משתמש:Talmoryair/צילום ישראלי
רונה סלע, במחקרה אודות הצילום בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. , מציינת כמ גורמים שהביאו לפריחת הצליום בשנים אלו. ראשית, במסגרת "העלייה החמישית" הגיעו לארץ ישראל אינטלקטואלים ואנשי רוח רבים מגרמניה ומארצות אירופה האחרות, אשר היו מנוסים בשימוש בטכניקת הצילום, אשר התפתח מאוד במהלך שנות העשרים, כחלק מהשפעת ה"מודרניזם" באמנות ובתחומי העיצוב השונים. בין האמנים שהגיע באותה עת ניתן לציין את טים גידל, הלמר לרסקי, שמעון ויסנשטיין ואחרים. שנית, הארכיונים של ארגונים ציוניים של אותה עת, כגון ארכיון "קרן היסוד" או "קרן קיימת לישראל", שימשו כגורם חשוב בהתפתחות הצילום. ארכיונים אלו לא רק אספו וקטלגו תצלומים, אלה היו שותפים פעילים בתהליך הפקתם של צילומים אלו, על ידי מימון והזמנת צילומים בנושאים ספציפיים, תוך ניצול מדיום הצילום ככלי תעמולה ציוני. [1]
הפעילות הציבורית הרבה סביב הצילום "המגויס" יצרה פריחה בתעשיית הצילום הזעירה. נפתחו סטודיות רבות לצילום ואף העיתונות העברית החלה לפרסם יותר צילומים מבעבר. ב8 במאי 1939 הוקמה בתל אביב התאחדות הצלמים המקצועיים בארץ-ישראל (PPPA) שפעלה עד שנת 1941 במטרה להגן על האינטרסים של חבריה. לצד נסיון לקידום מקצועי ואמנותי של הצלמים ביקשה ההתאחדות לטפל בזכויות הצלמים, אל מול הגופים הממסדיים שהזמינו את עבודתם, כגון קביעת מחירי מינימום, הגנה על זכויות יוצרים ועוד. [2] על פי רונה סלע, את השפעת הממסד ניתן למצוא ביצירתם של רבים כגון אריך קומרינר, ורנר בראון ואחרים, אשר אימצו את קו התעמולה הממסדי תוך זניחת קו הצילום הנסיוני והאוונגרדי עמו היו מזוהים קודם לכן.
המשכו של צילום תיעודי מסוג זה ניתן למצוא אצל צלמים כגון מיכה בר-עם. סגנון הצילום התעודי של בר-עם הושפע מן הצלמים של קבוצת "מאגום" (Magnum Photos), אליה אף הצטרף בשנת 1968.
את מיסודו של הצילום כחלק משמעותי מן העתונות הישראלית ניתן לציין עם רכישתו של כתב העת "העולם הזה" על ידי אורי אבנרי בשנת 1950. השבועון ביקש ליצור שפה עיתונאית חדשה בה שימש הצילום ככלי ביטוי ויזואלי בולט. השינוי הראשון שהנהיג אבנרי היה הפיכתו של הצלם לחבר קבוע במערכת העיתון. "עד אז", כתב אבנרי, "לא היו בארץ צלמי מערכת. היו כבר צלמי עיתונות אבל כולם היו פרי-לאנסרים, שצילמו אירועים בזוויות שגרתיות ועברו ממערכת למערכת, כדי למכור את הסחורה."[3] צלמי "העולם הזה" חיפשו אחר זוויות צילום חדשות ומפתיעות, אשר ימשכו את עניין הציבור. בנוסף, נעשה שימוש בטכניקות עיצוב גראפיות, כגון פוטומונטרז' וחיתוך צילומים אשר חידדו את המסר הביקורתי של העיתון.
במהלך שנות השבעים זוכה הצילום לפריחה כחלק משדה האמנות. בהשפעת העניין העולמי בצילום נפתחו כמה מחלקות בהן ניתן היה ללמוד צילום בישראל. ב"מדרשה לאמנות", תחת הנהגתם של רן שחורי ורפי לביא, נתפשו לימודי הצילום במדרשה, בהם החל יאיר גרבוז, לא רק כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים, אלה הצילום עצמו נתפש כאמצעי עזר חשוב ברוח האמנות המושגית. בקרב האמנים הישראלים נתפש הצילום ראשית כל כאמצעי לתיעוד של מיצבים ומייצגים שונים. בשנת 1973 נפתח החוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, בו היה צילום הסטילס לחלק מתוכנית הלימודים. בשנת 1980 גם נפתחה מחלקה עצמאית לצילום ב"בצלאל". [4]
במהלך שנות השמונים של המאה ה-20, קיבל הצילום מעמד מחודש בעקבות פריחתו של הצילום בעתונות. הבולט מבין מעודדיה של תופעה זו היה העיתונאי והעורך אדם ברוך. ברוך טיפח בעבודתו כעורך בעיתונים כגון "מוניטין" או "מעריב", סוג של צילום אשר הושפע מן האמנות הפוסט מודרנית האמריקאית. צלמים, ובראשם מיכה קירשנר, הציגו צילום סטודיו מבויים, בצבע מלא, תוך שימוש באביזרים ובתאורה מלאכותית. הדיוקנאות ה"מסחריים" שיצר קירשנר היוו פרשנות עצמאית של הצלם, המנותקת מטקסט עיתונאי או מגזיני. לעיתים היתה פרשנות זו בעלת מאפיינים פוליטיים, אשר חרגו מן המוסכמות החברתיות אודות הדמות המצולמת.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו: סלע, רונה, צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000. בייחוד ראו עמ' 37-38.
- ^ ראו: סלע, רונה, צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000, עמ' 149-160.
- ^ אבנרי, אורי, "בעודו מהלך למסיבת העיתונאים, משה שרת סירק את שערו", העיר, גליון בשיתוף קמרה אובסקורה ומוזיאון תל אביב לאמנות, 25.4.1997, עמ' 4.
- ^ ראו: סלע, רונה, 90 - 70 - 90, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1994, עמ' 14 הערה 27.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יובל דניאלי, ראשוני הצלמים בקיבוצים, אתר תנועת העבודה הישראלית.