משתמש:אנדרסן/המלחמה הצפונית הקטנה
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
 | ||||||||||||||
| חודש מרץ במדינות הבלטיות | ||||||||||||||
| תאריכים | 1654–1660 (כ־6 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת שלושים השנים[דרושה הבהרה] | |||||||||||||
| מלחמה אחרי | המלחמה הצפונית הגדולה[דרושה הבהרה] | |||||||||||||
| מקום | דנמרק-נורבגיה, האימפריה השבדית, האיחוד הפולני-ליטאי, שבדיה החדשה (בצפון אמריקה) | |||||||||||||
| עילה | פלישה רוסית לפולין; מלך שבדיה קרל חש מאויים על ידי רוסיה, ורצה לחזק את שליטתה של שבדיה בים הבלטי.[1][דרושה הבהרה] | |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות |
סקונה, הלנד, בלקיניה, בוֹהוּס (לא קיים כיום) סופחו לשבדיה. דוכסות פרוסיה הפכה ליישות עצמאית. ליבוניה השבדית נהפכה לישות תחת שלטון שבדי. שבדיה איבדה את שבדיה החדשה להולנד. | |||||||||||||
| ||||||||||||||
המלחמה הצפונית הקטנה (באנגלית: Second Northen War;[4] בשבדית: Andra nordiska Kriget; בפולנית: II wojna północna) הייתה מלחמה שהתנהלה בין השנים 1655-1660 בין האימפריה השבדית, האיחוד הפולני-ליטאי ורוסיה הצארית,[דרושה הבהרה] בה לקחו חלק גם ברנדנבורג-פרוסיה (לחמה לצד שבדיה 1656-57; לצד פולין 1655-56, 1657-1660), ממלכת הבסבורג (לחמה לצד פולין 1657-60), והקזחים האוקראינים (Cossack Hetmanate). דנמרק הצטרפה למלחמה לאחר שהותקפה על ידי שבדיה (1657). הרפובליקה ההולנדית התערבה לקראת סוף המלחמה לצד פולין נגד שבדיה.
שמות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיווג שמה של מלחמת 1655-1660 שנוי במחלוקת בין ההסטוריונים, ומחולק על פי רוב על פי ההסטוריוגרפיה המקומית של כל אחת מהאומות שהשתתפו בעימות.
בשפה האנגלית מכונים כל העימותים הצבאיים שהתקימו בצפון צפון-מזרח אירופה בין המאה ה-16, ה-17 וה-18 בשם הכללי "מלחמות הצפון". את השם "מלחמת הצפון המשנית" ה[דרושה הבהרה]
הסיבות לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם השלום שנחתם ב-24 באוקטובר 1648 סיים את מלחמת שלושים השנים, שבמהלכה נהפכה שבדיה עם מלכה החדש קרל העשירי למעצמה אירופית. בקרב טורשטנסון, אחד מהקרבות החשובים במלחמת שלושים השנים, שבדיה הביסה את דנמרק, שהיוותה עד אז כוח גדול בים הבאלטי. שבדיה הייתה גם בשלום עם רוסיה מאז נחתם חוזה סטולבובו שסיים את המלחמה בין רוסיה לשבדיה במרץ 1617. לעומת זאת, עם פולין הייתה שבדיה עדיין ב"מצב מלחמה", עוד מהימים של מלחמת שבדיה-פולין שמעולם לא נגמרה, ושבעשרים ושש השנים שהפרידו את מלחמת שבדיה-פולין מהמלחמה הצפונית הקטנה נמנעו הצדדים מלהילחם רק על ידי הסכמי הפסקת-אש שחודשו שוב ושוב (הסכם אלטמרק 1629, הסכם סטוהמסדורף 1635).
מן הצד השני של המתרס, המלך הפולני החדש יאן השני קז'ימייז' שעלה לשלטון בשנת 1648, חווה את תוצאות המשברים גם עם הקוזקים במרד חמלניצקי בדרום-מזרח וגם עם האצולה המקומית, שהביאה לשיתוק השלטון, כולל סכסוכים בין המלך לבין מפקד הצבא הפולני (הטמן ז'נוסז רדזיוויל, שנהרג עם פרוץ המלחמה ב-1655), וכן סכסוכים עקב אי ההסכמות עם הסיים (הבית התחתון של הפרלמנט הפולני), שיכלו לעקב ולסכל זה את שאיפותיו של זה, על ידי הטלת "וטו ליברלי" שהוחל החל משנת 1652.[דרושה הבהרה]
גורם חשוב נוסף, שהחל כשנה וחצי לפני המלחמה, בחודש ינואר 1654, היה "בעלות הברית של פרלייסלב", שהיה[דרושה הבהרה] ברית אנטי-פולני בין בוגדן חמלניצקי הקוזקי, שרצה לשבור את האיחוד הפולני-ליטאי, עם הצאר אלכסיי הראשון הרוסי, ששלט בצבא מודרני ומצויד-היטב.[דרושה הבהרה] באותה שנה, בזמן שירש קרל העשירי את בת-דודתו כריסטינה שוויתרה על הכתר, והפך למלך שבדיה, פלשו כוחות רוסים לפולין, וכאשר התקדמו בחזית לכיוון צפון-מזרח, הם התקרבו לאזורים ששבדיה שאפה להשיגם לחוף הים הבלטי.
מעודדים מההצלחה הרוסית, החליטה גם שבדיה לתקוף את פולין, כשהם טוענים כי הם "באים להגן את האוכלוסייה הפרוטסטנטית בפולין" (פולין היא מדינה קתולית, בעוד השבדים הם מדינה פרוטסטנטית). בזכות היחסים הטובים עם נסיך טרנסילבניה, קיוו השבדים להביס את פולין הקתולית. שבדיה אף נוכחה לכוח העולה של הקוזקים, ועמידתם האיתנה נגד פולין, וקיוותה כי יעמדו לצידה, תוך שהיא מבטיחה להם תמיכה צבאית אם הם יבגדו בבריתם עם רוסיה. בוגדן חמלניצקי שלח משלחת בראשות קולונל קייב לגליציה, אשר במהרה נאלץ לשוב על עקבותיו בשל מרד שפרץ שם. מנהיג הקוזקים לא השתתף באירועים עקב בריאותו הלקויה.
זאת, מכיוון שלמרות הפיכתה של שבדיה ל"מעצמה", לא הכל היה חיובי מבחינתה. צבאה היה אמנם גדול וחזק מבחינה צבאית, אך עני מבחינה תקציבית. פולין, עם זאת, שהייתה חבולה לאחר הקרבות עם רוסיה והקוזקים, ובמיוחד לאחר הקרב על בטיח, שבו בוצע טבח של טובי לוחמי פולין, נראתה כטרף קל. בנוסף, מלך פולין יאן השני קז'ימייז' היה בנו של סימונד השלישי ואסה, שהיה בעצמו מלך פולין (1587-1632) ומלך שבדיה (1592 עד הדחתו ב-1599). [בפולין נודע כ"סיגמונד השלישי מפולין", בעוד בשבדיה נודע פשוט כ"סיגמונד"].
בנוסף, שבדיה האמינה כי "המלחמה מאכילה את עצמה" (מלטינית: Bellum se ipsum alet), וכי מתקפה ישירה על רוסיה, יריבתה העיקרית, עלולה לגרום למלחמה כוללת מול ברית רוסיה-פולין-דנמרק. בנוסף, משא ומתן שהתנהל בין שבדיה לפולין בעיר ליבק במהלך חודש פברואר 1655, התסתיים ללא תוצאה, ובכך נמנע משבדיה ליצור ברית שבדית-פולנית. אי-ההסכמה נבעו עקב סירובו של יאן השני קז'ימייז' לוותר על תביעותיו לכתר השבדי, ועקב חוסר רצונה של האצולה הפולנית לויתורים טריטוריאליים ופוליטיים שברית עם שבדיה הייתה עלולה לעלות. לפיכך, החליטו השבדים בקיץ 1655 לתקוף את פולין במטרה להשתלט על שטחים שהיו עדיין זמינים, לפני בואם של הרוסים.
מהלכי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבדיה מכריזה מלחמה על פולין (1655)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודש יולי 1655, פלשו כוחות שבדים לפולין משתי חזיתות: פומרניה השבדית ממערב, וליבוניה (כיום באזור המדינות הבלטיות) מצפון. מפקד הכוח הראשון שפלש ממערב ב-21 ביולי 1655 היה הגנרל ארביד וויטנברג, שהוביל דיוויזיה שכללה כוח של 13,650 לוחמים ו-72 תותחי ארטילריה. כשבוע אחרי, בחודש אוגוסט אותה שנה, הגיעה כוח נוסף שכלל בין 12,700 ל- 15,000 לוחמים, כשבראשם עמד המלך קרל העשירי. עוד קודם לכן, בפיקודו של מנגוס גבריאל דה לה גרדיה, פלשה דיוויזיה שבדית נוספת מהאגף הצפוני שכללה 7,200 לוחמים, כשכבר כבשה את העיר דאוגבפילס ב-12 ביולי 1655.
מטרתם של הכוח העיקרי ממערב הייתה לכבוש את חבל הארץ פולין גדול, אחד החבלים העשירים והמפותחים ביותר בפולין, שלא ידע מלחמה במשך מאות שנים, והמילציה המקומית (Levée en masse) לא הייתה רגילה ללחימה. המחנה המרכזי של כוח המיליציה הפולני, שהיה ממוקם בעמק נהר הנוטאק, ליד העיירה אוייסיי, וכלל כ-13,000 לוחמי חי"ר ועוד 1,400 פרשים, דמה יותר לפסטיבל גדול מאשר לבסיס צבאי, שכן אנשי האצולה הפולנית (szlachta) שהתאספו שם בכדי להתייצב אל מול החיילים השבדים הפולשים, התעניינו יותר בשתייה. המצב, מבחינת הפולנים, נעשה חמור עוד יותר, כאשר שניים מן האצילים החשובים ביותר, הוויווד של פוזנן קריסטוב אופלינסקי והוויווד של קאליש אנדריי קרול גרודזינסקי, החלו לריב ביניהם האם להילחם או להיכנע נגד האויב השבדי.
מצבם של החיילים הפולנים היה בכי רע. הם היו חסרי אבק שריפה או תותחים, ואפילו את האוכל שלהם הם נאלצו לגנוב כחיילים מורעבים מהכפרים הסמוכים. הם ידעו כי יחסי הכוחות ברורים, וכי הצבא השבדי מאומן ומצויד היטב, ואכן, עד מהרה (25 ביולי) נכנעו האצילים הפולנים של פולין גדול לאחר הניצחון השבדי הקל בקרב על אוייסיי, ולאחר שבוע בלבד, ב-31 ביולי, כבש וויטנברג גם את העיר פוזנן, בירת המחוז, והקים בה חיל מצב. כך נפל במהירות חבל הארץ כולו בידי וויטנברג, והאצילים הוכרחו להישבע אמונים למלך השבדי קרל העשירי.
בינתיים, בחזית הצפונית, מבועת מהידיעות על הכישלון הפולני בחזית המערבית, ובפרט בעקבות הידיעות על נפילת פונזן לפולשים השבדים, החליט הנסיך הליטאי יאנוס רדזיוויל (Prince Janusz Radziwiłł) לא להמשיך את המלחמה. בחוזה שנחתם ב-21 באוגוסט 1655 בקדאייני ונודע כ"ברית (או הסכם) קדאייני", הסכים הנסיך הליטאי לחסות השבדית. ההסכם ציין עוד כי האיחוד הפולני-ליטאי לא יפורק, וכוחות ליטאים לא יילחמו בכוחות פולניים, למרות שההסכם הכיל מחאות נגד חוסר התמיכה הפולנית[5]. יש לציין, עם זאת, כי לא כל הצבא הליטאי התלהב מהסכם, וחלקו יצר קונפדרציה שהונהגה על ידי הגנרל (הטמן) הליטאי-פולני פאול יאן ספיה, שנותרו בעיר וירבליס (Wierzbołów). הוא עתיד היה לשחרר את לובלין, לקחת חלק במצור (הפולני) על וורשה ולהשתלט על טירת טיקוין (Tykocin Castle) ב-1657, ולבסוף אל להביס את הרוסים ב-1660.
ב-20 באוגוסט נפגשו צבאותיהם של וויטנברג וקרל בקרבת העיר קונין (Konin), ושילבו כוחות כשפניהם מועדות לעיר הבירה וורשה. כאן המקום לציין שבתחילה, בחודש אוגוסט, עוד ניסה המלך הפולני יאן קז'ימייז' להתייצב מול הצבא השבדי במערב, אך לאחר מספר התקלויות עם חיל-החלוץ השבדי, הוא החל לברוח דרומה לכיוון קרקוב. ב-2 בספטמבר הפסידו הפולנים את הקרב על סובוטה, וב-4 בספטמבר כבשו השבדים את העיר לוויץ' (Łowicz). כעבור ארבעה ימים, ב-8 בספטמבר 1655, הגיעו קרל ו-וויטנברג לעיר הבירה וורשה, והיו לראשונים בהיסטוריה הפולנית שכבשו אותה. המלך קרל השאיר חיל מצב נוסף בוורשה, בפיקודו של הגנרל גבריאלסון אוקסנסטיארנה (Bengt Gabrielsson Oxenstierna), והתקדם דרומה, במרדף אחר יאן קז'ימייז'. שני המלכים נפגשו לבסוף ב-16 בספטמבר, בקרב על ז'רנוב, שם הביסו השבדים את החיילים הפולנים, והכוחות הפולניים הרימו ידיים בניסיונם להתנגד לכוחות הפולשים ונכנעו (בעוד המלך קז'ימייז' נמלט דרומה).
ב-19 בספטמבר פנה קז'ימייז' אל עבר קרקוב, אך לא עבר זמן רב והוא עזב אותה (24 בספטמבר), במנוסתו אל שלזיה. את קרקוב הוא הותיר תחת פיקודו של הטמן סטפן צ'ארנייצקי (Hetman Stefan Czarniecki). שבוע חלף, וב-3 באוקטובר ניפגשו שני המלכים בפעם השניה זה-מול-זה בשדה הקרב, הפעם בקרב על ווייניץ' (Wojnicz), בו ניצחו כ-4,000 חיילים שבדים בפיקודו של המלך קרל כ-7,000 חיילים פולנים, בפיקודם של ארבעה מפקדים שונים. כעת נפתחה הדרך השבדית לקרקוב. (המלך הפולני הוגלה לשלזיה לאחר כניעת קרקוב למלך קרל ב-19 באוקטובר).
החל מה-25 בספטמבר החל "קרב על קרקוב". הטמן סטפן צ'ארנייצקי, שכאמור הופקד לשמור על העיר, החל לשרוף את פרפרי הערים הסמוכות, קלפרץ, ביסקופי וגרבי, ובנה מערכת של חומות עפר. ב-25 בספטמבר תקפו השבדים את העיר קז'ימייז', (כיום פרבר של קרקוב), ולאחר כיבושה בזזו אותה. כבר באותו היום הם ניסו להיכנס לעיר קרקוב עצמה, אך המגנים הפולנים הצליחו לגרום להם לסגת מהעיר. למחרת, ב-26 בספטמבר, החליט המלך קרל להשאיר 8,000 חיילים עם וויטנברג, והלך בעצמו עם הכוח הקטן (4,000 חיילים) לכבוש את ווייניץ', שאותה הוא כבש כאמור ב-3 באוקטובר. הידיעות על הניצחון השבדי המהיר והקל בוויניץ הגיעו במהירות לקרקוב, ביחד עם הדרישה השבדית לכניעתם של הפולנים בעיר. מאחר שהכוחות המלכותיים של צבא פולין, שנפרשו מסביב לעיר, לא המשיכו להילחם עם השבדים, המגינים של קרקוב חשו עצמם נטושים, ללא כל תקווה לסיוע או תמיכה. אך אף על פי כן, הם המשיכו להילחם.
המצור על קרקוב, בירתה ההיסטורית של פולין, החל ב-6 באוקטובר. ("הקרב על קרקוב" החל כאמור כבר ב-25 בספטמבר). בקרב לקחו חלק הקולונל פרומהולד וולף והטמן סטפן צ'ארנייצקי הפולני, האיש שהושאר כאמור לשמור על העיר על ידי המלך יאן השני קז'מייז', אשר פיקדו על כוח שכלל כ-2,200 לוחמים סדירים, 2,300 חיילי מיליציה (מקומיים) פולנים ועוד כ-160 תותחים. מולו ניצבו שני המפקדים השבדים עטורי הניצחונות, המלך קרל העשירי גוסטב (שחזר מוויניץ') והגנרל ארביד וויטנברג, שפיקדו יחדיו על צבא עצום שכלל בין 13,000-14,000 לוחמים, ועוד כמה עשרות תותחים.
כבר בתחילת הקרב, בעודו סוקר את שורות חייליו, נפגע ונהרג סוסו של המלך קרל מכדור פולני שנורה לעברו, על יד שער-העיר "הקדוש פלוריאן" (St. Florian's Gate). ככל שהמשיך המצור והתקדם, ירד יותר ויותר המורל של מגני העיר הפולנים, והם שקעו בדכדוך. צ'ארנייצקי הבחין בכך, וב-12 באוקטובר יזם משא-ומתן. המשך ההתנגדות, הבין צ'ארנייצקי, פירושו הרס של קרקוב ורעב לתושביה. ואכן למחרת, ב-13 באוקטובר, הוא הסכים להיכנע.
ב-17 באוקטובר 1655 נחתם הסכם הפסקת-האש בין שבדיה ופולין. על פי ההסכם, הובטחו החופש מדת, הביטחון של הכמורה הקתולית, עובדי המדינה והתושבים, שמירה על כל הפריווילגיות של העיר ושל האוינברסיטה שלה, וחילופי שבויי-המלחמה. השבדים הותירו ללוחמים הפולנים לעזוב את קרקוב, ולהעתיק את מגוריהם לפולין קטן, על יד העיירות אושוויינצ'ים (Oswiecim), זאטור (Zator), זלאוקוב(Slawkow) וסיווירס (Siewierz). הכוחות האלו יוותרו נטרליים למשך כחודש, עד ה-18 בנובמבר 1665. לאחר תאריך זה הם ייבחרו האם להצטרף לכוחות השבדיים או הפולניים.
ב-19 באוקטובר התאספו חייליו של צ'ארנייצקי בכיכר המרכזית בקרקוב. הם נותרו רק כ-1,800 לוחמים, ועוד 12 תותחים, וצ'ארנייצקי הזמין את המלך קרל למשתה. זמן קצר אחר-כך, נכנסו לעיר כ-2,500 לוחמי חי"ר שבדים ועוד כ-500 פרשים. בשעות אחה"צ באותו היום, נכנס המלך קרל לעיר. הוא נפגש עם מועצת-העיר, ולאחריה ביקר המלך בואוול, כמו גם בקתדרלה המפורסמת שלה. השבדים מיד הפרו את ההסכם, תוך שהם מטילים מיסים גבוהים על העיר ובוזזים את הכנסיות. בסך הכל, נאמדת הביזה השבדית בכ-5 מיליון זלוטי[6].
ב-20 באוקטובר, לאחר הכניעה הפולנית בקרקוב, הוחלף הסכם קדאייני, (שנחתם כאמור עם הנסיך הליטאי יאנוס רדזיוויל), ב"האיחוד של קדאייני" (Union of Kėdainiai), שסיפח את הדוכסות הגדולה של ליטא לממלכת שבדיה[5]. במהלך הימים הבאים, נכנע רוב הצבא הפולני לצבא השבדי; כך ב-26 באוקטובר נכנע קוניספולסקי (Koniecpolski) עם 5,385 החיילים שלו על-יד קרקוב, ב-28 באוקטובר נכנעו האצילים סטניסלו לנצ'קורונסקי (Field Crown Hetman Stanisław Lanckoroński) וסטניסלו "השטן" פוטוצ'קי (Great Crown Hetman Stanisław "Rewera" Potocki) עם 10,000 חילייהם, וב-31 באוקטובר 1655 האציל ממזוביה יאן קזימיז קרסינסקי (Jan Kazimierz Krasiński) נכנע אף-הוא לאחר הקרב על נואי דאור, שבו נהרגו כ-300 חיילים פולנים וכל 7 התותחים שלהם נהרסו, לעומת 4 הרוגים בלבד לצד השבדי.
ההתקדמות הרוסית בתוך פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת רוסיה-פולין (1654–1667)
עוד לפני פרוץ המלחמה "באופן רשמי" (ב-12 ביולי 1665), כבר נערכו קרבות בין רוסיה לאיחוד הפולני-ליטאי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אנציקלופדיה בריטניקה, העילה האמיתית למלחמה
- ^ Hrushevsky (2003), pp. 327ff
- ^ Claes-Göran Isacson, Karl X Gustavs Krig (2002) Lund, Historiska Media. Page 265, (http://www.historiskamedia.se/bok/karl-x-gustavs-krig-pocket).
- ^ אנגליה היא לא צד למלחמה זו; אין סיבה לציין את שמה בשפה זו
- ^ 1 2 Frost, Robert I (2000). The Northern Wars. War, State and Society in Northeastern Europe 1558-1721. Harlow: Longman. p. 168.
- ^ Szwedzi w Krakowie, דף אינטרנט (בפולנית).
| הקודם: מלחמת שלושים השנים |
מלחמות צפון אירופה | הבא: המלחמה הצפונית הגדולה |
קטגוריה:מלחמות שבדיה קטגוריה:מלחמות רוסיה קטגוריה:מלחמות פולין