה להעברה באופן יחסי. משמע שילוב בין זכות רכושית לזכות IN REM (כלפי כל העולם), חשוב לציין כי גישתו של ויסמן הינה הגישה המקובלת בפסיקה בישראל.

תאוריות המצדיקות את הקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש להדגיש כי לא קיימת הצדקה אחת לקניין. דהיינו: לא קיימת תאוריה אחת התואמת את דיני הקניין במלואם. במקום זאת, בכל מוסד שהוא ניתן למצוא ביטויה של אחת או יותר מההצדקות לזכויות הקניין.

  1. תיאורית התפישה - תאוריה זו היא הקדמונית מבין התאוריות השונות. לפיה, לגבי נכסים פנויים, שאינם בהחזקתו ובבעלותו של איש, ירכוש בהם בעלות מי שתופש אותם ראשונה. קרי: התופש הראשון מגבש זכות ראשונים בנכס. גישה זו מקובלת על חסידי משפט הטבע. מבקרי גישה זו כינו אותה "הצדקנות שבחטפנות" או בקצרה: "מחטף". אלמנט התפישה האמור מוצא ביטויו גם בחקיקה הישראלית ולהלן מספר דוגמאות: א. סעיף 3 לחוק המיטלטלין, התשל"א 1971 - סעיף זה מאפשר מעין זכייה מן ההפקר בנכס שאין לו בעלים ובלבד שהדבר ייעשה ב"כפוף לכל דין" ו"תוך כוונה לזכות בהם". ב. סעיפים 17, 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 - סעיפים אלו מספקים הגנה (החזרת גזלה, תביעה למניעת הפרדה) גם למחזיק במקרקעין שאינו כדין (להבדיל מזכות השימוש בכח כנגד הסגת גבול המסויגת בהחזקה כדין כפי העולה מסעיף 18(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969).
  1. תיאורית העבודה - תאוריה זו גורסת כי לאדם זכות טבעית בפרי עמלו, וההכרה בזכות זו היא המונחת ביסוד הקניין הפרטי. התומכים בגישה זו טוענים כי מכיוון שלכל אדם זכות על גופו זכאי האדם אף לזכות בתוצרי מלאכת כפיו, וכאשר מלאכת כפיו מניבה נכס הופך העובד להיות בעל הנכס המגבש את פרי העבודה. דוגמה לתיאורית העבודה בדיני הקניין בישראל כיום הינה ההכרה בקניין רוחני כגון זכות יוצרים של מחבר על יצירה. דוגמה נוספת נמצאת בחוק המיטלטלין לפיה כאשר אדם גורם בעבודתו שינוי בנכס של אחר, והעבודה מעניקה לנכס ששונה את ערכו העיקרי, הופך המעבד, מכוח העבודה שהשקיעה, להיות בעל הנכס.
  1. תיאורית ההגנה על חירויות האדם - תאוריה זו גורסת כי רצון לעשייה בנכסים היא דרך לביטוי אישיותו של האדם, וכי ההגנה על רצון זה, על דרך של כיבוד הזכות בנכסים שביחס אליהם הביע האדם את רצונו, היא למעשה הגנה על אישיותו וחירויותיו. חירות השליטה בנכסים היא העושה אדם לחופשי. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בנטייה לכלול את ההגנה על זכות הקניין בין חירויות היסוד של האדם.
  1. תיאורית התועלתיות - זוהי התאוריה הרווחת ביותר להצדקת הקניין הפרטי. היא מבוססת על שיקולים תועלתיים. הקניין הפרטי נחוץ כי הוא מועיל להשגת תכליות שאנו מעוניינים בהן. הקניין הפרטי דרוש לאושרם של הפרטים החיים בחברה. הפרט הוא בעל נכסיו, וזכותו להגן על נכסיו מפני זרים העלולים לנסות ולשלול ממנו אותם. על-פי גישה זו הקניין משרת את צורכי האדם ביחסו כלפי החברה הסובבת אותו. דוגמה לתאוריה זו נמצאת בדיני ההתיישנות, שגורמים לכך שאדם שלא השתמש במקרקעין שלו במשך תקופה ממושכת מאבד את הזכות לתבוע השבת המקרקעין ממי שהשתמש בהם במשך תקופה זו.
  1. תיאורית הדין כמקור העניין - הדוגלים בגישה זו שוללים את ההשקפה כי יש לקניין ביסוס בזכויות טבעיות, או שהיקף זכויות הקניין עשוי שייקבע על ידי מקורות שהם אפריוריים לדין. אבי גישה זו הוא ג'רמי בנתהם.

הקצאת קניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שהזכרנו לעיל מטרת דיני הקניין היא ליצור הקצאה נכונה בין משאבים כאשר שני מצבים מעוררים את הצורך להקצות קניין לבעלות פרטית:

הקצאה ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב שבו בפעם הראשונה בתולדות נכס יש להקצות את זכות הקניין בו, שכן יותר מאדם אחד מעוניין בו ואין ביכולתו "להספיק" לכולם, ומכאן שיש לבצע לגביו את שלב ה- Entitlement (מתן הכותרת, זכות בעלות על הנכס וקביעת הקצאתו). כך, למשל, בקניינים בלתי מוקצים ראשונית כגון: פטנט (כאן מטרת ההקצאה היא לעודד את יצירת הנכס מהפן הכלכלי, שהרי אילמלא ההקצאה, תיווצרנה העתקות וכך שיצירת הפטנט לא תהיה עוד כדאית); זכות יוצרים; סימני מסחר; מדגמים; מציאת אוצרות טבע שטרם נתגלו; בנייה לגובה בפעם הראשונה בנכס (בהנחה שהקרקע העולמית מוקצית כולה); גילוי יבשת חדשה. דוגמאות אלו מצביעות על הכלל לפיו כל נכס, שהוא בר המרה כלכלי, יש להקצותו.

הקצאה מחדש (Reallocation of Resources)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצאה מחדש שכיחה יותר מהקצאה ראשונית, ובה נדרש נכס מסוים להקצאה מחדש, לאחר שכבר הוקצה הקצאה ראשונית. בשני סיווגים אלו של הקצאת קניין מתעמתים בדרך-כלל מספר מועמדים להקצאה, כאשר כל אחד מהם טוען לבעלות על הנכס, מכוח טיעון זה או אחר (חזקה, ראשוניות וכדומה). כדי לממש את ההקצאה בפועל, יש אפוא לבחון טיעונים אלו, ואת השלכתם על ההכרעה הקניינית.

סוגי קניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את זכויות הקניין לשני סוגים עיקריים: קניין פיזי - מקרקעין ומיטלטלין, וקניין רוחני - פטנטים, מידגמים, סימני מסחר וזכויות יוצרים.

מקרקעין לפי הגדרתם בדין הישראלי כוללים הן את הקרקע והן את כל מה שמחובר אליה חיבור של קבע (בניינים, עמודי חשמל וכו'). לעומת זאת לפי דינים זרים מסוימים הקרקע והבנוי עליה הינם שני קניינים פיזיים נפרדים זה מזה.

מיטלטלין יכולים להיות בני קיימא (בעלי אורך חיים ממושך), ופסידים (מתכלים במהרה).

רישום פרטי זכות הקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרשם המקרקעין עוסק ברישום זכות הקניין באחד מסוגי הנכסים החשובים היותר - מקרקעין. חשיבותו של המרשם היא גדולה. מספר סיבות לדבר: ראשית, ניתן להסתמך על המרשם, דבר שמספק שקט נפשי הן לקונים פוטנציאליים והן לבעלי הקרקע. שנית, לפי סעיף 7 לחוק המקרקעין נקודת הרכישה היא הרישום. לפי הסעיף, עד לרגע הרישום העסקה תסוייג כ"עסקה אובליגטורית" ומרגע הרישום הופכת העסקה לריאלית. מקרקעין מוסדרים רשומים בפנקס הזכויות.

מקרקעין שאינם מוסדרים מתחלקים לשניים: מקרקעין לא מוסדרים רשומים ומקרקעין לא מוסדרים שאינם רשומים: מקרקעין לא מוסדרים רשומים בדרך כלל יירשמו בפנקס השטרות או בפנקס הבתים המשותפים. מקרקעין לא מוסדרים שאינם רשומים יכולים להיות רשומים ברישום המוסדר מכח ס' 4ט"ו לחוק מינהל מקרקעי ישראל או בחברות משכנות.

  • יומן הפטנטים, המדגמים וסימני מסחר, שהוא חלק מ"רשומות", משמש לרישום זכויות קניין רוחני, ולמתן פומביות להן.

עסקאות נוגדות[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

·        עסקאות נוגדות – מצב של עסקאות נוגדות יכול לחול במקרקעין, במיטלטלין ובזכויות.

הסיטואציה המדוברת היא מצב בו בעל הנכס, או בעל זכות קניינית אחרת, עושה עסקה על אותו נכס עם יותר מאדם אחד. במצב זה, בעל הנכס מתחייב למוכרו או להעביר זכות קניינית אחר לצד שני, ולפני שמשתכלל קניין (רישום/חזקה/ מסירה) הוא מתחייב בעסקה נוספת עם אדם אחר. המוכר הוא עדיין הבעלים של הנכס, והוא זה שמתחייב בהתחייבויות סותרות עם מספר אנשים. אם העסקה נגמרה בקניין, הקונה הראשון הוא בעלי הנכס, ואם המוכר ינסה לעשות עסקאות נוספות באותו נכס - זה מצב של תקנות שוק. הסעיפים העיקריים בעניין זה הם ס' 9 [2]+ 80 לחוק המקרקעין, וס' 12, 13 [3]לחוק המיטלטלין.

·        עסקאות נוגדותכתאונה משפטית וההבדל בינן לבין תקנת השוק

ניתן להתייחס לסיטואציה של עסקאות נוגדות כאל  תאונה משפטית בין שני צדדים מרוחקים.

ההבדל מתקנת השוק: בעסקאות נוגדות הזכות שבידי הראשון היא זכות אובליגטורית ואילו בסיטואציה של תקנת השוק הזכות שבידי הראשון היא זכות קניינית. בעסקאות נוגדות הזכות שבידי הראשון היא זכות אובליגטורית ואילו בסיטואציה של תקנת השוק הזכות שבידי הראשון היא זכות קניינית.

·        כיצד יש לחלק את הסיכונים בעסקאות נוגדות?

את הסיכונים בעסקאות הנוגדות ואת הכללים המכריעים בעימות נקבע על פי שני כללי על-

שיקול ex-ante: בראש ובראשונה יש לשאוף למניעת תאונות מראש במינימום עלויות. על כן, יש לאתר אותו צד שיכול היה למנוע את התאונה במינימום עלויות (מונע הנזק הזול ביותר) ולהטיל עליו את האחריות לתאונה, קרי להעדיף את הצד השני.

שיקולי ex-post (צדק בדיעבד): שיקול זה מטיל אחריות על הצד שנזקו קטן יותר. במקרה זה נזקי התאונה המצרפיים הם קטנים יותר.

ההכרעה בפועל : הסעיפים- 9[2], 12,13[3] לחוק המקרקעין קובעים כי אם נוצר מצב כזה של ריבוי התחייבויות מצד א', זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה - הראשון בזמן גובר. אלא אם השני פעל בתו"ל ובתמורה, והעסקה לטובתו נרשמה בתו"ל,  ואז זכותו עדיפה. החוק קובע כלל הכרעה- בדרך כלל ניטה להעדיף את זה שהיה ראשון בזמן אלא אם המאוחר קיים כמה תנאים-

א. שיכלול קניין – האם המאוחר בזמן שיכלל קניין.(השכלול צריך להיעשות בתום לב.)

ב. שאלת תו"ל – האם הרוכש המאוחר היה תם לב– האם הוא ידע על העסקה המוקדמת בזמן או לא?

ג.רכיב התמורה – האם הייתה תמורה, הדין דורש תמורה ריאלית.

אם התקיימו ה3 הנ"ל הקונה השני בזמן יזכה בנכס.

כללי העסקאות הנוגדות חלים על כל עסקה במקרקעין-זכות הבעלות; זכות השכירות; זכות השאילה; זכות המשכנתה; זכות קדימה; זיקת הנאה. ואולם אם הקונה הראשון מתמודד מול מעקל או מקבל מתנה מאוחרים בזמן ניטה להעדיף את הראשון בזמן.



ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי (תשנ"ג).
  • י' ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף (ירושלים, תשנ"ז).
  • י' ויסמן, חוק המשכון תשכ"ז - 1967 (תשל"ה).
  • מ' דויטש, קניין - כרך א' (תל אביב, תשנ"ז).
  • מ' דויטש, קניין - כרך ב' (תל אביב, תשנ"ט).
  • ח' דגן, קניין על פרשת דרכים (תל אביב, תשס"ה).
  • גבריאל יצחק רוונה, היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי, יוסף דעת - ספר זיכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 272 - 181.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מ' דויטש, דיני קניין, הוצאת בורסי, 570, (כרך ג תשנ"ו)
  2. ^ חוק המקרקעין, סעיף 9, , תשכ"ט- 1969
  3. ^ חוק המטלטלין, סעיף 12, 13, , תשל"א- 1971



הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.