משתמשת:AvitalNa/טיוטה

סיטומתא – מנהג הסוחרים

"סיטומתא" היא דרך קניין שהיתה נהוגה בין סוחרים לרכישת חביות יין באמצעות סימונן. מקורה בתלמוד הבבלי (בבא בתרא עד ע"א): "האי סיטומתא קניא [סיטומתא זו - קונה]". על יסוד מקור זה, 'סיטומתא' התקבל כשם כולל למעשה קניין הנהוג בעולם המסחר, אף שאינו מדרכי הקניין ההלכתיות הפורמאליות. דין סיטומתא מהווה כיום את אחת הדרכים המרכזיות למתן תוקף הלכתי לדרכי הקניין המודרניות, הנוהגות בזמננו (ואינן מוכרות בספרות הפוסקים המוקדמת).

קניין תקף בגמירות דעת ובמעשה קניין

ההלכה קובעת כי כדי להעביר בעלות וליצור התחייבות בנכסים יש צורך בגמירות דעת הצדדים ובמעשה קניין.

גמירות דעת היא המקבילה למונח "גמירת דעת" בדיני החוזים, ומשמעותה כוונה והסכמה של הצדדים להתקשר ביניהם בהתקשרות משפטית מחייבת.

מעשה קניין הוא מעשה פיזי הנלווה להתחייבות והופך אותה לבעלת תוקף משפטי-הלכתי. דוגמאות רווחות למעשה קניין הן הגבהה של הממכר או משיכה שלו. כך, למשל, המוכר פירות לחברו, אם משך הלוקח (הקונה) – קנה את הפירות. ברם, אם מדד המוכר את הפירות ולא משכם הקונה – לא קנה. אם מדד הקונה את הפירות, ואגב כך הגביהן - קנה.

כאשר מעשה הקניין לא בוצע, או בוצע בצורה חלקית או שגויה, הרי שמדין תורה להעברת הבעלות או ליצירת ההתחייבות - לא יהיה תוקף.

ישנן שתי שיטות עיקריות להסבר משמעותו של מעשה הקניין. על פי הגישה האחת, בה נוקטים חלק מן האחרונים, וביניהם שו"ת נודע ביהודה והרב אשר וייס: מעשה הקניין הוא חלק אינטגרלי מיצירת הקניין. לפי גישה זו בהעדר מעשה קניין, לא ניתן ליצור קניין בר תוקף. לעומת זאת, לפי רוב האחרונים, מעשה הקניין אינו יוצר את הקניין, אלא נועד רק להביא לידי גמירות דעת של המקנה. לחילופין, מעשה הקניין עשוי להיות אמצעי להוכחת קיומה של גמירות דעת.  לפי הגישה האחרונה ישנם מקרים שבהם גמירות הדעת לבדה תיצור תוקף משפטי להתחייבות או העברת בעלות, אף ללא מעשה קניין. גישה זו פותחת פתח להכיר בתקפותו של קניין, אם נעשה לפי המקובל במנהגי הסוחרים, גם אם ללא מעשה קניין מוכר, ובלבד שניתן להוכיח באמצעותו גמירות דעת.

סיטומתא: היקף הדין – שלש גישות

כך מתואר דין סיטומתא בתלמוד: "אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא [הסיטומתא הזו - קונה]. למאי הלכתא? [לענין איזו הלכה (נאמרו הדברים)?] רב חביבא אמר: למקניא [לקנות] ממש; רבנן אמרי [וחכמים אמרו]: לקבולי עליה [לקבל עליו] מי שפרע. והלכתא [והלכה היא]: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש [ובמקום שנהגו לקנות ממש] - קנו."

מדובר במקרה בו נתנו סימן (סיטומתא) על סחורה שנקנתה, על מנת לסמנה כשייכת לקונה. לפי רב פפי, אף שהעסקה לא נעשתה במעשה הקניין הקבוע לה, סיטומתא זו תוכר כדרך קניין תקפה.

לדעת רש"י ואחרים, הסיטומתא נועדה במיוחד לקניית חביות של יין, שנהוג לקנותן ולהשאירן באוצר (=במחסן) הבעלים-המוכרים, לאחר שסימנו שהן של פלוני-הקונה. לדעת הגאונים ורוב הראשונים, מדובר בחותם שרושם הקונה על ממכר כלשהו, ולאו דווקא על חביות יין. גם לפי גישות אלו, קניין 'סיטומתא' מצומצם למקרה מסוים, וממילא אינו יכול לבסס את תוקפם של דרכי קניין נהוגות אחרות, שאינן מוזכרות במשנה ובתלמוד.

בעקבות כך פוסקים שונים נקטו גישה דווקנית וצרה ביחס ל"סיטומתא". כך, לדוגמה, ר' פנחס הלוי מברצלונה מציע ש"סיטומתא" היא מטבע שאין עליו צורה.

פוסקים אחרים, נקטו גישה מרחיבה ביחס לסיטומתא.  בעקבות זאת קבעו שיש לתת תוקף לדרכי קניין שונות שנהגו במקומותיהם, אף שאינן בכלל דרכי הקניין ההלכתיות. כך פסק, למשל, הרשב"א: "...בכל דבר שנהגו התגרים לקנות – קונין". לפי גישה זו, מקח שנגמר בצורה שבה נוהגים סוחרי אותו המקום לגומרו, הוא מקח תקף.

דוגמה לכך היא מסירת מפתח. כך במקרה בו  המוכר מסר בידי הקונה את המפתח לחדר בו מונחת הסחורה. ראב"ן פסק שיש לקניין כזה תוקף מדין סיטומתא, שכן מנהג הסוחרים לקנות במסירת מפתח. גם ראב"ד פסק, שמקום בו נהוג לקנות על-ידי מסירת מפתח, יש תוקף לקניין זה.

דגומאות נוספות הן: תקיעת כף, נתינת דמי קדימה ונתינת מטבע. כך לדוגמה נפסק, שנתינת מטבע מהווה מעשה קניין: "אם המקום מקום שקונין קנין גמור בנתינת אותו פשוט [מטבע], הדין עם ראובן [הקונה]...", שהקניין תקף מדין סיטומתא.

יש גם גישה שלישית, רחבה עוד יותר, ולפיה דין הסיטומתא חל אף בנושאים שאינם נוגעים ישירות למעשה הקניין. לפי גישה זו ניתן לתת תוקף, באמצעות סיטומתא, גם לעסקאות בממכר שאינו בר-קניין כדוגמת "דבר שלא בא לעולם". באופן אחר, סיטומתא עשוייה להכשיר הקנאה בדיבור, אף שאין כאן מעשה קניין כלשהו. נפרט:

הקנאה בדיבור: להלכה לא ניתן להקנות בדיבור – "המקח אינו נקנה בדברים". ברם, לדעת מהר"ם מרוטנברג, דבר שיש לגביו מנהג להקנותו בדיבור - הקניין תקף מדין סיטומתא. מנגד, דעת הרמב"ם היא שאין הקנאה בדיבור גם מדין סיטומתא.

דבר שלא בא לעולם: הלכה היא, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. למשל, פירות שעתידים לצמוח, או נכסים שעתידים לבוא לרשותו וכד'. על רקע זה נידון תוקפה של התחייבות מצד אב לחברו שימול את בנו, בטרם נולד הבן. לדעת רבינו יחיאל, אין תוקף להתחייבות, שכן מדובר בדבר שלא בא לעולם. כך יהיה גם במקום בו רווח הנוהג של התחייבויות עתידיות דומות, משום שאין בכוחה של סיטומתא לרפא פגם בממכר.  נוהג רווח מאפשר קניין תקף רק מקום בו מועיל קניין, ואילו דבר שלא בא לעולם לא ניתן להקנותו. לדעה זו שותפים פוסקים נוספים.

עם זאת, יש שפירשו שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם מדין סיטומתא. כך פסק גם הרא"ש, שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם מדין סיטומתא, כאשר יש מנהג ברור לעשות כן, וכן פסקו אחרים.

בבתי הדין בישראל כיום רווחת הדעה, שדין סיטומתא מועיל להקניית דבר שלא בא לעולם.

קניין מקרקעין: ישנה מחלוקת האם סיטומתא תחול גם על קניין מקרקעין. בבתי הדין בישראל מקובל לפסוק, שקניין סיטומתא מועיל במכר מקרקעין. פוסקים רבים קבעו כי רישום לפי חוק (בטאבו) מעביר בעלות וזכויות במקרקעין, בין השאר מכח 'סיטומתא', גם ללא מעשה קניין.

הבסיס המשפטי לקניין סיטומתא

(א) תנאי מכללא

לפי ההלכה התלמודית, בדיני ממונות אדם יכול להתנות כנגד הדין. על רקע זה, יש הסבורים שקניין סיטומתא מבוסס על ההנחה, שהצדדים התנו ביניהם, כביכול, לבצע את הקניין, שלא עפ"י הדין, אלא בהתאם למנהג המקום.

אפשר שאין הכוונה לכך שהצדדים יכולים להתנות ביניהם על דרכי הקניין המחייבים, אלא שהם יכולים להתנות לעשות את הקניין לפי מנהג המקום, וזהו מעין תנאי כללי שקיבלו עליהם בני העיר או הסוחרים, שצורת קניין זו תקפה.

עם זאת, רוב פוסקי ההלכה סבורים, שלא ניתן להתנות על דרכי הקניין. זאת, בניגוד לשאר דיני הממונות הניתנים להתנאה. כך כתב הרמב"ן: "שלא מסרו חכמים דיני ההקנאות למוכרים", וכמותו פסקו רבים אחרים.

(ב)גמירות דעת

יש שהסבירו את תקפו של קניין 'סיטומתא', בכך שהשימוש שעושים הצדדים במנהג הסוחרים כדרך קניין מעיד על גמירות דעתם ביחס לעסקה, וכך ניתן תוקף לעסקה.

גישה זו מתיישבת עם הדעה שהובאה לעיל, לפיה גמירות הדעת היא היסוד המרכזי במעשה הקניין. בהמשך לכך, צורת הקניין היא רק אמצעי להשגת גמירות הדעת או להוכחת קיומה. לכן, מקום בו ניתן להעיד על גמירות הדעת בדרך כלשהי, הקניין יהיה בר תוקף.

(ג) תקנת חכמים

אחרים הבינו שהבסיס לקניין סיטומתא הינו בתקנת חכמים שקבעה, שדרכי קניין הנהוגות אצל בני המקום תקפות. על פי גישה זו קניין 'סיטומתא' אינו שונה מדרכי קניין אחרות הנזכרות בתלמוד, אשר תקפן גם הוא נובע מתקנת חכמים.

(ד) ביסוסים אחרים

מיעוט הפוסקים ביססו את קניין סיטומתא על עקרונות הלכתיים אחרים, כגון, נכונותם של הסוחרים לוותר על זכויותיהם (החלת דין "הפקר בית דין – הפקר"), עיגון קניין הסיטומתא בקניין חליפין, ועוד.

תוקפו של קניין הסיטומתא – מדאורייתא או מדרבנן

בעוד שלפי שתי הגישות הראשונות שהוצגו לעיל (הסכמה מכללא וגמירות דעת) ניתן לומר שקניין סיטומתא מהווה קניין תקף מדין תורה, שכן הוא מבוסס על דיני הקניין בתורה ורק מחליף את הצורך במעשה הקניין; הרי לפי הגישה המבססת את קניין סיטומתא על תקנת חכמים, מתלבטים פוסקים בשאלה, האם תוקפו של קניין הסיטומתא הוא מדאורייתא או מדרבנן.

חלק מהאוחזים בדעה שסיטומתא מבוססת על תקנת חכמים, סברו שדין סיטומתא מועיל מדרבן בלבד, ואינו מועיל מדאורייתא. לפיכך פסקו, למשל, שקניין סיטומתא אינו יכול להפקיע קדושת בכור.

נפקות נוספת לעניין זה היא מכירת חמץ לגוי בפסח, המועילה רק אם היא תקפה מדאורייתא. ניתן אפוא לקיימה בסיטומתא, אם אינה מדרבנן.

יישומים של דין סיטומתא בימינו

עם התפתחות המסחר המודרני, התפתחו גם דרכים חדשות ליצירת קניין והתחייבות. חלק ניכר מהן אינן תקפות עפ"י ההלכה, אלא אם יינתן להן תוקף על ידי שימוש ב"קניין סיטומתא".  לצורך תוקף כזה, יש לבחון הן את חוק המדינה והן את המנהג הרווח בנוגע לאותה צורת קניין.

דוגמאות:

רישום בטאבו: כאמור, רבים מן הפוסקים, ובתוכם בתי הדין הרבניים בישראל, הכירו ברישום של בעלות ושל זכויות אחרות במקרקעין בטאבו, כדרך ליצירת הקניין, גם אם העסקה לא נעשתה באמצעות דרכי הקניין המוזכרות בתלמוד.

אמנם, החזון איש הביע דעתו כי כאשר שני הצדדים יהודים, והעסקה נערכה בכסף, בשטר ובחזקה או בקניין סודר, הקניין תקף אף ללא רישום בטאבו. אולם, גם  לדבריו, כאשר נדרשות ראיות בדבר העסקה, הטאבו יעמוד כראיה לכך שהמקרקעין שייך למי שרשום בו כבעליו, "שהרי הערכאות נאמנין כעדים".

שימוש בכרטיס אשראי: נפסק כי רכישה באמצעות כרטיס אשראי, מכיוון שהיא נוהג רווח, יש לה תוקף מכוח קניין סיטומתא.

לדעת פרופ' רון קליינמן, בשלב השימוש בכרטיס אשראי לא נוצר קניין, אלא התחייבות חוזית בלבד, הנוצרת מכוח דין סיטומתא. לטעמו, כך ניתן לפתור בעיות הלכתיות שונות הנוגעות לקניין של "דבר שלא בא לעולם" או של "דבר שאינו ברשותו" וכיו"ב.

מסחר אינטרנטי: מסחר אינטרנטי נחשב לבעייתי מבחינה הלכתית, שכן לעיתים הסחורה היא בחינת "דבר שלא בא לעולם", כגון שהיא טרם בידי המוכר, או שהיא "דבר שאין בו ממש",  או "דבר שאינו מסויים". כפי שפורט לעיל לא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם (וכך גם דבר שאין בו ממש או שאינו מסויים). לפיכך, לכאורה אין תוקף הלכתי למסחר אינטרנטי. אולם על ידי שימוש בקניין סיטומתא ובחוק המדינה ("דינא דמלכותא דינא"), ניתן לתת תוקף לעסקת מכר של "דבר שלא בא לעולם" או של "דבר שאין בו ממש", המאפיינים בדרך כלל מסחר באינטרנט.

חוזים: לפי ההלכה, גם ליצירת התחייבות חוזית נדרש מעשה קניין. פוסקים השתמשו, בין השאר, בדין 'סיטומתא' על מנת לתת תוקף הלכתי להתחייבות חוזית שאין בה מעשה קניין.

עם זאת, ובשונה מהדין האזרחי בנושא, כאשר החוזה אינו חתום על ידי שני הצדדים, לא בהכרח שבית הדין יתן לו תוקף מכוח קניין סיטומתא. ניתנו בעבר פסקי דין רבניים שבהם לא ניתן תוקף הלכתי לחוזה, משום שהצדדים לא חתמו עליו. ככל הנראה הדבר תלוי בגמירות דעתם של הצדדים, ובשאלה כיצד הציבור מבין את הפרקטיקה של החתימה על החוזה והאם הציבור מייחס לה את כינון ההתחייבות.

זכרון דברים: לגבי זיכרון דברים, לפי החוק הישראלי, כאשר מסמך זכרון דברים עומד בקריטריונים של חוזה (גמירות דעת ומסוימות), הוא נחשב לחוזה מחייב. אכן, יש פוסקים שהכירו בתוקפו המחייב של זכרון דברים מכוח חוק המדינה וקניין סיטומתא. לעומת זאת, לדעת פוסקים אחרים, אין לזכרון דברים תוקף הלכתי מחייב מכוח קניין סיטומתא, שכן נראה כי מעמדו המחייב של זכרון הדברים (מבחינה חוקית-אזרחית) אינו ברור לציבור הרחב, ולא ניתן לסמוך על כך שהתלוותה אליו גמירות דעת.