משתמש:Slav4/ארגז חול/חתימת המשנה

חתימת המשנה, (תחילת המאה ה-3) הינו אירוע מכונן בתולדות עם ישראל, שרישומו ניכר עד ימינו, בו הסתיים הליך שהחל עוד בימי דוד המלך, של ליקוט הלכות ודינים, על ידי רבי עקיבא ותלמידיו, וכינוסם על ידי רבי יהודה הנשיא בששה ספרים המכונים ששה סדרי משנה, ספרים אלו הפכו להיות הספרים החשובים ביותר ביהדות, לאחר התנ"ך.

המלכים

• דוד ושלמה, תיקנו את הברכה השלישית בברכת המזון, (ברכת בונה ירושלים) - דוד תיקן את המילים "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תקן את המילים "על הבית הנדול והקדוש".
• דוד תיקן 24 משמרות.
• שלמה תיקן עירובין (עירוב חצרות, עירוב תחומין, עירוב תבשילין) ונטילת ידיים.
• שלמה תיקן שיהיו עוברי דרכים, מותרין בימות החמה, להלך בשבילין שיש להן בעלים, עד שתרד רביעה שנייה . (שאז האדמה כבר ספוגה במים, וצעידה על גביה מהדקת אותה, וגורמת נזק).

הנביאים

שמואל תיקן 16 משמרות

אנשי כנסת הגדולה

כנסת הגדולה, הוא שמו של המוסד העליון של חכמי ישראל, בראשית ימי בית המקדש השני. אנשי כנסת הגדולה חוקקו תקנות וגזירות הנקראות מצוות מדרבנן, לעומת המצוות הכתובות בתורה הנקראות מצוות דאורייתא. הם קבעו את נוסח התפילה והברכות, ורבות מתקנות ומגזירות חז"ל הנהוגות בימינו, נקבעו על ידם. אנשי כנסת הגדולה, גם קבעו את הנוסח הבסיסי של המשנה.

הנוסח הבסיסי של המשנה

נוסחה הבסיסי של המשנה הוא נוסח התורה שבעל פה שקיבל משה בסיני. כשצווה משה על ידי האלוהים בהר סיני את מצוות קריאת שמע אנו מניחים כי גם נמסר לו כמה פעמים ביום יש לקרוא קריאת שמע, וכן באיזה זמן. ("מאימתי קורין את שמע בערבית..."). כן לגבי מצוות אחרות שצוינו בקצרה בתורה שבכתב, ושאר פרטיהן נמסרו למשה בעל פה. על פי המסורת. משה העביר את התורה שבעל פה הלאה, דרך יהושע זקנים נביאים עד לאנשי כנסת הגדולה.

רבי עקיבא ותלמידיו

רבי עקיבא, גדול התנאים בתקופת המשנה, היה ראש מלקטי המשניות, ועיקר פעילותו במחצית השנייה של "תקופת יבנה". עד ימיו של רבי עקיבא ההלכות הועברו בין החכמים בעל פה, ואם העלו אותן על הכתב, הרי שעשו זאת ללא שינויים ותיקונים. רבי עקיבא לעומת זאת, חידש בעצמו מאות הלכות, ואף בדק, תיקן והגיה, את ההלכות שקיבל מקודמיו.

על טיבה של משנת רבי עקיבא מעיד רבי יהודה הנשיא עצמו:

...וכנגדן היה רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... לרבי עקיבא קרא לו [רבי יהודה הנשיא] אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה, לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה מטבעות מטבעות (אבות דרבי נתן, נו"א יח, מהדורת שכטר, עמ' 67).

המושג "מטבע" משמעו נוסח קבוע, כמו "מטבע שטבעו חכמים" (ירושלמי, ברכות פ"ו, י ע"ב, טור 32) לגבי נוסח של ברכה, או "משה התקין מטביעה [מטבע] של תפילה" (ירושלמי, מגילה פ"ג, עד ע"ג, טור 767). בלשון נחרצת וציורית פחות מתייחס הירושלמי לפעלו של רבי עקיבא: "זה ר' עקיבה שהתקין מדרש [מדרש הלכה], הלכות [משניות] והגדות [דברי אגדה]" (שקלים פ"ה, מח ע"ג, טור 618). משנת רבי עקיבא הכילה לא רק חומר קיים, אלא גם תוספות הלכתיות חדשות משלו. לעתים מצוינת בפירוש התוספת של רבי עקיבא, כמו בדוגמה:

הלפת [כרוב הלפת] והנפוץ [סוג של כרוב], הכרוב [כרוב העלים] והתרובתור [כרוב דקיק שאינו מפתח גזע], התרדים [סלק העלים] והלעונים [חמציץ] – אינם כלאים זה בזה. הוסיף רבי עקיבא: השום [שום הגינה] והשומנית [בצל הפנינים], הבצל [בצל הגינה] והבצלצול [בצל אשקלוני שבצלצליו הקטנים מאוחים בבסיסם], והתֻרמוס [שהיה נאכל בעת העתיקה] והפלסלוס [תורמוס צהוב] – אינן כלאים זה בזה (משנה, כלאים א ג).

בתקופת אושה (175-138 לערך) נמשך, וביתר שאת, תהליך עריכת המשנה. עסקו בו בעיקר תלמידי רבי עקיבא, ולמעשה כל אחד מהם ערך "משנה" משלו. ראש וראשון בהם היה רבי מאיר, שהיה החשוב מבין תלמידי רבי עקיבא. דברי רבי מאיר מופיעים כמעט בכל המסכתות של המשנה. הוא השקיע במשנתו את רוב משנתו של רבי עקיבא, עד שזו נבלעה בתוכה, ועל פי רוב ממבט ראשון לא ניתן כלל להבחין בה. וכך מובא מפי רבי יוחנן, ראש לאמוראי הדור השני, ואפשר ראש לאמוראים כולם: "סתם מתניתין [משנתנו] רבי מאיר, סתם תוספתא... סתם ספרא... סתם ספרי... וכולהו אליבא דרבי עקיבא" [וכולם על פי שיטתו של רבי עקיבא] ( בבלי, סנהדרין פו ע"א).

בין בעלי המשניות בדור אושה היו תלמידים נוספים של רבי עקיבא: רבי יוסי בן חלפתא, רבי יהודה בן אילעאי, רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע. הם נזכרים בדרך כלל ללא ציון שם אביהם, שכן כולם היו חכמים מרכזיים וידועים, וכל אחד בעת ההיא ידע במי מדובר. חוקרי התלמוד ובראשם י"נ אפשטיין עסקו בבירור מסכתות, חלקי מסכתות או פרקים יחידים שבהם בחר רבי יהודה הנשיא לבסס את המשנה על "משנתו" של תלמיד זה או אחר של רבי עקיבא. יש לציין שגם לתנאים אחרים מדור אושה, כולל אביו של רבי יהודה הנשיא – רבן שמעון בן גמליאל - היו "משניות" משל עצמם.

חלקו של רבי יהודה הנשיא בסידור המשנה

המפעל המרכזי והחשוב של רבי יהודה הנשיא והסנהדרין בא בדמות עריכת התורה שבע"פ – המשנה – וחתימתה כקודקס אחד, שלם וסופי. היה זה מפעל שהחל לאחר חורבן הבית שני, וריכז בתוכו תחומי עניין שונים. נוצר צורך, הן בשל ריבוי המחלוקות, הן בשל נחיצות השעה (לעתים ימי חירום וזעם) והן בשל החשש שנושאים חשובים וההידיינות עליהם יאבדו, הוחלט לרכז את החומר, לסדרו, לערכו ולחותמו. המשנה הנה האוסף המסודר של דיונים שנערכו בסנהדרין בתחומי עניין שונים והפסיקה הסופית בהם, אם כי לעתים נותרו ויכוחים בסיכום "פתוח", בלתי מוכרע. המשנה הנה שיקוף מערכת החשיבה של חברי הסנהדרין לדורותיהם, כאשר המפתח העיקרי להתנסחות ההלכות הוא הניסיון לגשר בין הוראות קדומות, חלקן תנ"כיות, לבין נסיבות השעה המשתנות. היינו, התאמת ההלכה למציאות.

1

כתיבת המשנה ועריכתה בעקבות חורבן הבית השני וחורבן ירושלים עלה החשש, שמא תישכח התורה שבעל פה. משום כך החלו ללקט ולכנס את כל אותן הלכות שנקבעו לפני החורבן. עבודת הליקוט והכינוס וכתיבת ההלכות נעשו ברובן במאה ה-2 לספירה, בידי רבי עקיבא, "אבי המשנה", שחידש בעצמו מאות הלכות וגם עסק במיון וסיווג ההלכות לפי נושאים. תלמידי רבי עקיבא קיבלו את העקרונות שקבע רבם אך הוסיפו גם מדברי תַנָאִים אחרים. המשנה - כמו יצירות אחרות של חז"ל - נכתבה בעברית שונה מן העברית המקראית הנקראת בפינו "לשון חכמים" או "לשון חז"ל". המשנה איננה ספר פְּסִיקָה אלא אוסף של דעות בענייני הלכה. יש בה גם דברי אגדה - סיפורים על מעשי חכמים שאפשר ללמוד מהם על התקופה, על השקפות חז"ל ועל ענייני הלכה למיניהם. העריכה הסופית של המשנה נעשתה בידי רבי יהודה הנשיא, בתחילת המאה ה-3 לספירה. נראה שבעריכת המשנה התבסס יהודה הנשיא בעיקר על משנת רבי עקיבא ותלמידיו, ולא עסק בליקוט כל ההלכות שהיו בבתי מדרש שונים. את החומר שבחר הוא ערך, סידר ומיין לפי נושאים - לשישה חלקים, שישה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים וטהרות. כל סדר, כל חלק, חולק למסכתות, כל מַסֶכֶת חולקה לפרקים, וכל פרק - לסעיפים. כל סעיף שכזה נקרא גם הוא "מִשְׁנָה" (וברבים: מִשְׁנָיוֹת).

2

חתימת המשנה המפעל הגדול של כינוס המשנה ועריכתה התאפשר בזכות "הצירוף המיוחד" של אישיותו של יהודה הנשיא - ונסיבות זמנו: רבי יהודה הנשיא נודע בגדלותו הרוחנית, בסמכותו ההלכתית, בעושרו, וביחסיו הטובים עם השלטון הרומי. בכוח כל אלו "נטל על עצמו את התפקיד לאחד את תורתם של חכמים ולתת לדורו ולדורות את המשנה." משנתו של רבי יהודה הנשיא נתקבלה עם הופעתה בקרב כל החכמים, והפכה ליצירה המרכזית בעולם ההלכה של אותה תקופה. היא הפכה להיות ספר לימוד (Text Book) לא רק בבית מדרשו של יהודה הנשיא - אלא בבתי מדרש רבים גם בארץ ישראל וגם בבבל. עם זאת נראה שגם לאחר שהמשנה נחתמה, עדיין המשיכו ללמוד אותה בעל פה. שישה סדרי המשנה שימשו בסיס לשני התלמודים - התלמוד הבבלי שנכתב בבבל והתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, כנראה בטבריה.

3

---

---

מחבר: פרופ' אהרון אופנהיימר מפעלו הגדול של רבי לדורות היה חתימת המשנה, הספר השני בחשיבותו לתורה ביהדות. קשה לדעת אם בתקופת רבי עצמו זו היתה פעולתו המרשימה ביותר, אבל היא היתה כך ללא כל ספק מבחינת ההשפעה שלה על כל ההיסטוריה היהודית מימיו ועד ימינו, כאלף ושמונה מאות שנה. המשנה שימשה בסיס לשני התלמודים – הירושלמי והבבלי, וההלכות הכלולות בה מצויות ביסוד ההלכה היהודית לתחומיה עד היום. לפיכך, המשנה היא זו שעיצבה ומעצבת עד ימינו את דפוסי החיים היהודיים.

יש הסבורים כי חתימת המשנה חלה במידה מסוימת בהשפעת תהליכים של הכנסת סדר ושיטה במערכות החוקים של המשפט הרומי, שהתרחשו בימי רבי, ולפעילותם של משפטנים רומים חשובים - דוגמת אולפיאנוס, שפעל ברבע הראשון של המאה השלישית - שהתחילו את עבודות הכינוס והעריכה של החוק הרומי. אולם סיסטמטיזציה של המשפט הרומי נעשתה כבר שנים רבות לפני תקופת אולפיאנוס ורבי יהודה הנשיא, ואילו אוספי חוקים רומיים הופיעו אחרי תקופת רבי. יתרה מכך,מדובר בקיבוצם של צווי הקיסרים הרומים, ולפיכך אין להשליך מהם על המשנה, השונה מהם לחלוטין. לעומת זאת, התנאים המדיניים הנוחים בימי רבי יהודה הנשיא, קשריו עם השלטונות, והכרתם בסמכויות השיפוט של רבי – כל אלה ודאי תרמו לחתימת המשנה. אבל בעיקרו של דבר, חתימת המשנה היתה סופו של תהליך פנימי עצמאי של עריכת ההלכה, שהחל עוד בתקופת יבנה, הגיע לשיאו בתקופת אושה שאחרי מרד בר כוכבא, וגולת הכותרת שלו היתה החתימה על ידי רבי יהודה הנשיא.

יש הסבורים שעצם השם מִשנה בא לציין שהספר הוא שני לתורה, אבל מתקבל יותר על הדעת ששם זה בא לציין את אחת מדרכי הלימוד. כלומר, השם משנה נגזר מהפועל "שנה" שפירושו "לחזור על דבר". שמות יצירותיה של הספרות התלמודית מעידים על דרכי לימוד, וכך גם השם תוספתא, מלשון הוספה, שניתן לקובץ הברייתות התנאיות המקביל למשנה ששרד מבין קבצים אחדים, שכן כל לימוד יש בו משום תוספת על הקיים "כאינש דאמר [כאדם שאמר]: מוסיף אני על דברי רבי" (ירושלמי, סוטה פ"ח, כג ע"א, טור 942.), השם "מדרש" בא לציין את דרך החיפוש והחקירה, והשם "תלמוד" מצביע על הלימוד עצמו. מכאן גם שמו הארמי של התלמוד, גמרא, הגזור מהפועל הארמי "גמר", שמשמעותו "למד", כמו בפתגם הידוע "ואידך זיל גמור", שפירושו "והשְאר לך למד".

במשנה עצמה אין שום אזכור לכך שהיא נחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא, אולם אפשר להגיע למסקנה הזאת מכך שכבר חכמי דורו של רבי יהודה הנשיא אינם נזכרים במשנה ומופיעים בעיקר בתוספתא ובברייתות. רבי עצמו נזכר במשנה עשרות אחדות של פעמים בלבד, ואילו האמוראים בני הדורות שאחריו, מופיעים בספרות האמוראית בלבד. כן אפשר ללמוד זאת מהערות בתלמוד על משניות כמו "רבי סָתַם", כלומר רבי יהודה הנשיא הוא זה שמצא לנכון להביא את ההלכה במשנה בסתם, בלי לציין את שם האומר. עוד מעיר התלמוד "שנה רבי", וביטוי מפורש נוסף הרווח בו, "מתניתין מאן תקין – רבי", כלומר מי קבע את משנתנו – רבי יהודה הנשיא.

במפעל המשנה קובצו ונערכו נושאי הלכות התורה שבעל פה על פי סדר נושאי מסוים. המשפט הרומי מבדיל ביןius scriptum , שמשמעו החוק הכתוב, לבין ius non scriptum, שמשמעו החוק הבלתי כתוב. לכאורה דומים הדברים להבחנה ביהדות בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ולא היא. הרומאים ציינו בחוק הבלתי כתוב את חוק הטבע, שתשתיתו בסדרי העולם והוא לא נקבע על ידי המחוקק, בעוד התורה שבעל פה כוללת הלכות שנפסקו על ידי המחוקק, הלא הם החכמים.

4

משמעותו של המושג "תורה שבעל פה" היא לכאורה תורה שיש איסור על כתיבתה. אכן מצויים מקורות שיש בהם להעיד על איסור כתיבתם של דברי תורה שעל פה, כגון: "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב" (בבלי, גיטין ס ע"ב); או, בשם רבי יוחנן: "כותבי הלכות כשורפי תורה" (בבלי, תמורה יד ע"ב, לפי כתב יד מינכן ונוסחים נוספים); ואף לגבי כתיבת דברי אגדה נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי: הדא אגדתא [אגדה זו] – הכותבה אין לו חלק [בעולם הבא]" (ירושלמי, שבת פט"ז, טו ע"ג, טור 437). אולם מצויות עדויות שחכמים בכל הדורות העלו על הכתב אפילו דברי הלכה. מגילת תענית, הכוללת תאריכים של ניצחונות החשמונאים והפרושים, שהם בגדר חג ואסור לצום בהם, הועלתה על הכתב עוד בימי בית שני. כמו כן, חכמים נהגו לכתוב לעצמם פתקים, פנקסים ומגילות פרטיים. בשעה שרבן שמעון בן גמליאל העניש את רבי נתן ורבי מאיר בהוצאתם מבית הוועד בגלל ניסיונם להדיח אותו מנשיאותו, הם רשמו קושיות על גבי פתקים ושלחו אותם לבית הוועד. מה שחכמי בית הוועד ידעו לענות – ענו, ומה שלא ידעו – כתבו להם תשובות ושלחו להם (בבלי, הוריות יג ע"ב).

צריך לתפוס את איסור הכתיבה במושגי העולם העתיק, דהיינו האיסור חל על כתיבה שהיתה עשויה להעניק סמכות לדברים הכתובים. כך תפס רבי ינאי, בן הדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, את נתינת התורה שבכתב: "כתב [משה] י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים, ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון" (דברים רבה ט, ט). כלומר, משה כתב ספר תורה לכל שבט, ובנוסף לכך הניח ספר תורה בארון הברית כדי שהנוסח שלו יהיה המחייב. על רקע זה צמחו חיכוכים בין הפרושים לצדוקים: הפרושים ראו את ההלכות המתחדשות בגדר תורה שבעל פה, וכך נשמרה הדינמיות בתהליך יצירת ההלכות והיה אפשר לשנותן, ואילו הצדוקים נהגו לכתוב את הלכותיהם, ובכך הם העניקו להן סמכות וקביעות. הד לדבר נשמר במסורת הבאה:

ויאמר אלעזר בן פועירה [מן הצדוקים] לינאי המלך:... אם אתה שומע לעצתי, רומסם [רמוס אותם, את הפרושים]. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת [בדפוס ספרדי: כתובה ומונחת] בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד (בבלי, קידושין סו ע"א).

5

כלומר, אחד ממנהיגי הצדוקים מציע לינאי המלך החשמונאי להשמיד את הפרושים, ולשאלה מה יהיה על התורה, הוא ענה שאין צורך בחכמי הפרושים משום שהתורה נגישה לכל אחד.

במגילת תענית נכללים שישה מועדים, שהסכוליון (ביאור קדום שנספח למגילה) מנמק את קביעתם ב"ניצחונות" של הפרושים על הצדוקים או על הבייתוסים, כת קרובה לצדוקים. אחד מהניצחונות של הפרושים חל "בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא [ספר ההלכות הצדוקי]" (מהדורת נעם, עמ' 45). הסכוליון בכתב יד פארמה מפרש כך את המועד הזה: "מפני שכך כתוב ומונח להם לצדוקים ספר גזירות... יום שבטלוהו עשאוהו יום טוב", ואילו בכתב יד אוקספורד: "שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר... 'על פי התורה אשר יורוך וגו (דברים יז יא), מלמד שאין כותבין בספר" (שם, עמ' 206).

בציינם את תורתם כתורה שבעל פה, ייחסו לה הפרושים קשר לתורה שבכתב ובה בעת שוני ממנה.; רציפות מסורת מחד גיסא, וכושר התפתחות מאידך גיסא. מכאן נבין את מהות מפעלו של רבי יהודה הנשיא בחתימת המשנה. מפעל זה היה צעד גדול קדימה בכך שנוצר ספר שהיה יסוד שני לתרבות היהודית בצדה של התורה. אולם היה בכך גם צעד גדול לאחור, שכן במעשה זה של חתימת המשנה נבלמה במידה ניכרת הדינמיות של התורה שבעל פה ונוצר קו הגבול בין התנאים חכמי המשנה לבין האמוראים חכמי התלמוד. התנא היה רשאי לחלוק על דברי תנא אחר, גם אם הלה קדם לו במספר דורות, ואילו אמורא, אפילו פעל בדור שלאחר רבי יהודה הנשיא, נאסר עליו לחלוק על דברי תנא שקדם לו בדור אחד.

6

• הברובוקס
• פרקים
• ברייתות ותוספתות
• מבוא המשנה בריל א'
• דרכי רבי בחיבור המשניות