קניין רוחני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קניין רוחני (באנגלית Intellectual Property או בקיצור IP) הוא מונח משפטי כללי לזכויות הקשורות ליצירת רוח האדם בטובין ובמשאבים שאינם מוחשיים. דוגמאות לקניין רוחני הם: מוזיקה וסרטים, ספרות ויצירות אמנות, צילומים, ציורים, המצאות, תכנות מחשב, סמלים או מילים שמזהים מוצר מסחרי, עיצובים גרפיים. הקניין הרוחני מחולק לכמה ענפים מרכזיים: פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים, ועוד כמה ענפים ממוקדים יותר, כמו זני צמחים, זכויות שידור, הגנה על מעגלים מודפסים, וזכויות המכונות "זכויות שכנות", כמו זכות ביצוע של מבצעים.

הסדרים משפטיים מפורטים שתחילתם בפסיקת בתי המשפט בשיטת המשפט המקובל והמשכם בעיגון בחקיקה, קובעים את הבעלות בכל אחד מענפי הקניין הרוחני, את תנאי ההגנה עליהם, את היקף הזכויות, החריגים והגנות, סעדים שונים, אכיפה ועניינים פרוצדורליים.

הקניין הרוחני נחשב לאחד התחומים החשובים בצמיחתן הכלכלית של מדינות. בעשורים האחרונים עובר התחום תהליכים אינטנסיביים של גלובליזציה, ומושפע מאוד משינויים טכנולוגיים. התחזקות ההגנה על הקניין הרוחני שנויה במחלוקת, ומעוררת גם מחלוקות ציבוריות נוקבות. למשל, בקשר לשיתוף קבצים באינטרנט, או בקשר למתן פטנטים על הגנום האנושי, או גישה לתרופות מצילות חיים במחיר בר השגה.

מהות הקניין הרוחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הענף המשפטי של הקניין הרוחני נבדל מדיני החיובים למיניהם, אולם לא ניתן לשייך אותם לענף של דיני הקניין המוחשי הרגיל, מכיוון שמושא הבעלות שבו עוסקים דיני הקניין הרוחני הם משאבים בלתי מוחשיים. דיני הקניין "הרגילים" עוסקים בקניינים מוחשיים, ממשיים, כגון חלקת מקרקעין, דירה, מכונית, או חפצים אחרים. דיני הקניין הרוחני מקיפים מספר ענפים נפרדים, ועוסקים בהמצאות שפורטו ליישום (דיני הפטנטים), ביצירות, כמו מוזיקה, ספרות ושאר טקסטים כתובים, פיסול, צילום, תכנות, שידורי טלוויזיה, קולנוע ועוד (דיני זכויות יוצרים), וכן ענפים אחרים, כמו דיני המדגמים (המגנים על הצורה האסתטית של מוצר, ההגנה על זני צמחים, וסימני מסחר (Trademark), במסגרתם מוגנים סימני מסחר מסוגים שונים, לרבות סימני מסחר תלת-ממדיים (כמו סמלי מכוניות יוקרה).

השוני המרכזי בין הגנה על דיני הקניין המוחשי להגנה על דיני הקניין הרוחני נעוץ במהות המשאב הרוחני:

  1. מדובר במשאבים שהם יציר האדם, להבדיל למשל ממקרקעין, אולם בדומה לחלק מהמיטלטלין, כמו מכונית.
  2. במשאבים רוחניים אין מגבלה פיזית על שימוש בו-זמני שלהם. במכונית אחת יכול רק אדם אחד לנהוג. ביצירה מוזיקלית יכולים אינסוף אנשים להשתמש בו-זמנית. השימוש על ידי האחד אינו מפריע לאחרים, ואולי אף מועיל להם (למשל שירה בציבור).
  3. מקרקעין, אפשר בדרך כלל לחסום, למשל להקיף בגדר. יש לכך עלות, אולם הדבר אפשרי. משאבים רוחניים קשה יותר לגדר, ולכן קשה למנוע את השימוש ביצירה ממי שאינו מסכים להישמע להוראות היוצר או הממציא. כלומר: אם יצרתי שיר, ופרסמתי אותו, אני יכול לבקש מאחרים שלא לשיר אותו ולהשתמש בו, אולם אין לי דרך פיזית למנוע מאנשים להעתיק את היצירה. לכן, נדרשת התערבות משפטית, שתקים "גדר משפטית" במקום גדר פיזית.

נכסי הקניין הרוחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדין הישראלי יצר המחוקק שורה ארוכה של נכסים רוחניים, שונים במטרתם, בתנאים להכרת הדין בהם, בדרכי הטיפול בהם, בתקופת ההגנה ועוד. מבחינה טכנית ניתן להבחין בין זכויות רשומות, שנדרש רישום הבעלות במרשם ייעודי, לבין זכויות שאינן רשומות, שלא נדרש מהיוצר רישום הזכויות:

זכויות רשומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פטנט הוא המצאה, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך בכל תחום טכנולוגי, שהיא חדשה (כלומר, לא פורסמה בשום מקום בעולם), מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ולייצור ויש בה התקדמות המצאתית, שנרשמה במשרד רשם הפטנטים. דיון מפורט בנושא ראו בערך פטנט.
  • זכויות מטפחים הן זכויות מטפחים בזני צמחים. זכות מטפחים שנרשמה לפי החוק מעניקה לבעליה זכויות שהיקפן מפורט בחוק זכויות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג – 1973.
  • מדגם רשום הוא קניין רוחני בתחום העיצוב התעשייתי. המדגם הוא קווי דמות, קישוט, עיטור, אשר מיישמים אותם בהקשר למוצר מסוים - הפן העיצובי. לא מדובר במוצר אחד, אירוע חד פעמי, אלא מוצר המשולב בייצור תעשייתי, אשר תוצאותיו יהיו הרבה יחידות הנושאות אותו עיצוב - הפן התעשייתי. ההגנה על המדגם הרשום נועדה לעודד את פיתוח וריבוי העיצובים התעשייתיים. המדגם מגן אך ורק על הצורה האסתטית של המוצר, מדגם לא יגן על רכיבים פונקציונליים בו.
  • סימן מסחר הוא סימן המשמש לזיהוי מוצר או שירות של יצרן או ספק מסוים. ההגנה על סימני מסחר באה להגן על הצרכן החשוף למוצרים רבים ומאפשר לו לרכוש את המוצר אותו הוא מזהה ומכיר. בכך, סימן המסחר מאפשר למנוע הטעייה של הצרכנים. בהמשך, הפך האמצעי נגד הטעיה לקניין עצמאי, שיש לו ערך כלכלי נפרד.
  • כינוי מקור הוא סוג של זכות קניין רוחני, אשר מבוססת בארץ על חוק הגנת כינויי מקור ועל ציונים גאוגרפים, שמוגנים בדיני סימני מסחר. ההסדר בא להבטיח הגנה לכינויי מקור מפני חיקוי/גזילה, ללא קשר אם השימוש הבלתי מורשה בכינוי, כרוך בהטעיה (כך, לדוגמה, אך ורק יין אשר יוצר בחבל שמפיין בצרפת יזכה לכינוי 'שמפניה').

זכויות שאינן רשומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זכויות יוצרים הן ההגנה שניתנת לבעלי הזכות מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה. ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על ביטוי מקורי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים.
  • כאמור, אין צורך לרשום את זכויות היוצרים וכל אדם זכאי אוטומטית להגנת זכויות יוצרים ברגע בו סיים ליצור את היצירה המקורית, אפילו אם לא פרסם אותה.
  • זכויות מבצעים, מפיקים ומשדרים, המכונות לעתים גם "זכויות שכנות לזכויות יוצרים", הן זכויות המוקנות לגורמים הלוקחים חלק בהבאת היצירה אל הקהל. הכוונה היא לגורמים כגון זמרים, נגנים, עורכים, מפיקים, חברות שידור וכדומה.

אמנת קניין רוחני בין-לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה המרכזית בתחום הקניין הרוחני היא הסכם טריפס (trade-related aspects of intellectual property rights), ההסכם מהווה נספח להסכמי סחר בין-לאומיים אשר נחתמו בשנת 1994. ההסכם מגדיר תנאי מינימום לקניין רוחני, תוך הכרה בזכויות שונות בתחום הקניין הרוחני ובהן: פטנטים, סימני מסחר, זכויות יוצרים ועוד. חשיבותו של הסכם טריפס מבחינת הקניין הרוחני נובע בעיקר ממספר המדינות שהן צד להסכם – כיום מרבית מדינות העולם מחויבות להסכם. הסכם טריפס קשר את ההגנה על קניין רוחני להסדרי הסחר הבין-לאומיים, כך שמדינה אשר לא מקיימת את המינימום של התנאים להגנה על קניין רוחני המוגדרים בהסכם חשופה לסנקציות בתחום הסחר הבין-לאומי.

קניין רוחני במשפט העברי‏[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת זכויות היוצרים במונח המודרני קבלה התייחסות ראשונה על ידי הרמ"א בתשובותיו. הרמ"א בא להגן על זכויותיו של מהר"ם פדובה, שהשתתף בהדפסת ספר משנה תורה לרמב"ם, ולאסור קניית מהדורה מתחרה של הספר. היסוד המרכזי שהזכיר הרמ"א בהקשר זה הוא דין יורד לאומנות חברו. הרמ"א הסיק מהסוגיה שאסור לאדם להיכנס לאומנות חברו, אם יגרום לו פגיעה ודאית. הרמ"א הוסיף וטען שלכן אסור להתחרות במו"ל ולהדפיס את אותו הספר שהוא מתפרנס מהפצתו.‏[2] ר' מרדכי בנעט, בתשובות פרשת מרדכי דוחה את שיטת הרמ"א בתשובותיו, ועומד על כמה מנקודות התורפה בניסיון ליישם דיני הסגת גבול בהקשר של זכויות יוצרים. כך, למשל, לפי פשט הסוגיה והפסיקה, דיני הסגת גבול מתירים לאומן הראשון להגביל רק את זכותו של אומן אחר בן עיר אחרת הרוצה לפלוש לעירו ולעסוק בה באותו תחום עיסוק. ר' מרדכי בנעט עמד על כך שאין לאומן שום זכות להגביל את תחום עיסוקו של אומן אחר השוכן בעיר אחרת‏[3]. ישנם רבים שניסו לדון בזכויות יוצרים על פי עקרונות חיוב הנאה. להלכה, זה נהנה וזה לא חסר פטור, וזה נהנה וזה חסר חייב. כלומר: אם אדם נהנה מרכוש חברו, חייב לשלם לו רק אם חברו נחסר והפסיד.‏[4] חיוב זה אינו קשור בעיקרו לשאלת זכויות יוצרים דווקא. התובע כאן אינו נסמך על זכותו ביצירה, אלא על הכסף שהשקיע שנהנה ממנו אחר. כפי שראינו במשך השנים ניסו לשייך את הקניין הרוחני לסוגיות שונות, סוגיה נוספת הינה מנהג האומנים, בין האחרונים שהתייחסו לזכותו של המו"ל שלא יעתיקו את הספר שהוציא במשך תקופה מסוימת, ישנם שקבעו שזכויות היוצרים מעוגנות במנהג האומנים‏[5], היינו - המדפיסים עצמם הסכימו לכבד את זכויותיו של המו"ל ולא להפר אותן. הגמ' בב"ב (ז:) היא המקור לתוקף ההלכתי של הסכמה כזו: "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובֵר)" (ב"ב ח). במקרים רבים גזרו חכמים שונים חרם על מי שיפגע בזכויות היוצרים של המדפיס. בהסכמות לספרים נזכר פעמים רבות חרם שהוטל על מי שידפיס שוב את הספר בתוך זמן קצוב. יש להעיר שלכאורה מדובר כאן בחרם אישי, היינו באיום ישיר ונקודתי על האדם, ולא בתקנה ממונית הקובעת מה ההלכה מעיקר הדין.‏[6] לסיכום נראה כי פרשנים רבים מנסים לעגן את תופעת הקניין הרוחני בתחומים שונים של ההלכה אך מושג זה לא הוזכר במפורש אף לא פעם אחת.


ענפי משפט משיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על דיני הקניין הכלליים, הקניין הרוחני משיק גם לתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט, בהיבטים בהם הפגיעה בקניין הרוחני מניבה פרי למי שאינו בעל הקניין, כאשר רווח זה אינו כדין. השקה קיימת גם עם תחום דיני ההגבלים העסקיים (באשר ליצירת הסדר כובל), וכן עם תחום העוולות המסחריות.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים

  1. ^ פרופ' חיים נבון "זכויות יוצרים בהלכה", 2007.
  2. ^ רקובר, עמ' 130.
  3. ^ שו"ת חוות יאיר, סי' מ"ב; שו"ת חתם סופר, ח"ה (חו"מ), סי' ס"א
  4. ^ הרב זלמן נחמיה גולדברג, 'העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים', תחומין ו' (תשמ"ה).
  5. ^ שו"ת דברי חיים, חו"מ, סי' נ"ו.
  6. ^ הרחיב בנושא זה פרופ' נחום רקובר בכמה חיבורים: ה'הסכמות' לספרים כיסוד לזכות היוצרים, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת י"א, ירושלים תשל"א; זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 123-443.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.