משתמש:טוהר אברהם/טיוטה
| שפה רשמית | גרמנית |
|---|---|
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | ספטמבר 1933 – יולי 1943 (כ־9 שנים) |
ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה (בגרמנית: Reichsverband der Juden in Deutschland) היה ארגון של יהודי גרמניה שפעל כארגון גג של איגודי הקהילות בגרמניה הנאצית.
הקמת הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"נציגות הארצית" נוסדה בספטמבר 1933, לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, כארגון גג של איגודי הקהילות במחוזות גרמניה השונים ושל הארגונים הפוליטיים והדתיים הכלל-ארציים תחת השלטון הנאצי. תפקידיו של הארגון היה הגירה, סעד, חינוך ועניינים יהודיים כלכליים.[1]
האגודה הייתה הגוף המייצג היחיד של היהודים בגרמניה כלפי ממשלת הרייך ואת כישלונם המוחלט של היהודים בתחום המינהל אף ברגעים שבהם מדובר בשאלות הנוגעות לעצם קיומם. בראש ה"התאחדות הארצית" עמדו הרב ליאו בק ואוטו הירש ולצידם רוב שאר חברי ההנהגה הקודמת. [2]
הנוסח הסופי של החוק שחקקו ב"התאחדות" התפרסם בקובץ הרשמי של חוקי הרייך ובהצהרה של הנהגת ה"התאחדות" נאמר במפורש שהתקנות הינם הבסיס ליצירת קהילה ריכוזי שתשמור על המבנה האוטונומי של הקהילות הקטנות והגדולות. וכן נשמר הייצוג היחסי של ההשקפות הפוליטיות והדתיות בהן החזיקו הארגונים הפוליטיים והדתיים העיקריים.[3]
הקמתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרקע להקמתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד בשלבי שנות העשרים הייתה מצוקה כלכלית בקרב יהודי גרמניה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי. עם עליית הנאצים לשלטון ב- 1933, גלי הרדיפות נגד היהודים ואחוז היהודים מחוסרי הפרנסה והרכוש ברייך הגרמני גדל מאוד, וזה בניגוד למגמת השגשוג הכלכלי בקרב כלל התושבים. מספרם של היהודים שפנו בבקשת עזרה למוסדות הסעד הממלכתיים הלך וגדל, ובמוסדות הסעד המקומיים ביטלו או צמצמו סכומי סעד ליהודים, ואף חייבו יהודים לעבוד בעבודות כפייה. מצב זה העמיד את הקהילות היהודיות ומוסדותיהן בפני בעיות ללא מוצא. העיסוק בגמילות חסדים, וכספי הסעד שלהן היו רק השלמה לתמיכה מטעם המדינה. משנת 1933 החמירו הקשיים הפיננסיים של מוסדות הסעד היהודיים עקב ביטול הסובסידיות של הרשויות המקומיות לפעילות הסעד של מעונות יהודיים. ההתרוששות המקיפה של היהודים הייתה המשך ישיר של מדיניות הרדיפות של ההנהגה הנאצית. לעיתים, ההנהגה הנאצית החליטה לנקוט במדיניות של גירוש בכוח.[4]
ליל הבדולח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1938, התרחש "ליל הבדולח" שהאיץ את גירוש היהודים הגרמנים. ההנהגה הנאצית הטילה מס מיוחד על היהודים ואסרה עליהם לעסוק במסחר, כך למעשה נשללה מיהודי גרמניה האפשרות להתפרנס, ובהמשך, החלה הגירה כפויה של יהודים שיכלו להיקלט מחוץ לגרמניה הנאצית ונעשה בידוד חברתי של היהודים שבכל זאת החליטו להישאר. הבידוד החברתי בא לידי ביטוי במסגרות נפרדות למען יהודים. כ-300,000 יהודים בודדו במדיניות זו של גרמניה הנאצית. ב-1 בדצמבר 1938, החליטו נציגים של משרדי הממשלה ומשטרת הביטחון, שאותה התאחדות ארצית תפעל גם להקמת מערכת חינוך נפרדת ליהודים, בין השאר בהיעזרות בעובדים ובתשתית של הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה שהוקמה ב-1933 כארגון-גג של הקהילות וההתאגדויות האזוריות והמחוזיות של היהודים במדינה. הקמת המנגנון של המוסד החדש הושלמה בפברואר 1939.[5]
ב-7 ביולי 1939, נקבע כי אין לשנות את התקנון אלא בעצם עם "מוסד הפיקוח" בדמות הגסטפו. כל יהודי בגרמניה שהיה רשום כחבר בקהילה יהודית היה צריך להצטרף לארגון זה מרצונו ואילו לארגון האובליגטורי החדש שהקימו הנאצים, היה חייב להצטרף כל מי שהוגדר יהודי לפי חוקי נירנברג והתגורר בשטח הרייך שלא כמו בנציגות הארצית.[6]
מבנה הארגוני של הקהילות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילות היהודיות הורשו לעסוק באופן עצמאי רק בענייני תרבות. לפי התקנון, הייתה ההתאחדות הארצית מופקדת על שלוש משימות עיקריות, ובהן הקמתה של מערכת סעד נפרדת ליהודים. מנהלת מחלקת הסעד הייתה ד"ר קונרד כהן, מנהלת המדור לסעד כללי הייתה כקרויה כשם חנה קרמינסקי, וד"ר ואלטר לוסטיג היה מנהל הסעד הרפואי. מבחינת המבנה הארגוני היה דמיון שטחי בלבד בין ההתאחדות הארצית לבין הנציגות הארצית, כך גם מבחינת המשימות שהיו מוטלות על שני הארגונים. במקרים רבים לא הצליחו המוסדות היהודיים – בגלל חוסר באמצעים ובאפשרויות הטיפול לסעוד את כל הנזקקים, ובהם ה"חדשים" שהצטרפו עתה אל מחנה הנזקקים, שכן צו שהתפרסם ב- 19 בנובמבר 1938 הרחיק את היהודים ממערכת הרווחה הציבורית, וחובת הסעד שהייתה נתונה עד כה בידי המדינה הוטלה בן לילה על הקהילות היהודיות.[7]
הידרדרות של הקהילות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הידרדרות שהחלה ב- 1933 ובמרוצת השנים הלכה והחמירה. מאז עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 ועד למועד ההקמה הרשמית של ההתאחדות הארצית, בתחילת יולי 1939 ומספר הקהילות היהודיות הלכה ופחתה משום רדיפות, התרוששות והגירה. ב- 1933 היו בגרמניה 34 קהילות יהודיות שהתפרקו מאליהן בגלל בעיות אישיות או פיננסיות. קרוב ל- 700,3 מוסדות יהודיים, ועתה נותרו מהם רק כשליש: בברלין לבדה הוסיפו להתקיים רק 221 ארגונים מתוך 990. לשם ייסודה היה צריך לכונן מערכת סעד נפרדת במסגרת של ארגון אובליגטורי, שתפתור את בעיית ההתרוששות הכללית של התושבים היהודים – שמקורה במדיניות הרדיפות של השלטון. העוני החדש וסעד ליהודים ייסודה הרשמי של ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה ביולי 1939 האיץ את התנערות המוסדות הכלליים מאחריותם לספק שירותי רווחה ליהודים.[8]
מנובמבר העיר האחרונה שנהגה כך היא המבורג, ב- 1 בדצמבר 1939. משנת 1939 ואילך נאלצה ההתאחדות לסעוד יהודים בכל רחבי גרמניה סעד "סגור", שהיו צריכים לאשפז נכים וחולי נפש במוסדות המתאימים, וכן לממן את הסעד ה"פתוח" בסוף 1939 קיבלו יותר מ- 52,000 בני אדם – כמעט שליש מכלל יהודי גרמניה באותה עת – עזרה סוציאלית זו או אחרת מידי מוסדות יהודיים. מצב זה הוליד בעיות כספיות קשות ביותר. מאז נוסדה ההתאחדות הארצית ביולי 1939 הייתה רשאית רשמית לגבות תשלומים מחבריה. כספים אלה שימשו למימון המשימות המרכזיות, אבל גם להשוואת הנטל בין הקהילות. כספים זרמו לקופת ההתאחדות גם מחו"ל: ארגונים כגון הג'וינט בארצות באביב 1939 נפתח פתח נוסף, וארצות הברית תמכו בה בסכומים גדולים. למימון פעולות הסעד של ההתאחדות – "מס המהגרים" שחויבו בו כל המהגרים היהודים ברחבי הרייך. הגסטפו בהמבורג הנהיג "מס" כזה עוד בדצמבר 1938.[9]
רקע ההתרוששות הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על רקע ההתרוששות הכללית, נמצאו כמה קהילות שתרמו לנזקקים יותר מכפי שקבעו התקנות של שירותי הרווחה הציבוריים בנוגע ליהודים. בסוף 1939 חייב המשרד לביטחון פנים את ההתאחדות לנהוג "ביקורת עצמית", לפי העיקרון שמצבם של עניים יהודים צריך להיות נחות מזה של נזקקי סעד אריים, וגם כדי שלא להטיל על ההתאחדות מעמסה "בלתי נחוצה". בשל הגבלות אלו היה אפשר להושיט ליהודים עניים עזרה מיוחדת בנוסף על תשלומי הסעד הקבועים. מוסדות יהודיים בערים בגרמניה למשל הפעילו בתי תמחוי ומחסני בגדים משומשים. מוסדות הסעד נהגו כל השנים לספק לנצרכים נעליים או בגדים, האיסור שהוטל בתחילת 1940 על היהודים לרכוש בגדים ונעליים חדשים הטיל מעמסה כבדה נוספת על מחסני הבגדים המשומשים. בו בזמן התנערו רשויות "סיוע החורף היהודיים" מהעיקרון שהנחה אותן עד כה, משמע תמיכה בנזקקים בטובין בלבד – בארוחות, בבגדים וכדומה. שינוי זה החל בבת אחת, לפי הוראה חדשה של המשרד לביטחון פנים, אשר גזר שהיהודים יקבלו מעתה רק כסף, כדי שלא יקבלו, חלילה, תרומה של בגדים חדשים באמצעות "סיוע החורף". הותר להם להשתמש בכסף רק בשוק "החופשי" הדל, שלפי תקנות האספקה הנפרדת היה אפשר לרכוש רק מצרכי מזון, בגדים משומשים או חומרי הסקה.[10]
בשעה שהתמודדה ההתאחדות הארצית עם ההתרוששות המבנית, מתוך שהגישה סעד ו"סיוע חורף", עסקה גם בסעד לזקנים, לחולים ונכי מלחמה. גידול רב במיוחד ניכר בסעידת הזקנים: לפני כן נשאו בנטל בעיקר קרנות ואגודות פרטיות, ועתה נאלצה ההתאחדות למלא את מקומן. היות שצעירים רבים היגרו מגרמניה, נותרו בני משפחה זקנים או חולים בגפם, בלא תמיכת בני משפחה. גם חוק השכירות האנטי-יהודי באפריל 1939 הביא לידי צמצום מוסדות הסיעוד הפרטיים. על אף הקושי למצוא דירות פנויות לשכירה, האיסור על רכישת מגורים והיעדר אמצעים לבניית בתים חדשים – אף על פי כן הצליחו עובדי ההתאחדות הארצית להגדיל מספר המעונות פי שניים כמעט עד שנת 1940, במקומות כמו: בניינים ששימשו בזמנם בתי כנסת או בתי ספר, או אפילו בדירות סמוכות שחוברו יחד. שירותי הבריאות של ההתאחדות הארצית עסקו בעיקר במעקב רפואי לנשים הרות, בטיפול רפואי בילדים בבתי ספר ובמעונות, בשליחת חולים למקומות מרפא והחלמה וכן בטיפול רפואי במהגרים.[11]
הבעיה העיקרית בעניין זה היתה מספרם הזעום של הרופאים שהייתה ההתאחדות רשאית להעסיק באזור פומרניה, פרוסיה המזרחית, שלזוויג-הולשטיין מקלנבורג נקבעה מכסה של שני "מטפלי חולים" ואף לא רופא מקצועי אחד. באזורים אלה נפגעו במיוחד מהרס התשתית. מדור הסעד בהתאחדות הארצית נאלץ לעסוק גם בשתי החובות האחרות של המוסד: קידום ההגירה וטיפול במערכת החינוך, שגם הם נפגעו קשות בעטיה של ההתרוששות המבנית של התושבים היהודים.[12]
סוגי סיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ליל הבדולח קמו סוגי סיוע מיוחדים, שלא היו מוכרים עד אז. בשנת 1939 החלו לשכות העבודה, בעקבות השינויים במדיניות כלפי היהודים, לגייס יהודים מחוסרי פרנסה לעבודה גופנית קשה בסלילת כבישים או באתרי אשפה, תמורת שכר רעב. אם בתחילה השתעשעו הפרנסים היהודים בתקווה כי עבודות ציבוריות אלו יבטיחו לכל הפחות את צורכי החיים הבסיסיים של המועסקים בהן – שמנו בקיץ של אותה שנה כ- 20,000 איש – ושל בני סיכמו בהתאחדות הארצית בסוף 1939 :57 משפחותיהם, הרי נכזבו מרה. בעיות סוציאליות קשות ביותר התגלעו ביישובים רבים גם בשל חוק השכירות שהוזכר לעיל. רבים מאוד מיהודי גרמניה נאלצו לעזוב את דירותיהם, אם משום שבעלי הבית סירבו להאריך את חוזה השכירות אתם ואם בגלל נישול שיטתי. במצב זה נאלצו הקהילות היהודיות להקים במהירות מעונות למחוסרי הדירות. חודשים ספורים, הונחתה מהלומה קשה: הם נאלצו להיפרד מתנאי נוחות שהורגלו בהם, מסביבה מוכרת – וגם לוותר על כל קורטוב של פרטיות ואינטימיות, כי ב"בתי היהודים" שהוקמו בכמה וכמה ערים היה מקובל לדחוס משפחה שלמה לחדר אחד ויחיד. כך נאלצו להניח חלק ניכר מתכולת הדירה, ועניין זה הוריד גם הוא את רמת החיים. ההתרוששות עקב הרדיפות והגזרות הייתה עתה מנת חלקן של כל שדרות החברה היהודית. הסדרי האספקה המיוחדים ליהודים והקיצוץ במנות המזון, שהונהגו עם פרוץ המלחמה בסתיו 1939, גרמו תת-תזונה בעיקר בקרב בהיעדר חמאה ובשר כשר נאלצו הרבנים לפרש פרשנות מרחיקת לכת ביותר את דיני הכשרות בנוגע למרגרינה ובשר לא כשר, כדי לאפשר את אספקת המזון לבתי אוכל נוסף על בעיות אלו של יום-יום.[13]
העוני ותקציב ההתאחדות הארצית בתחילת שנת 1940 סברו בהתאחדות הארצית כי בקרוב יצטרפו כ- 45,000 יהודים נוספים למעגל מחוסרי אמצעים, ועל כן יידרשו הוצאות נוספות של יותר מעשרים מיליון רייכסמארק בשנה. על יסוד תחזית זו חישבו אנשי המוסד כי העלות הכוללת לשלוש השנים הבאות תהיה 125 מיליון רייכסמארק; כי דמי החבר, מכירות של נכסים והסיוע שיגישו ארגונים יהודיים בחו"ל כגון הג'וינט לא יממנו אפילו מחצית הסכום הזה; וכי יש לצפות לגירעון של 71 מיליון רייכסמארק. לנוכח תחזית זו התעורר חשש שההתאחדות שהוקמה לא מכבר בהוראת השלטונות תתמוטט פיננסית. מכל מקום, בינתיים הוכן התקציב למחצית הראשונה של שנת 1940 ,מתוך התעלמות מן התחזיות לעתיד, בסכום כולל של 22 מיליון רייכסמארק. ההוצאות הריאליות של ההתאחדות הארצית במחצית הראשונה של השנה הסתכמו בסופו של דבר ב- 5.22 מיליון רייכסמארק, מזה 5.9 מיליון לפעולות סעד, דמי החבר הזרימו לקופת ההתאחדות חמישה מיליון רייכסמארק בלבד, ויותר ממחצית ההוצאות – 7.11 מיליון רייכסמארק – מומנו מ"נכסים", מזה מיליון אחד מנכסים של את עלויות הסעד למחצית השנייה של 70 ממש ו- 6.10 מיליון ממס המהגרים. השנה אמדה ההתאחדות ב- 4.10 מיליון רייכסמארק, מתוך תקציב כולל 71 שצומצם לקצת פחות מעשרים מיליון רייכסמארק.[14]
עוד ההתאחדות הארצית דנה בצורך להכין תקציבים חדשים – ב- 25 ביוני, לאחר הניצחון המהיר על צרפת – הודיעה לה משטרת הביטחון כי היות שהמלחמה צפויה להסתיים בסתיו יש לחתור ל"פתרון עקרוני" ליהודי אירופה, ב"הכנת שטח שמורה קולוניאלי". בסוף השנה הגיע לנוכח מצב זה, מספר עובדות הכפייה ועובדי הכפייה היהודים הגיעה לכ- 40,000, ובהתחשב בגירושים ממערב גרמניה בסוף אוקטובר, קבעה ההתאחדות הארצית כי "ההוצאות יפחתו עם ביטול הסעד ליהודי באדן ופפאלץ, וכן במידה מוגבלת – בשל הגיוס לעבודה. עם זה, החל ב- 1 בינואר 1941 יגדלו ההוצאות הקיימות עם קבלת מלוא האחריות ליהודי ברלין". עם נטילת האחריות ליהודי ברלין כמעט הושלם התהליך הכפוי של העברת הסעד הממלכתי ליהודים במדינה בגבולותיה הישנים לידי ההתאחדות הארצית. לכן שוב נאלץ עתה המוסד להגדיל את תקציבו למחצית הראשונה של שנת 1941 ,על אף אמצעי החיסכון שנקט, ל- 5.22 מיליון רייכסמארק. מחצית התקציב זה יועדה לפעולות סעד. כנגד רצונן האנוכי של הרשויות המקומיות לצמצם את מספר לקוחותיהן העניים היה המשרד מעוניין שלא להעמיס, מכל מקום לא במשך הזמן הנראה בעין, נטל כספי כבד מדי על הקהילות היהודיות ועל ההתאחדות הארצית, כדי שלא לפגוע ביכולת התפקוד של מערכת החינוך והסעד הנפרדת. כן התעוררו סכסוכים בנוגע לעבודות הכפייה שארגנו לשכות העבודה ברחבי הרייך על דעת עצמן.[15]
ההתאחדות הארצית השכילה לנצל את האינטרס של הס"ד (שירות הביטחון) ושל הסיפ"ו (משטרת הביטחון), בהרחבת הפעולות להסבת מקצוע לקראת ההגירה – כדי להגן על יהודים, שלא יגייסו אותם לשכות העבודה וישלחו אותם לעבודות כפייה. לעומת זאת נחלה כישלון ב- 1940 בהצעתה הנועזת לשחרר אסירים יהודים ממחנות הריכוז ולהעבירם לעבודות כפייה במינהל העבודה. לעתים היה אפשר "להיעזר" במשרד לביטחון הרייך ברמה המקומית. בשנים 1939-1940 שללו לשכות העבודה בבאדן ובשלזיה דמי אבטלה מיהודים בטענה כי יוכלו לקבל תמיכות אלה ממוסדות הסעד היהודיים. במקרה זה פנו העסקנים היהודים אל משרד העבודה, ונהנו מתמיכתו של RSHA, שחשש להטיל מעמסה כבדה מדי על מוסדות הסעד היהודיים. לעומת זאת, קרה גם שההתאחדות הארצית הגנה על עמדתה בעזרת מינהל העבודה: באוקטובר ,1940 כאשר תבע ממנה פתאום ה-RSHA להעמיד לרשותו 10,000 גברים לסלילת כבישים מהירים, הצליח המוסד היהודי להתחמק מן הדרישה בטענה כי כמעט כל כוח האדם שלו כבר מרותק לעבודות כפייה – וכך נכשל אולם כל שעות הכושר הללו נעלמו כלא היו, כאשר ב- 1941 גיוס מיוחד זה נפלה ההחלטה לגרש את היהודים למזרח.[16]
פירוק ההתאחדות הארצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פירוק ההתאחדות הארצית במהלך הגירושים באמצע חודש מארס ,1941 כלומר כחצי שנה לפני תחילת הגירושים מגרמניה גופא, מסרו פקידים של RSHA לפרנסי הקהילה היהודית כי "יהיה צורך באמצעים מקיפים, אם יוחלט על הגירה כוללת של הם ציוו עליהם 82 התושבים היהודים הכשרים להתיישבות [יישוב מחדש]". לקצץ קיצוצים ניכרים בהוצאותיהם מתוך צמצום מספר המועסקים במוסדות החדשים שהוקמו לא מכבר. ראשי ההתאחדות הארצית נדרשו לצמצם את מספר הקהילות היהודיות בלשכות האזוריות שלא היו מאוגדות בה. המנהל של ההתאחדות הארצית, ומן המחלקות הושארו על כנן רק מחלקת החינוך וההסבה המקצועית, המחלקה לשירותי רווחה, מחלקת הכספים כן הוטל על ההתאחדות הארצית לקצץ קיצוץ של הניהול ומחלקת ההגירה. לפיכך נאלצו ההתאחדות בהוצאות האישיות ובסעיף ההשתלמויות, והקהילות לפטר אלפים מעובדיהן ולהפנותם אל קבוצות העבודה הכפויה, כדי הוראות ברוח זו ניתנו גם להימנע מלהגדיל את סכומי הכסף שיועדו לסעד. ללשכות האזוריות עצמן: היה עליהן לבחון את כל סעיפי הוצאותיהן לסעד במטרה להעביר לקבוצות העבודה הכפויה את כל אותם נתמכים שנראו כשרים לעבודה בזכות הוראות אלו של המשרד לביטחון הרייך הצליחו לשכות העבודה לגייס עד קיץ 1941 10,000 גברים ונשים נוספים, ומספרם הכולל עמד עתה על 51,000 עד .53,000 כך מוצה למעשה הפוטנציאל של כוח האדם היהודי בגבולותיה הישנים של גרמניה.[17]
עבודת הכפייה בתעשייה הייתה מפרכת, חדגונית ולעתים אף כרוכה בהרעלות. העובדים עבדו במשמרות, ההליכה או הנסיעה אל מקום העבודה והחזרה ממנו נמשכו לעתים זמן רב, מנות המזון לא הספיקו והעובדים לא זכו ליהנות ממנוחה כלשהי. לכן ציפו העסקנים היהודים כי כמעט כל מי שגויסו בברלין, שבה עדיין שררו לעבודות אלה ילקו בבריאותם בצורה זו או אחרת. תנאים סוציאליים וכלכליים נסבלים יותר משבכל קהילה אחרת בגרמניה, התקיימו עתה כ- 30,000 יהודים מעבודות כפייה ועוד 11,000 מסעד: יחד 90 היוו שני שלישים מכלל יהודי הבירה באותה עת. במסגרת אמצעי החיסכון שנקטה ההתאחדות הארצית, הודיעה בסוף פברואר לכל הלשכות האזוריות כי מעתה תסעד את הנצרכים לא עוד בכסף אלא בשווה כסף, ועל כן הורתה לפעול להרחבת מחסני הבגדים ובתי בתי התמחוי של מוסדות יהודיים כבר חדלו מזמן, בלחץ הרדיפות, התמחוי לשרת רק שכבה קטנה של הנצרכים ביותר.[18]
בימים אלה שירתו את כלל הציבור היהודי, לנוכח התפשטות עבודות הכפייה. מצב דומה שרר במחלקת הנוער, שעיקר עיסוקה עתה היה הטיפול בילדיהם של עובדי הכפייה. שירותי הרווחה למצבי חירום החזיקו ארבעה מעונות למהגרים מן הפרובינציה, לעוברי אורח, למחוסרי בית ולנפגעי הפצצות אוויר – וכן טיפלו באסירים. בערים רבות נאלצה ההתאחדות הארצית לטפל בבעיות שנתגלעו עם ההעברה הכפויה של אנשים אל "בתי היהודים". במהלך קיץ 1941 חייב הגסטפו את ההתאחדות הארצית לשלם בעבור הקמתם של לכל הפחות 38 מחנות עבודה ומגורים במכרות נטושים, במנזרים שפונו ובצריפים. הוקמו גם מחנות מעבר גדולים, כמו מינכן-מיגל טסהופן ובון-קאפל שטראסה, ובהם היו אמורים לשבת תושבים יהודים של ערים ואזורים שלמים לפני שגורשו. בגרמניה על גבולותיה הישנים עדיין נותרו כ- 167,000 יהודים, מהם 60% היו עניים מרודים. בהוראת RSHA הייתה ההתאחדות הארצית רשאית לממן את תקציבה רק בדמי ההשתתפות של חבריה מאונס ובפדיונות של "סיוע החורף" ומפעל "החובה היהודית" שהונהג שוב באביב. הוטל עליה איסור חמור להשתמש בהכנסות נוספות, כגון ממכירת מקרקעין, משום שהנכסים שיישארו בידי ההתאחדות נועדו לשמש למטרה אחת בלבד – למימון הגירושים בעתיד. עם החרמת רכושם של המגורשים בידי הרייך לפי הצו ה- 11 לחוק אזרחי המדינה, צומצמו גם התמיכות מחשבונות סגורים לקרובי משפחה ולידידים נצרכים.[19]
גירוש היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בברלין הודיע הגסטפו לקהילה היהודית בבירה כי הראשונים ש"ייועדו להגירה יהיו מטעמי תקציב המקבלים סיוע סוציאלי גזרה זו נגעה לכל הנתמכים במוסדות יהודיים, שמספרם 111 בצורה כלשהי". לאחר מכן, ברייך עמד עתה על 2,718 גברים ונשים, וכן זקנים. בספטמבר, בא גל הגירוש הגדול ביותר של שנת ,1942 שהקיף יותר מ- 113 12,000 איש, מהם כ- 10,000 שהובלו לטרזינשטט. עד לאביב 1943 הובלו רוב היהודים שנותרו בגרמניה להשמדה במזרח. לפיכך הורה המשרד הראשי לביטחון הרייך ביוני באותה שנה לפרק את המסגרת הארגונית של ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה על כל הלשכות המחוזיות, וכל רכושה הוחרם. נותר לפלטה ארגון מצומק, שתקציבו חמישה מיליון רייכסמארק בלבד, ושמו ההתאחדות החדשה ( Neue Reichsvereinigung ), בהנהלתו של ד"ר ואלטר לוסטיג. היו אלא הנהלה, מחלקה לבריאות ומחלקת רווחה, שבראשה הועמד עתה בעלי התפקידים החדשים במקום העסקנים הקודמים שגורשו והעובדים החדשים, שרובם חיו בנישואי תערובת, הצטוו לפעול בחדרי בית החולים היהודי בברלין, ששימש בה בעת מרפאה, מחנה אסירים ומעון לילדים. במקום הסניפים הקודמים של ההתאחדות הארצית הישנה בקהילות או במחוזות שימשו עתה רק "נאמנים" ב- 41 ערים, ותפקידם היה לשמור על הקשר עם ברלין ולארגן את הסיוע ביישוביהם. על היהודים הנשואים בנישואי תערובת נגזר עליהם לחיות עד לסוף המלחמה בתנאי דיכוי מיוחדים, במסגרות ארגון נוקשות בפיקוח המשטר. ניצחונן של בעלות הברית פתח אופקים חדשים, סיכוי חדש, לא רק למתי מעט ניצולי השואה, אלא גם למערכת רווחה פלורליסטית יהודית, שקמה עד מהרה במחנות העקורים.[20]
סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]
המדיניות האנטי-יהודית של הרייך השלישי רוששה את יהודי גרמניה והביאה אותם לכלל עוני המוני, בעיקר בשנת 1938 כאשר פעלה במכוון ובשיטתיות לקעקע את עצם מקורות קיומם. מאז 1939 לא היה עוד מעמד גבוה בחברה היהודית בגרמניה, ואף שעדיין היו בהם בעלי נכסים, הרי לא היו נכסים אלה אלא קבורים בחשבונות חסומים. נוסף על כך נאסר עליהם לעסוק במלאכה ובמקצועות חופשיים וכפו עליהם עבודות כפייה. שירותי הרווחה הממלכתיים של גרמניה בוטלו ליהודים לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 – דווקא בשעה שנזקקו רובם לראשונה בחייהם לתמיכות סעד. חיסלה מדיניות המשטר הנאצי מערכת וולונטרית של סולידריות ועזרה הדדית יהודית, מערכת שהייתה מבוססת על תרומותיהם של בעלי נכסים ועל סיוע לנזקקים. את מקומה של מערכת זו תפסה עתה שותפות מאונס של יהודי גרמניה. בגלל הגישה החדשה במדיניות נגד היהודים, שהונהגה לאחר ליל הבדולח, הוקמה ההתאחדות הארצית ב"חסותו" של המשרד הראשי לביטחון הרייך, וכן כוננה מערכת סעד "יהודית" נפרדת. אמנם המוסד האובליגטורי החדש הסתייע חלקית בתשתית של הארגון הוולונטרי הישן, הנציגות הארצית, ובמצבת כוח האדם שלו.[21]
המערכת החדשה שהוקמה עתה לא האריכה ימים: כבר באביב 1941 הוחל בפירוקה, לקראת גירושם הממַשמש ובא של יהודי גרמניה, ומשנשלמה מלאכה זו נותר ממנה רק שריד קטן לצורך הטיפול ביהודים הנשואים בנישואי תערובת וב"יהודי ערבות". המאבק בעוני ההמוני של האוכלוסייה היהודים ברייך השלישי מאז 1939 היה יצירת תנאים סוציאליים נסבלים פחות או יותר לאנשים שמספרם הלך וגדל באמצעים הולכים ומתמעטים. מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה רוכז כל המאמץ הזה במטרה אחת ויחידה -לשרוד. לא עוד פעולות חיוביות של עזרה כלכלית, כי אם סיוע בבריחה, ולאחר מכן – הקלת גורלם של המגורשים. הניסיון לשכך ולו במעט את העוני המבני, פרי הרדיפות, היה עבודה סיזיפית במלוא מובן המילה. חייהם של העסקנים והעובדים היו נתונים בסכנה מתמדת. חברים אחדים בוועד המנהל של ההתאחדות הארצית, בהם מנהל מחלקת הסעד ד"ר קונרד כהן, שולחו למחנות ריכוז באמתלות של מה בכך. כהן מת ב- 1942 במחנה מאוטהאוזן. העוני ההמוני פרי הרדיפות השפיע רבות על החלטות פוליטיות עקרוניות שהחליטו המנהיגים הנאצים בדבר גורלם של כלל היהודים, כמו הפרדתם ממערכות המדינה ולאחר מכן גירושם. מבחינת היחיד הנרדף, היוו העוני ותמיכת הסעד שנתלוותה לו מכשול בלתי עביר כמעט להגירה. שני הגורמים האלה שימשו ללשכות העבודה בשנים 1939-1940 צידוק לגיוס היהודים לעבודת כפייה, ואחר כך, ב- ,1942 שימשו נימוק לגירושם המוקדם בידי הגסטפו.[22]
לפי ההיסטוריון יהויקים כוכבי, המחשבה בדבר היערכות ארגונית חדשה של יהודי גרמניה הבשילה בו בזמן בקרב ההנהגה היהודית ובחוגי הנאצים. את השלטון הנאצי מייצג בהקשר זה בראש ובראשונה ריינהארד היידריך, ראש משטרת הביטחון ושירות הביטחון של הס"ס ולימים המפקח על כל זרועות הטרור בתורת ראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך". היידריך ביקש להקים ארגון חדש ומיוחד שיעסוק ב"שאלת היהודים" ויביא "לפתרונה המהיר" באותה דרך שבה תיארו לעצמם ראשי השלטון את הפתרון באותו הזמן, כלומר על ידי סילוקם המואץ של היהודים מן המדינה. ולשם כך היה היידריך זקוק גם לארגון יהודי מרכזי, שישמש עזר לארגונו שלו. אמנם גם קודם לכן טיפלו ב"שאלת היהודים" גופים שהיידריך שלט בהם, תחילה הגסטפו ואחר כך הס"ד. אך ההתפתחויות שחלו ברייך השלישי בזירת הפנים והחוץ במחצית השנייה לשנת 1938, ההכנות למלחמה ואף האפשרויות שנפתחו לפני השלטון עם פרעות "ליל הבדולח", כל אלה הציבו את "שאלת היהודים" במקום חדש בסדר העדיפויות הלאומי. ומאחר שדרך הפתרון העיקרית נועדה להיות ההגירה, חייב היה גם המוסד שיטפל בה להיות מוסד של הגירה. דרושים אפוא שני גופים, אחד מצד השלטון ואחר מצד היהודים, ושניהם יתרכזו במשימה אחת - הוצאת היהודים מן המדינה במהירות המרבית.[23]
בבחירת אמצעי הפתרון הסתייע היידריך רבות באדולף אייכמן, שעמד מאז אוגוסט 1938 בראש "הרשות המרכזית להגירת יהודים" שהוקמה בווינה בידי זרועות הס"ס. אייכמן וחבר עוזריו, רובם יוצאי "המחלקה היהודית" בס"ד כמותו, הפעילו בווינה שיטות חדשות והשיגו בעזרתן הישגים מדהימים: כ-100,000 יהודים נמלטו מן המדינה בתוך פחות משנה. שיטות אלה כללו: א. קביעת מכסות הגירה והטלת האחריות למילויין על הציבור היהודי (במקרה זה - על הקהילה): ב. שוד רכושם של היהודים למימון הגירתם של דלי היכולת. שהנאצים ביקשו להיפטר מהם תחילה: ג. פישוט הליכים על ידי ריכוז כל הנע: ד. גיוס אמצעים מן "היהדות הבינלאומית", כלומר מארגוני הסיוע בחוץ לארץ באמצעות הקהילה היהודית, כדי לממן במטבע חוץ את ההוצאות ההכרחיות.[24]
היידריך פתח והזכיר את הסמכתו בידי גרינג ב-24 בינואר, פירט את תפקידי המליאה ואחר כך עבר לשאלת שיתוף היהודים בארגון ההגירה. השיתוף הזה חיוני, אמר, שכן על יסוד ההתחייבות הבין לאומיות שלהם מסוגלים היהודים למצוא עוד אפשרויות להגירה לכל מיני ארצות ולהשיג מטבע חוץ. גישה זו הוכיחה את יעילותה בוינה. לשם כך, הוסיף היידריך ואמר, אוחדו כל מי שהם יהודים על פי הגזע בהתאחדות ארצית, וזו תכין תחילה את היהודים עצמם להגירה ולה יימסרו גם כל ענייני בתי ספר וכל מערכת הסעד. באמצעות ההתאחדות הארצית הזאת יהיה אפשר לקשור קשרים עם ארגונים יהודיים בחוץ לארץ כדי להגביר את ההגירה מגרמניה.[25]
תפקידיו של הארגון "שיתכנה התאחדות הארצית" הם הגירה, סעד, חינוך ועניינים יהודים כלכליים, ולשם מילויים ישתמש הארגון בקהילות המקומיות, "שאת תקנוניהן יש לשנות לפי הצורך". עוד התבטאות בעניין ייסוד ההתאחדות יש בידינו מחוגי השלטון, ממש מן הימים שלפני פרסום התקנה ה-10. בישיבה השנייה (וכנראה האחרונה) של "מליאת הוועדה של הרשות הארצית להגירת יהודים", ב-29 ביוני 1939, מסר מזכיר הרשות, לישקה (LISCHKA), על ההתפתחויות שחלו מאז הישיבה הקודמת. הפעולה הראשונה שבוצעה, אמר לנוכחים (ומתוך דבריו מתבורר שהיתה הפעולה היחידה) היא כינון ההתאחדות הארצית, "שאמנם תקבל אישור חוקי (רק) עם פרסום התקנה ה-10 של חוק האזרחות, הצפוי בקרוב", אך למעשה, הסביר. "התחילה ההתאחדות את פעולתה בתחום ההגירה כבר בפברואר… מכיוון שפרסום התקנה ה-10 השתהה יותר מן הצפוי".[26]
במרץ 1938 נטלה הממשלה מן הקהילות את מעמדן המשפטי ועמו את הזכות לגבות מסים. וחמור מזה - ההתרוששות הגוברת של הציבור הביאה לידי פירוקן של קהילות הזעירות ומאות קהילות שלא ננטשו או התפרקו היו למקרי סעד . נוצר מצב חמור שלא היה אפשר לטפל בו בכלים הקיימים. נדרשה היערכות ארצית ואזורית רציונלית , אשר לר תיקבע עוד על - פי מסורות וזכויות היסטוריות אלא על פי הצרכים הדחופים : נדרשה צמרת חזקה שתנחה דרג ביניים, כלומר שלוחות אזוריות , ואלה יעמדו בקשר ישיר עם הקהילות ויעש את הדרוש לפי המדיניות הכללית שתיקבע במרכז. בקצרה על הנציגות להיעשות לאיגוד, והנהלתו חייבת לקבל סמכות להנהיגו הלכה למעשה ; האיגודים הקהילתיים האזוריים חייבים לפנות את מקומם לחלוקה אזורית חדשה , שתאפשר את ניהול הפעולה ביעילות ולפי העקרונות שייקבעו במרכז. כל האביב והקיץ של שנת 1938 התקיימו דיונים על ההיערכות החדשה , ולבסוף הוסכם על עקרונות "האיגוד הארצי" (Reichsverband) שיחליף את הנציגות. למרבה התמיהה תמכה דווקא קהילת ברלין בהסדר חדש.[27]
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945, עמ' 3
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, יד ושם, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, 1939-1945, עמ' 4
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945, עמ' 6
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1939-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, עמ' 1934-1945
- ^ וולף גרונר, אודות השואה, עוני ורדיפות - ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, היהודים והמדיניות האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית, עמ' 1934-1945
- ^ יהוקים כוכבי, שילוב מתוך עוינות לשאלת הקשרים בין "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" ובין השלטון, עמ' 190
- ^ יהוקים כוכבי, שילוב מתוך עוינות לשאלת הקשרים בין "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" ובין השלטון, עמ' 190
- ^ יהוקים כוכבי, שילוב מתוך עוינות לשאלת הקשרים בין "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" ובין השלטון, עמ' 192
- ^ יהוקים כוכבי, שילוב מתוך עוינות לשאלת הקשרים בין "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" ובין השלטון, עמ' 193
- ^ יהוקים כוכבי, שילוב מתוך עוינות לשאלת הקשרים בין "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" ובין השלטון, עמ' 195