נישואי תערובת ביהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בציור קרבן הפנטיות (1899), מעשי ידיו של הצייר האוקראיני מיקולה פימוננקו, מתאר הצייר הוקעה פומבית של נערה יהודיה אוקראינית בכפר בווהלין שהתאהבה בנוצרי מקומי.

נישואי תערובת הם נישואים של יהודי או יהודיה עם גוי או גויה. נישואים אלו אסורים על פי ההלכה ונחשבו במשך הדורות לטאבו כמו נישואים בין-דתיים במקומות רבים בעולם. ביהדות נישואים כאלה נתפסו כאיום משמעותי בשל סכנת ההתבוללות.

מבחינה הלכתית, נישואים בין יהודים לגויים כלל אינם אפשריים, בשל השוני בגדרי נישואי שתי הקבוצות. במקביל, אסור ליהודים לקיים יחסי מין עם גויים, ומסגרת יחסים אישותית, אף שאינה תקפה כנישואין, מחמירה, לדעות מסוימות, את האיסור.[1] איסור זה מופקע במקרה של גיור בן הזוג, ולפי הפרשנות המסורתית, נישואי שמשון דוד ושלמה לנוכריות התקיימו רק לאחר גיורן.

במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדות להתנגדותה של היהדות לנישואי תערובת אפשר למצוא בספר שמות:

"הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ: פֶּן-יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת-מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת-מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן; וְאֶת-אֲשֵׁרָיו, תִּכְרֹתוּן. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר: כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא. פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְקָרָא לְךָ, וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ; וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן, וְהִזְנוּ אֶת-בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן."[2]

מדברים אלו ניתן להבין שהתורה רואה בנישואים בין בני ישראל לבנות העמים שישבו בארץ לפניו סכנה להובלת בני ישראל לעבודת אלילי יושבי הארץ, ומטעם זה אוסרת אפילו לכרות ברית עם יושבי הארץ.

קריאה נוספת להימנעות מנישואי תערובת, המנוסחת באופן דומה, ניתן למצוא בספר דברים:

"וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר."[3]

סוגיית נישואי התערובת הינה אחת מהסוגיות המרכזית גם בספרים עזרא[4] ונחמיה. הדברים הכתובים ב"עזרא" מתאפיינים בניסוח היוצא נגד התופעה באופן חד משמעי:

"וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר: לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם, יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת."

בספר נחמיה[5] מסופר על פרשת גירוש הנשים הנוכריות ברטרוספקטיבה ותוך אזכור תקדים שלמה כמלך שחרף צדקותו הוחטא בידי נשיו:

"גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית--וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. הֲלוֹא עַל-אֵלֶּה חָטָא-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא-הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל: גַּם-אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע, לַעֲשֹׂת אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת--לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ: לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת."

מקור האיסור בחקר המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חוקרי מקרא שונים אשר עסקו ביחסו לנישואים בין-דתיים, עמדתו החד-משמעית נגד נישואים בין-דתיים התגבשה רק לאחר גלות בבל ושיבת ציון. לפיהם, הדוגמאות הרבות המובאות מעלה בהן נישואים אלו נתפסים כחטא, מייצגות גישה מחמירה אשר לא אפיינה את החברה היהודית מראשיתה אלא בתקופה מאוחרת יחסית, ומקורה בהתמודדות עם חשש ההתבוללות.

לפי חנן בירנבוים, למשל, גלות בבל היא שהולידה בחוגים מסוימים של שבי ציון בדלנות לאומית ואף עוינות כלפי נכרים, שהתבטאה, בין היתר, באיסור נישואי התערובת.[6]

לפי חוקר המקרא פרופ' משה ויינפלד,[7] בתקופה זו הועמק הפער בין בני ישראל לבני הנכר כתוצאה מהתפתחותה של התנועה הבדלנית, ממנה יצאו עזרא הסופר וסיעתו. לפי ויינפלד תנועה זו פיתחה אידאולוגייה דתית-לאומית קיצונית המבוססת על מדרש הכתובים יותר מאשר על הכתובים עצמם, בסתירה לסבלנותה של היהדות כלפי הנכרים, הבאה לידי ביטוי, לדבריו, בספר ישעיהו:

"וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל-ה', לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ. וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס: הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי-כֹה אָמַר ה': לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי - וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל-ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם ה', לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים--כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי: כִּי בֵיתִי - בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים."[8]

לפי חוקרת המקרא, פרופ' יאירה אמית,[9] נישואים בין-דתיים וקשרים עם נוכרים היו חלק מחיי היום-יום בתקופות מסוימות, בהן, ככל הנראה, התקיימה סימביוזה בין עם ישראל לעמים הסובבים אותו. כך, למשל, תופעה זו נתפשה כמאפיינת את תקופת ההתנחלות, כפי שניתן ללמוד מן הנאמר בספר שופטים:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ויִּקְחוּ אֶת-בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-אֱלֹהֵיהֶם."[10]

אמית מביאה מספר דוגמאות לתקופות נוספות בהן לא הקפידו על איסור "נישואי תערובת". כך, למשל: מנישואי שמשון לאישה מתמנה (שופטים, יד, א-ד) אפשר ללמוד שמה' נקבע הדבר "כי מה' היא" (שם, 4), נישואי דוד המלך למעכה בת תלמי מלך גשור (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ג')], אינם נחשבים עשיית הרע בעיני ה', וכן גם הופעות של גורמים ממוצא זר בתוך ישראל, כמו: צֶלֶק העמני (ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ז), אוריה החתי (שם, לט), ועוד. הבדלים אלה בהתייחסות המקורות לסוגיית הנכרים בכלל ולנישואי התערובת בפרט, זכו להכרה מרכזית כל כך בשדה המחקרי, עד שהפכו לאחד מן הטיעונים המגויסים לצורך הבחנה רעיונית בין מקורותיהם השונים של כמה מהספרים.[11]

גם לפי מחקרה של אמית, חוקי התורה האוסרים על קשרי חיתון עם מי שאינו יהודי, כמו גם הביקורות על נישואים לנוכריות בספר מלכים במקריהם של שלמה (מלכים א' יא) ואחאב (מלכים א' טז 33-31), מקורם בתקופתם של עזרא ונחמיה. תקופה זו הייתה הפעם הראשונה בה הפכה סוגיית איסור נישואי התערובת לעיקרון שיש לאכוף אותו על החברה היהודית וקיבלה ממדים חדשים של עימות גלוי, כפי שמתואר בספר "עזרא". אחד המקרים המשקפים תופעה זו יותר מכל הוא מקרה "גירוש הנשים הנוכריות",[12] בו מתואר כיצד ביקש עזרא לגרש מהארץ את כל הנשים הקשורות לגברי ישראל דרך נישואי תערובת.

ביהדות בת זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקנים מרדית בקסטר ודיוויד בירני, שגילמו זוג יהודי-קתולי מעורב בסדרת הטלוויזיה "ברידג'ט אוהבת את ברני" (אנ') ב-1972. הסדרה ירדה לאחר עונה אחת עקב מחאה מצד הממסד היהודי-אמריקני.

לפי פרופ' צבי זוהר,[13] התקופה המודרנית הביאה עימה מספר שינויים משמעותיים ביחס היהדות לנישואים בין-דתיים. בתקופה זו גברה באופן משמעותי תופעת נישואי התערובת בקרב בני ובנות העם היהודי בכל המרחב הגאוגרפי האירופי והאמריקני. זוהר מציין כי אף על פי ששום גורם הלכתי ושום זרם ביהדות לא הביעו תמיכה רשמית בנישואי תערובת, ריבויים של נישואים אלה העמיד את חכמי ההלכה בפני הצורך לנקוט עמדות מעשיות במגוון רחב של שאלות. דוגמה בולטת לכך מהווים הלבטים סביב השאלה "האם ראוי לגייר בן / בת זוג נוכרי/יה וילדים שנולדו לאב יהודי ולאמא נוכרייה". זוהר מתאר כי ישנה מחלוקת עזה בין הרבנים השונים, ומציין את תשובתו הרשמית של מי שהיה הרב הראשי של מדינת ישראל, הרב עוזיאל, במסר משנת 1951, אשר נשלח לקהילת תטואן שבמרוקו הספרדית. זוהר אמר שבמסר זה קבע הרב עוזיאל, כי גם אם לאחר הגיור ינהלו האם והילדים אורח חיים חילוני לגמרי, יש לגיירם: "מותר ומצווה לקבל גרים וגיורות אף על פי שידוע לנו שלא יקיימו כל המצוות". לדברי זוהר הוא מבקר בחריפות את הרבנים הנמנעים מלגייר, ומאשים אותם בבגידה בתפקידם כ"רועים הרוחניים של עם ישראל".

כמה ממנהיגיה החילוניים של תנועת הציונות בעת החדשה התבטאו אף הם בנושא זה. כך, למשל, כתב משה לייב ליליינבלום, מראשי תנועת חובבי ציון ברוסיה, לגבי "עם בריא", ש"נישואי-תערובת וקולטורה זרה אינם מזיקים לו", וראה בשלילת נישואי תערובת ביהדות חלק מחוליי העם היהודי.[14]

במכתב למקס נורדאו, שנישא לגויה, הביע אף בנימין זאב הרצל את עמדתו בעניין זה[15]:

החששות שלך בנוגע ליחסים של חוגי הקנאים שלנו אל נישואי התערובת שלך, הם אולי מופרזים. אני אינני מאמין שאפשר להוכיח אותך על כך מתוך מחשבה קרה והגיון נבון. מה אנחנו היום? אזרחי המדינה היהודית שבאידאל, שאת דבר התגשמותה עלי אדמות אנו רואים כתוכן חיינו הנעלה ביותר. לו כבר התגשם מפעלנו כיום, הרי בוודאי לא נבצר מאזרח יהודי, כלומר- מאזרח המדינה היהודית הקיימת, לשאת נכריה בת חוץ לארץ. על ידי נישואין אלה היא תיהפך ליהודיה מבלי לשים לב לדתה. אם יהיו לה ילדים, הם יהיו יהודים ממילא. אגב, יכול אתה להוכיח כי דוגמה טובה הייתה לנגד עיניך- אם אין אני טועה, הרי נשא משה בת מדין.

בשנים האחרונות פועלים בישראל מספר ארגונים אשר פועלים נגד נישואי תערובת וממקדים את עיקר פעילותם נגד נישואים בין ערבים ליהודים, כדוגמת הארגונים להב"ה ויד לאחים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ישראל שבעל גויה משאר האומות, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי, דרך אישות - הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: 'לא תתחתן בם'" (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה א')
  2. ^ ספר שמות, פרק ל"ד, יב-טז
  3. ^ ספר דברים, פרק ז', ג-ד
  4. ^ עזרא, ט 1, א-ב
  5. ^ נחמיה, יג, כג-כז
  6. ^ חנן בירנבוים, "טומאת נכרים בעת העתיקה", קתדרה 139.
  7. ^ משה ויינפלד, המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך כתב העת "תרביץ"
  8. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ו, ג-ז
  9. ^ בפרקו השני של ספרה של פרופ' יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא: פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, הוצאת ספרי חמד, 2003
  10. ^ ספר שופטים, פרק ג', ה-ו
  11. ^ ראו במבוא למאמרה של פרופ' ציפורה טלשיר, זרע הקודש - לא היה ולא נברא, קתרסיס, 2006
  12. ^ במסגרת פעולת "גירוש הנשים הנכריות", עליה מסופר בספר "עזרא", הוקמה ועדה מיוחדת שתפקידה היה לבחון כל מקרה של נישואי תערובת לגופו, על מנת לבדוק את האפשרות של גירוש כל הנשים שאינן יהודיות מהארץ- זאת מתוך אמונה כי נישואים אלה "מחללים את זרע הקודש" ומהווים חטא. נראה כי אפשרות גיורן של הנשים כלל לא עמד על הפרק. לקריאה נוספת ראה "האומנם גורשו הנשים הנכריות? שאלת ההיבדלות בימי שיבת ציון", יונינה דור, מאגנס, עמ' 309.
  13. ^ ראה במאמרו של זוהר, נישואי תערובת – וגיור, מתוך "זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי".
  14. ^ משה ליב ליליינבלום, הלאומיים הרוחניים ותרופותיהם, בפרויקט בן-יהודה
  15. ^ מקס נורדאו, כתבים נבחרים, כרך א: זכרונות, תרגם י' ליכטנבוים, תר"ץ, עמ' ק"ס