אורי אבנרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי אבנרי
UriAvnery.jpg
אורי אבנרי, 20 ביוני 2006
תאריך לידה 10 בספטמבר 1923 (בן 91)
תאריך עלייה 1933
חבר הכנסת
כנסות 6, 7, 9
סיעה העולם הזה - כוח חדש, מחנה רדיקלי ישראלי, מחנה של"י
תפקידים בולטים
עיסוק קודם עורך העולם הזה
עיסוק נוסף סופר
עטיפת ספר האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923, כ"ט באלול תרפ"ג) הוא עיתונאי, סופר, חבר כנסת לשעבר, ופעיל פוליטי ישראלי יליד גרמניה, המזוהה עם השמאל הרדיקלי בישראל.

ב-1950 קנה את שבועון "העולם הזה", היה לעורכו הראשי במשך 40 שנה, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית. בתקופתו הפך "העולם הזה" לעיתון לוחם וחוקר אנטי-ממסדי שחושף פרשיות שחיתות, תוך שימוש באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום - דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.

ב-1965 הקים והנהיג את תנועת "העולם הזה - כוח חדש", והיה חבר כנסת מטעמה בכנסות השישית והשביעית. לאחר מכן היה שותף להקמת מחנה של"י, וחבר כנסת מטעמה בכנסת התשיעית. כמו כן, היה שותף להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום" והתנועה החוץ-פרלמנטרית "גוש שלום".

במסגרת פעילותו הפוליטית עסק בנושא זכויות האדם, נלחם נגד כפייה דתית, נגד האפליה העדתית, למען שוויון זכויות לערביי ישראל ולמען שלום והשתלבות של ישראל ב"מרחב השמי".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם הלמוט אוֹסטרמןגרמנית: Helmut Ostermann) בעיירה בֵקום שבקרבת מינסטר במחוז וסטפאליה שבגרמניה כבן הזקונים מבין ארבעה ילדים למשפחה יהודית-גרמנית אמידה, וגדל בהנובר. כעשרה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, בנובמבר 1933, עלה לארץ ישראל עם הוריו ואֶחָיו. אביו, אלפרד, שהיה בנקאי בגרמניה, ואיבד את כל הונו בארץ בתוך שנה בעסקאות כושלות, פתח מכבסה בתל אביב שהפעלתה הייתה כרוכה בעבודה קשה ובפרנסה מועטה, ובה עבדה גם אמו, הילדה. אָחִיו אבנר (ורנר) נהרג כלוחם במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולזכרו נבחר שם המשפחה אבנרי.‏[1] עם הגיעו לארץ אימץ את השם יוסף, על שם סבו,‏[2] אחר כך השתמש עוד בשם אריאל, לפני שבחר לבסוף באורי.

עקב המצב הכלכלי הקשה, נאלץ אבנרי לעזוב את הלימודים בגיל 14, עם סיום כיתה ז' בבית הספר לבנים "אחד העם", ולעבוד כטכנאי רדיו, ואחר כך כפקיד במשרד עורכי דין. את השכלתו הרחבה רכש באופן אוטודידקטי מקריאת ספרים.

נעוריו ופעילותו הפוליטית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדבריו, בגיל 15 הצטרף לאצ"ל לפלוגה ז' בפיקודו של האדריכל אביאל כץ,‏[3] וב-1941 עזב את הארגון.‏[4] את הצטרפותו לאצ"ל מייחס אבנרי לתלייתו של איש האצ"ל שלמה בן יוסף, שנתלה על ידי השלטון הבריטי לאחר שהוא ושניים מחבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין (אחיו של הפרסומאי אליעזר ז'ורבין), הטילו רימון שלא התפוצץ על אוטובוס ערבי ובו אזרחים בכביש ראש פינה - צפת, כנקמה על מאורעות "המרד הערבי הגדול". על פעילותו באצ"ל אמר: "הפצתי כרוזים בימים שהאצ"ל חיסל המון אנשים ובעיקר ערבים. חברי הארגון שמו פצצות בשווקים, ביפו, בחיפה, ועשרות נשים וילדים נהרגו ואני תמכתי בזה, אחרת לא הייתי נשאר באצ"ל. הצטרפתי לארגון בתגובה ישירה על תליית שלמה בן יוסף, שהוא ושניים מחבריו הטילו רימון על אוטובוס ערבי שהיו בו נשים וילדים. הרימון לא התפוצץ. אני לא יכול ולא רוצה לטעון שלא תמכתי בזה".‏[5] אף על פי כן טען כי היה זה הדבר הנכון להצטרף לארגון, כפי שהיה זה לא פחות נכון לעזוב אותו.

הוא היה מזכירו של אריה אלטמן, יושב ראש הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה, שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים שפרשו מההסתדרות הציונית העולמית), חבר בוועדת התרבות של הצ"ח,‏[6] כתב (והמשיך לכתוב גם לאחר פרישתו מהאצ"ל) בבטאון "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" "המשקיף"‏[7] ובדו-שבועון הרוויזיוניסטי של יעקב וינשל "החברה", ונשא הרצאות במועדון הצ"ח בתל אביב.‏[8] יעקב יצחקי ("אלכס"), אז חבר "המחנות הלאומיים" ולימים טכנאי השידור של "קול המחתרת העברית", סיפר כי באותה התקופה הגיע לאחת ההרצאות של אבנרי יחד עם אביו, וכי גם הוא וגם אביו הוקסמו מיכולותיו של יוסף אוסטרמן הצעיר (אבנרי) לנתח את המצב הפוליטי הבינלאומי, ואת מקומם של היהודים בקלחת. והוסיף כי עקב התרשמותו הרבה מכך, נותר אירוע זה חרות בזיכרונו מאז.‏[9]

ממאמרים שפרסם בשנות הארבעים המוקדמות בדו-שבועון "החברה", מייסודו של יעקב וינשל, ניתן ללמוד כי השקפתו בתקופה זו נטתה לשילוב בין כנעניות לפשיזם ופולקיזם. במאמריו הבהיר כי הוא שואף לעצב מחדש את "העם העברי", על ידי טיהורו מכל "המעצורים הנפשיים המפריעים" לו, זאת באמצעות סילוק כל "התסביכים הגלותיים", סילוק שיוביל לשינוי מבנה הגוף הלאומי ולתקומתו "המפוארת" של "הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח", שישליט את "האדנות העברית החדשה" במרחב.‏[10] במאמר שפרסם בספטמבר 1941 תחת השם "התעמולה המודרנית", תיאר את התעמולה הנאצית ככזו הבזה ומפוררת את "קליפות הזרות של הרכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם", וכמי שבאמצעותה הצליח הנאציזם להקים מחדש לתחייה את הגרמנים הקדמונים, הטבטונים, על כוחותיהם הטבעיים, שהוסיפו "עוצמה אדירה לזוהר הנאצי". הוא תבע ליישם זאת גם אל מול תושבי הארץ, כדי לעזור להם ב"מהפכה הפסיכולוגית", שמבחינתו היא שלב הכרחי ב"התחדשות הגזעית של העם העברי", כזו שתוביל להתעוררות ההמון, שתתבטא באיבוד האינדיבידואליות של חבריו, ו"טמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות", מצב שיביא לדידו לטיהור העם העברי מתסביכיו ומהמעצורים הנפשיים שדבקו בו.

כחודש לאחר מכן, פרסם מאמר נוסף ב"החברה", תחת השם "בין יהודיות לעבריות", ובו כתב כי האומות האירופאיות "אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של כנסיות למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן", ועל כן הן מייצרות לעצמן מיתוס חדש, הוא המיתוס המדיני, הדומה לכאורה "בכל המובנים" לאמונות המקוריות של הקולקטיבים הללו מימי העולם העתיק. היטמעותו של מיתוס זה, לטענתו, מעלה "מוסר גיבורים גאה" ומפריח את "פולחן הקורבנות העתיקים", המביאים יחדיו ליצירתה של אומה, גזע, ומנהיג לאומי "המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית". אבנרי ממשיך וטוען כי גם בקרב היהודים "מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי", המתקומם נגד מעמדו כדת, ודורש את "מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי" ואת היוולדותו של "הגזע העברי".‏[11]

ב-1944 הוציא כ"מנהל קומיסריון התעמולה" של מרכז הצ"ח בישראל, שני גיליונות של ירחון רעיוני פנימי תחת השם "במאבק", שמטרותיו המוצהרות היו להסביר את הקו המדיני של מרכז הצ"ח בארץ, לגבש את האחדות הרעיונית של התנועה על בסיס דיון חופשי בין הדעות השונות, ולהדריך את התועמלן הלאומי בכל ענפי התעמולה ובכל השטחים הרעיוניים.‏[12]

ב-1946 היה אבנרי מעורב בהקמת קבוצה בסגנון הכנענים[13] ששמה היה "ארץ-ישראל הצעירה", אך נודעה בשם "במאבק" על שם ביטאונה, שאבנרי היה עורכו. בקבוצה זו היה חבר גם נחום זולוטוב, אשר היה מאיירו של כתב העת. הבטאון הופיע 4 פעמים בלבד במהלך 1947-1946, אך הצליח לעורר הדים ביישוב. הגיליון האחרון של "במאבק" שהתפרסם ביום קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, יצא נגד התוכנית, והזהיר שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות בקנה מידה היסטורי בין האומה העברית והאומה הערבית.

כמה שבועות לפני קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, פרסם את החוברת "מלחמה או שלום במרחב השמי", בהוצאת "המחלקה המדינית של חוגי ארץ-ישראל הצעירה",‏[14] בה שרטט את תוכניתו ה"כנענית" ל"מרחב שמי" מאוחד, במסגרתו תהווה המדינה העברית כוח מהפכני שישפיע באופן חיובי על כל האזור, ויעזור בשחרור עמי האזור מנוכחותו והשפעתו של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי.‏[15]

לטענתו של יעקב שביט, רעיונות "המרחב השמי" בהם דגל אבנרי בתקופה זו היוו המשך ישיר לרעיונות בהם דגל בתחילת שנות הארבעים: "העולם העברי" הפך ל"מרחב השמי", ו"התודעה הלאומית העברית" הפכה להיות רק נדבך אחד, אם כי מוביל ודומיננטי, בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר. כמו כן, טען שביט כי ניכרת השפעה של הגאופוליטיקה מבית מדרשם של פרידריך ראצל וקארל האוסהופר, מפתחי רעיון "מרחב המחיה", על סגנונו באותה תקופה. בשניהם מצא שביט את תחושת מעצמת ההתחדשות והקדמה, הרוצה בשליטה, ובעלת תודעה של "שליחות עולמית".‏[16]

שירותו הצבאי ותחילת דרכו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לחי"ש של ההגנה, ושירת בסיירת (בלשון אותם ימים - פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי - שועלי שמשון, תחת פיקודו של אריה שפק. אבנרי השתתף בעשרות קרבות, בין השאר במבצע נחשון, ניסיון כיבוש משטרת עיראק סווידאן, קרבות לטרון, המערכה על נגבה, הקרבות על משלט עיבדיס, קרבות בית עפה, ניסיון כיבוש אשדוד, מבצע מוות לפולש וכיבוש משלטי חוליקאת.‏[17] אבנרי הפך למ"כ, ונפצע קשה בבטנו בעיראק אל-מנשייה בדצמבר 1948, פציעה שהובילה לכריתת קטע ממעיו ולשיכונו בבית הבראה בגבעת ברנר.

השיר הקשור בשועלי שמשון הוא "שיר השועלים", המוכר יותר כשיר שועלי שמשון, ומזוהה בעיקר עם הביצוע של הזמרת שושנה דמארי. מילות השיר נכתבו על ידי אבנרי, וצליליו הולחנו על ידי מרדכי זעירא.‏[18] על פי עדותו, כתב אבנרי את השיר בעיפרון על פיסת נייר בבת אחת ביולי 1948 לאור פנסי הג'יפ, בהיותו בכפר ג'אלדיה, כאשר ביקר, הופיע וניגן ביחידתו המלחין והפזמונאי מרדכי זעירא, האדם שלו גם נתן את הפתק עם המילים כדי שילחינו. אליבא דאבנרי, לקח לזעירא שלושה חודשים כדי לכתוב את הלחן. בדיעבד, אמר אבנרי כי הוא מתבייש במילים שכתב, וכי כתב אותן זמן קצר לאחר טראומת הלחימה בקרב על גבעה 105 ליד קיבוץ נגבה, שהיה עבורו הקרב הקשה במלחמה.‏[19]

בתום המלחמה, העלה על הכתב את חוויות המלחמה שלו בספר "בשדות פלשת - 1948", שבו כונסו הרשימות שכתב בתור חייל בפלוגת "שועלי שמשון" לפני הקרבות ולאחריהם ולעתים תוך כדי קרב, ופורסמו לפני כן במהלך המלחמה מדי שבוע בעיתון הערב של "הארץ" דאז, "יום יום". הספר זכה להצלחה חסרת תקדים ותוך זמן קצר הודפסו עשר מהדורות. ספר זה הפך את אבנרי לחביב הקהל ובמשך כשנה ניתכו עליו ביקורות נלהבות וגילויי חיבה. לדברי אבנרי, בעת שישב באוטובוס האזין לשני נערים שישבו מאחוריו ודברו בהתלהבות על "שדות פלשת", וניכר היה שהם מקנאים בגיבוריו. אחד הנערים אמר בעצב כי חבל שפיספס את המלחמה בכמה חודשים. אבנרי, שכתב את הספר לדבריו לא כדי לפאר את המלחמה או לטשטש את זוועותיה, הבין כי המסר שלו לא הובן והחליט לכתוב את הספר "הצד השני של המטבע", שהוא ספר אנטי מלחמתי המתאר את הצדדים המכוערים של המלחמה ובו ביקורת קשה על הפוליטיקאים. תוך זמן קצר הפך אבנרי מחביב הקהל ליעד לביקורת ולהסתה.‏[20][21][22] פרסום הספר נאסר אחרי הופעת המהדורה הראשונה. הוא יצא שוב ב-1976 וב-1990.

בעודו בבית ההבראה בגבעת ברנר, הציע לו גרשום שוקן לעבוד בעיתונו לכשישתחרר, בתור מי ששוקן כבר הכיר את כתיבתו מפרסומיו בעיתון הערב של הרשת בימי המלחמה. על פי עדותו של אבנרי, כבר לפני המלחמה כתב לשוקן וביקש להתקבל לעבודה אצלו, על רקע התקופה בה "הארץ" היה אחד משלושת העיתונים החשובים ביישוב, לצד "דבר" ו"הבוקר", והיחיד מביניהם שלא היה ביטאון מפלגתי, אך הדבר לא הבשיל. על כן, לא העז אבנרי לסרב להצעת שוקן להגשים את חלומו. אבנרי היה לכתב בעיתון למשך כשנה (1949-1950), שהייתה רוויה בחיכוכים בינו לבין עורכו הראשי, עד שנפרדו דרכיהם.‏[23]

העולם הזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 נטל אבנרי את הכסף שקיבל מאגף השיקום של משרד הביטחון בעקבות פציעתו בקרב, ואת ההכנסות מספרו "בשדות פלשת - 1948", ורכש ביחד עם חברו לשועלי שמשון (ולימים יריבו) שלום כהן ועם נחום איתן (אשר מכר את חלקו בעיתון בסוף שנות החמישים) שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה", שאותו ערך ביחד עם חבריו כהן ואיתן (עד שמכר את חלקו), הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית. השבועון הופיע בעריכת אבנרי במשך כ-40 שנה. בסוף שנות השמונים ירדה תפוצתו, ובשנת 1990 מכר אותו אבנרי; זמן קצר לאחר מכן נסגר השבועון.

אורי אבנרי הפך את "העולם הזה" לעיתון לוחם וחוקר שחושף פרשיות שחיתות, תוך הגברת תפוצתו באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות (שערוריות), סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום - דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.

באמצעות "העולם הזה" ניהל אבנרי מאבק בשלושה מישורים:

אבנרי אף חידש מילים וביטויים בשפה העברית, כגון 'ח"כ', 'כְּתַבְלָב' (כינוי לעיתונאי לא-אובייקטיבי המתחנף לבעלי-כוח), בליין, אלתור, מחזמר, חינמון, יומון ואת המילה 'חללית', אשר הגה בשנת 1951 כאשר תרגם עבור עיתונו "העולם הזה" מאמר של ורנר פון בראון על המסע העתידי בחלל, שהיה אז עדיין בחזקת מדע בדיוני.

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת מעורבותו הפוליטית לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 היה אבנרי שותף להקמת הוועד למען גולי אבו גוש, יחד עם עמוס קינן, ר' בנימין, ערי ז'בוטינסקי, ראובן גרינברג ואחרים,‏[24] שנועד לעזור להשיב חלק מתושבי הכפר שגורשו ממנו במהלך מלחמת 1948, למרות עזרתם ללוחמים הציונים.

באותה שנה, הותקפו באישון לילה עורכי "העולם הזה", אבנרי ושלום כהן, על ידי ארבעה אלמונים ביציאתם ממערכת העיתון, שברו לאבנרי שתיים מאצבעות ידו הימנית, ופגעו בכהן בראשו,‏[25] כשנה לאחר הטלת פצצה במערכת העיתון, שיוחסה מאוחר יותר ל"מחתרת צריפין". אבנרי העריך אז שהיה קשר בין תקיפתו ובין הביקורת שמתח העיתון על טבח קיביה,‏[26] ובמכתב לפנחס לבון קבע כי מאחורי התקיפה עמד הש"ב. לפי ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הרקע להתנפלות היה קשור למשפחת דיין, וזאת בשל "קשרים מסוימים שנוצרו למורת רוחם של בני המשפחה בין יעל דיין לעורך הראשי".‏[27]

בשנת 1954, במהלך "משפט קסטנר", פרסם "העולם הזה" כתבות ומאמרים מאת אורי אבנרי, ששיקפו את אמונתו של אבנרי כי המשפט מוכיח שהשלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת 1948. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, סניגורו של הנאשם, מלכיאל גרינוולד, וידידו של אבנרי באותם ימים, ידידות שהפכה ברבות השנים לאיבה הדדית.

בשנת 1955 ניהלו אבנרי ו"העולם הזה" מערכה נגד שלטונו הסמכותי של ראש עיריית חיפה אבא חושי, שאותו האשים העיתון בהטלת אימה ובמעשי שחיתות, בסדרת כתבות בה כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן", זמן קצר לאחר מכן הונחו לבנות חבלה במערכת העיתון,‏[28] שהתגלו לפני שאירע דבר, ופוצץ בית הדפוס בו נדפס העיתון.‏[29] אבנרי קשר בין פעילותו העיתונאית וחשיפותיו של "העולם הזה" לבין ניסיונות החבלה נגדו, והאשים את הש"ב ושלטון מפא"י באחריות למעשה.

"העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה באותה תקופה, על אף היותו כלי ביטוי אנטי ממסדי קיצוני. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים". ראש הש"ב איסר הראל, שחשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, החליט לממן בשנת 1956 מתקציב שירותי הביטחון הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון". אך העיתון לא שרד יותר משנתיים.

תנועת הפעולה השמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956, על רקע מלחמת סיני, הקים ביחד עם נתן ילין מור, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים את "הפעולה השמית" (שבתחילה דבק בה השם "מחתרת קפה הרלינגר", על שם בית הקפה בו נפגשו חבריה), תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות ב"מרחב השמי". ב-1957 פרסם אבנרי בעיתונו תוכנית שלום, ברוח התנועה, תחת השם "איחוד הירדן", בה קרא להקים מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שתקיים קשרי פדרציה עם מדינת ישראל. ב-1958 פרסמה התנועה מניפסט בן למעלה ממאה סעיפים, המסכם את תפיסת עולמה תחת השם "המנשר העברי - עקרונות הפעולה השמית". התנועה האמינה כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום/גזע משותף, הוא הלאום/גזע השמי, תחתיו קיימות תתי-קבוצות כמו הלאומים העברי והערבי. מבחינתם על הלאום השמי להתאחד במסגרת קונפדרטיבית. התנועה שאפה לכך שישראל תצטרף ל"מדינות הבלתי-מזדהות", ותשתף פעולה עם ג'ווהרלל נהרו ויוסיפ ברוז טיטו הבלתי-מזדהים ("הנייטרלים"), בהם ראתה את עמודי התווך של העולם הנייטרלי, במאבק כנגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. התנועה הכירה עקרונית בזכות הפליטים הפלסטינים לחזור למקומות מהם ברחו או גורשו במהלך מלחמת 1948, והאמינה שעל ישראל לנקוט מיד ביוזמה פעילה לפתרון חלקי של בעיית הפליטים, תוך התחשבות ב"שיקולים הביטחוניים" של ישראל. כמו כן, קראה התנועה לבטל את כל החוקים והנוהגים המפלים כלפי המיעוט הערבי במדינה (כולל הממשל הצבאי), לבטל את "חוק השבות", ולהקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בפדרציה עם מדינת ישראל, ובכך תהווה למעשה איחוד של ארץ ישראל הדו-לאומית בגבולותיה ההיסטוריים.‏[30]

עם פרוץ "אירועי ואדי סאליב", הביעו אבנרי ו"הפעולה השמית" תמיכה בדוד בן הרוש, טענו שמעצרו לא היה מוצדק, ותבעו לשחררו. כמו כן, הבהירו כי אם יישאר במעצר והדרך היחידה לשחררו תהיה באמצעות היבחרותו לכנסת, יהיו מוכנים להעמידו בראשות רשימתם בבחירות לכנסת הרביעית.‏[31] "הפעולה השמית" שאפה לרוץ בבחירות לכנסת הרביעית במסגרת חזית משותפת עם תנועות נוספות, ולשם כך פנתה למספר תנועות, כגון "המשטר החדש" של שמואל תמיר וערי ז'בוטינסקי, המפלגה הלאומית הספרדית בראשות שלמה כהן-צידון, תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה של דוד בן הרוש ותנועת הכוח השלישי של עו"ד מרדכי שטיין, אך כל ניסיונותיה לאיחוד עם תנועות נוספות עלו בתוהו, ולכן החליטו חבריה שלא לרוץ בבחירות.‏[32]

ב-1960 הקימו חברי "הפעולה השמית" את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" (בו היו חברים גם חה"כ משה סנה ותופיק טובי, שלמה כהן-צידון ואחרים), שתמך באנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) בלחימתם בכיבוש הצרפתי של הארץ במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הביע התנגדות מוחלטת לקו הרשמי של ממשלת ישראל, שתמכה בצרפת, והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, וטען כי זהו אינטרס ישראלי כמו גם אינטרס יהודי-אלג'יראי לתמוך במאבק ה-FLN.‏[33]

ב-1963 היו שותפים אבנרי ו"הפעולה השמית", לצד מק"י, אל-ארד וחוגים נוספים, להקמת "הועד היהודי-ערבי לביטול הממשל הצבאי", שיחד עם מפ"ם, מק"י, אחדות העבודה, המפלגה הליברלית וחירות, ניסה לשנות את המדיניות הקיימת כלפי אזרחי ישראל הערבים.‏[34][35] "הפעולה השמית" הוציאה דו-שבועון בשם "אתגר", שעורכו היה נתן ילין מור, ויצא בין השנים 1960 ל-1968.‏[36]

העולם הזה - כוח חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965, בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע, ומתוך מחשבה כי האפשרות היחידה לפרסם מאמרים וכתבות בשבועון "העולם הזה" באופן חופשי, ולהמשיך בקיומו לאחר חקיקת החוק, היא להפוך את עורכיו לחברי כנסת, כך שיזכו בחסינות פרלמנטרית, הקים יחד עם עורך המשנה שלום כהן, אמנון זכרוני ואחרים, רשימה בשם "העולם הזה - כוח חדש", שרצה בבחירות לכנסת השישית עם מצע בעל שמונה עקרונות: הבטחת חופש הפרט בישראל, שחרור מכפייה דתית בישראל, שבירת השעבוד למנגנון, חיסול האפליה העדתית, שוויון זכויות לערביי ישראל, מבצע שלום ישראלי במרחב, החזרת העצמאות המדינית לישראל, ומתן חסינות לדוברי אמת.‏[37] בבחירות נבחר אבנרי לכנסת לבדו.‏[38]

במליאה הראשונה של הכנסת השישית היה אבנרי בין 11 חברי הכנסת שהחליטו להימנע בהצבעה על בחירתו של קדיש לוז ליושב ראש הכנסת, משום שחשב שיש למנוע מצב בו 3 המשרות הייצוגיות החשובות במדינה - נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת, מרוכזות בידי מפלגה אחת (במקרה הזה מפא"י), והציע למנות במקומו חבר כנסת ערבי.‏[39]

נוסף על חברותו בכנסת, כיהן בכנסת השישית בוועדת הכלכלה ובוועדת השירותים הציבוריים.‏[40]

כחבר כנסת המשיך להיאבק כנגד חוק איסור לשון הרע,‏[41] כנגד כפייה דתית בישראל ולמען תחבורה ציבורית בשבת,‏[42] למען גיוס בני ישיבות,‏[43] לביטול "חוק השבות" (בתבעו לבטל את ההענקה האוטומטית של אזרחות לכל מהגר יהודי לארץ, ואת האפליה הקיימת בגינה לדידו במדיניות ההתאזרחות בין אנשים מדתות, מוצאים ועדות שונות),‏[44] למען מדיניות שלום ישראלית,‏[45] כנגד השחיתות ומכירת המשחקים בכדורגל הישראלי (תוך תביעתו להקים משרד ספורט בישראל שידאג להשליט סדר בנושא),‏[46] למען פירוק קופות החולים בישראל, הלאמתן, והנהגת ביטוח בריאות ממלכתי חינם,‏[47] ולפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני.‏[48]

אבנרי תמך ב"מלחמת ששת הימים", ומיד עם סיומה הציע להגשים את חזונו מימיו בתנועת "הפעולה השמית" - להקים מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים הכבושים של רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל. בהצעתו הוא ראה את הדרך היחידה שגם תשמור על אחדותה של הארץ וגם תשיג את השלום, ודרך טובה יותר מדרך "החזרת השטחים", שתהפוך את ישראל מחדש ל"מדינת גטו", כלשונו, ומדרך "סיפוח השטחים", שתהפוך את ישראל ל"מדינה דו-לאומית בה יהיה תוך דור אחד רוב ערבי".‏[49] לצד זאת, הצביע בעד סיפוח מזרח ירושלים לישראל.‏[50] אבנרי יצא נגד ההתנחלות בשטחים שנכבשו, שלדעתו היא "הכרזת מלחמה על העולם הערבי ועל העם הפלסטיני",‏[51] והוסיף וטען כי יוזמות התנחלות של בודדים (דוגמת עליית משה לוינגר וחבריו לחברון בערב פסח 1968) הן ניסיון לקבוע עובדות בשטח ולאלץ את הממשלה להשלים עם סיפוח השטחים.‏[52]

בדצמבר היה שותף, לצד אישים כנתן ילין-מור, עמוס קינן, אהרן כהן, פעילים ערבים ממזרח ירושלים, ואחרים, להקמת "התנועה למען פדרציה ישראלית-פלסטינית" ששאפה לממש את החזון בו החזיק אבנרי בדבר הקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל,‏[53] את ירושלים המאוחדת ראו חברי הקבוצה כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל, שיש להשאיר תחת ריבונותה גם במקרה של יצירת פדרציה ישראלית-פלסטינית, תוך הענקת שוויון זכויות לערביי העיר. ברוח זו, הציע אבנרי להחליף את המנון מדינת ישראל, "התקווה", ב"ירושלים של זהב".‏[54]

לקראת הבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, שקלו אבנרי ומפלגתו להתמודד במסגרת רשימה משותפת עם מק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, "ברית השמאל הציוני סוציאליסטי" של יעקב ריפתין, "רשימת השלום" בראשות גדי יציב ונתן ילין-מור, אנשי "שי"ח" כגון רן כהן ויוסי אמיתי, ופרופסורים, אנשי רוח ואחרים כגון יהושע בר-הלל ועמוס קינן. בסופו של דבר הוחלט כנגד ריצה משותפת, מכיוון שאבנרי וחבריו הסתייגו מחבירה משותפת עם מפלגות שמאל ומפלגות קומוניסטיות, חבירה שלדעתם הייתה פוגעת בזהותה העצמית של המפלגה כמפלגה ש"אינה ימין ואינה שמאל", קושרת אותה באופן מובהק לחוגים קומוניסטים, ומבריחה בוחרים פוטנציאליים.‏[55] בבחירות נבחר אבנרי שוב, כשהפעם זכתה רשימתו בשני מנדטים; במנדט השני זכה עורך המשנה שלום כהן.

נוסף על חברותו בכנסת, כיהן אבנרי בכנסת השביעית בוועדת הכלכלה ובוועדת הפנים. באותה קדנציה קרע חברו לסיעה, שלום כהן, את תעודת הזהות שלו במחאה על החלטת הממשלה להמשיך בציון סעיף הלאום בתעודת הזהות. בדיון שלאחר המעשה, בו הוצאה הודעת גינוי חריפה על מעשהו של חברו לסיעה, היה אבנרי לחבר הכנסת הראשון בתולדותיה של הכנסת שהוצא בכוח מן המליאה על ידי הסדרנים, זאת לאחר קריאות ביניים חוזרות ונשנות שלו שהפריעו להודעת הגינוי, וסירובו לצאת מן האולם לאחר שנדרש לעשות כן.‏[56] בהיותו חבר בכנסת השביעית, הודה בראיון עמו לשבועון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב כי התנסה בסוגים שונים של סמים, "מחשיש ועד LSD".‏[57]

אבנרי המשיך לתבוע מהממשלה לחתור לשלום, במיוחד עם המצרים ועם הפלסטינים, תוך שלילת אש"ף ופת"ח.‏[58] באפריל 1970 ביקר אבנרי בחריפות את ראש הממשלה גולדה מאיר, על שסירבה לבקשתו של יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית לשעבר נחום גולדמן לאפשר לו להיענות להזמנתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר להיפגש עמו בקהיר בניסיון להניע יוזמת שלום עם ישראל. אבנרי טען כי הממשלה והניצים בישראל עשו הכל כדי לפוצץ את פגישת גולדמן-נאצר, ולרצוח את היוזמה הזו, מאחר שהממשלה הכירה ברצינותה. עוד הוא הטיח בכנסת כי חברי הממשלה רוצים רק בסיפוח ולא בשלום, וכי חשוב להם יותר השלום בין חברי הקואליציה מנחם בגין וגולדה מאיר, מאשר בין ישראל ומצרים.‏[59] חודשיים לאחר מכן קרא לממשלה לאמץ את תוכנית רוג'רס השנייה לשלום בין ישראל ומצרים.‏[60] כשבוע מכניסת שביתת הנשק בין ישראל למצרים, כחלק מתוכנית רוג'רס, תבע מהממשלה שלא לנסות להיתלות בהזזת טילי נ"מ מצד המצרים כדי להכשיל את השיחות לשלום, שממילא לא רצתה ישראל להיכנס אליהן.‏[61] לאחר שסאדאת העביר לשליח האו"ם, גונאר יארינג ב-1971, מסמך בו פירט את תנאי השלום המצריים, קרא אבנרי לממשלה להיכנס למשא ומתן עם מצרים.

אבנרי המשיך להיאבק בכנסת למען הפרדת הדת מהמדינה ולמען הכרה ביהדות הרפורמית כעדה דתית בעלת זכויות מלאות שגיוריה מוכרים באופן מלא בישראל,‏[62] כמו גם למען הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים בישראל‏[63] וגיוס בני ישיבות ובנות דתיות לצה"ל.‏[64] בנוסף ניסה לקדם הצעת חוק לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים (שעמד על עד כעשר שנות מאסר) והאיסור על הפלות,‏[65] הצעתו לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים נדחתה במליאה ברוב של 35 נגד מול 15 בעד.‏[66] כמו כן, ניסה להיאבק למען איכות הסביבה, בתבעו להקים משרד להגנה על הסביבה, שיוכל לעכב תהליכים ומעשים המביאים לידי פגיעה בסביבה, תוך דאגה לטוהר הים והאוויר, והגנה על בריאות הציבור.‏[67] בנוסף, היה שותף להפגנות, לתהלוכות השיבה ולתביעה להשיב את עקורי איקרית ובירעם לכפריהם.‏[68]

במהלך חברותם בכנסת, התערערו יחסי החברות הוותיקים בין אבנרי לשלום כהן, בעיקר סביב שני נושאים - כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי וברצונו לרכז בידיו את כל הסמכויות בתנועה, בסיעה ובשבועון, ולהיות הפוסק האחרון בכל שאלה ושאלה, ואבנרי האשים את כהן בסירוב לקיים את הסכם הרוטציה אליו התחייב לפני הבחירות, ולפנות את מקומו בכנסת לטובת עוזרו הפרלמנטרי, מזכיר הסיעה והמועמד מס' 3 ברשימת "העולם הזה", עו"ד אמנון זכרוני.‏[69] בתום מאבק במרכז התנועה, בו זכה אבנרי לתמיכה,‏[70] ביטול מדורו של כהן בשבועון,‏[71] סולחה קצרת מועד,‏[72] והמשך המאבק ביניהם,‏[73] החליט כהן לעזוב לבסוף את המפלגה ב-4 בינואר 1972 ולהקים סיעת יחיד. כמו גם להוציא באותה שנה ספר נגד אבנרי, מתוך מטרה "לחשוף את פרצופו האמיתי".‏[74]

מר"י והפעילות החוץ-פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 ביולי 1973, במהלך כהונתה בכנסת השביעית, שינתה סיעתו של אבנרי את שמה למר"י (ראשי תיבות של מחנה רדיקלי ישראלי).‏[75] לקראת הבחירות להסתדרות ב-1973 התאחדה מר"י עם "חזית השמאל", שהורכבה מאק"י של אסתר וילנסקה ופלג מחברי שי"ח תל אביב, מתוך כוונה לרוץ יחדיו גם בבחירות לכנסת השמינית,‏[76] אולם הרשימה לא זכתה להישגים בבחירות להסתדרות,‏[77] ולכן החליטו הצדדים לא להמשיך את ההתקשרות הזו גם בריצה לכנסת.‏[78] מר"י רצה לבדה בבחירות לכנסת השמינית, אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, ואבנרי נותר מחוץ לכנסת.‏[79]

מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין כחבר בכנסת השביעית, תבע אבנרי הקמת ועדת חקירה, שתחקור את המחדלים הביטחוניים והפוליטיים במלחמה, כמו כן תבע את פיטוריו של שר הביטחון משה דיין.‏[80]

לאחר אי היבחרותו לכנסת, אייש אבנרי את מקומו כחבר בוועד הפועל של ההסתדרות מטעם סיעת מר"י, לצד חברו לסיעה יעקב ריפתין.‏[81] הוא תבע לשנות את אופיה של ההסתדרות, ממוסד של עסקנים מקצועיים שמכהנים שנים רבות וללא הגבלה בהנהגתה, למוסד של נציגים ישירים של העובדים עצמם ממקומות העבודה, הוא תבע להפוך את ההסתדרות מגוף פסיבי, המשרת את רצונותיה של הממשלה, לגוף אקטיבי שיתעמת עם הממשלה ויישא את "החזון והמאבק לחברה חדשה", ינסח מדיניות שלום ומדיניות חברתית, ויילחם בממשלה כדי שזו תהפוך למדיניות הממשלה.‏[82]

ב-1974 היה אבנרי שותף, לצד עמוס קינן, יוסי אמיתי, מתי פלד, יעקב ארנון, מאיר פעיל, דוד שחם, אליהו אלישר ואחרים להקמת "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", ששמה לה למטרה "להשפיע על ממשלת רבין" לנקוט יוזמות מדיניות מול הפלסטינים, על בסיס הכרה הדדית של ישראל באש"ף ובישות הפלסטינית, ושל אש"ף והפלסטינים בישראל, הקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, ברצועת עזה ובגדה המערבית, עם שינויי גבולות שיוסכמו על שני הצדדים, הפיכת ירושלים המאוחדת לבירה משותפת של שתי המדינות, כשהמקומות הקדושים ינוהלו באורח אוטונומי, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים בהשבתם למדינת פלסטין, וקליטת מספר מוסכם על הצדדים בישראל.‏[83]. באותה עת קיימו אבנרי וחלק מאנשי המועצה מגעים עם סעיד חמאמי, עיסאם סרטאווי ואנשי אש"ף אחרים באירופה, תוך יידוע ראש הממשלה יצחק רבין.‏[84]

ב-1976 הגיש יחד עם עוד שמונה מחבריו למועצה תביעת דיבה נגד "ועד העדה הספרדית בירושלים" על שפרסם גילוי דעת נגדם בו נאמר שחברי המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני הם אנטי-ציונים. בעדותו אמר אבנרי כי הוא רואה את המועצה כזרם העיקרי בציונות, וכממשיכת דרכם של הרצל, ארלוזורוב ובן-גוריון.‏[85] אבנרי וחבריו זכו במשפט, וקיבלו פיצויים.‏[86]

ב-19 במרץ 1974 הותקף ונפצע אבנרי על ידי אדם כבן 21 בעל הפרעה נפשית, שתקף אותו באגרופים כשבוע קודם לכן ברחוב, אך לא פצע אותו. לאחר שנתפס בניסיונו השני, לא הועמד לדין בנימוק שאמו חולה מאוד, והועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.‏[87] ב-18 בדצמבר 1975 ערך בו שוב אותו אדם, אליהו גלילי, ניסיון התנקשות, כשדקר אותו באמצעות סכין בבטנו, בפניו, ברגלו ובחזהו. גלילי נתפס לאחר ניסיון ההתנקשות, ונשלח שוב לאשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי. אבנרי, שנפצע באורח בינוני, טען כי המשטרה ובית המשפט הסתירו את מניעיו ושולחיו האמיתיים של המתנקש שהגיע לדלת ביתו. האדריכל נחום זולוטוב, ששהה באותה העת במשרדו שבבניין בו התגורר אבנרי ברחוב בן יהודה, היה האדם שתפס את המתנקש.‏[88]

אבנרי תקף באופן חריף את ניסיון ההתנחלות בסבסטיה, טען כי ניסיון זה מהווה התגרות גלויה בממשלה ובדמוקרטיה בישראל, ותבע מראש הממשלה שלא להסתפק רק בפינוי המתנחלים מהאזור, אלא גם למצות עמם את הדין הפלילי ולבלום ניסיונות עתידיים מסוג זה.‏[89]

על אף נטייתו האנטי-ממסדית, כאשר נודע לאבנרי על פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין, הוא החליט שלא לפרסמה מחשש לפגיעה בשלטון השמאל בישראל ולעליית הליכוד. הוא פנה לרבין להזהירו שיסגור את החשבון.‏[90] בסופו של דבר פורסמה הפרשה בעיתון "הארץ".

מחנה של"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת התשיעית היו אבנרי וסיעתו שותפים, לצד הסוציאליסטים העצמאיים בראשות לובה אליאב, מוקד בראשות מאיר פעיל, פלג מהפנתרים השחורים בראשות סעדיה מרציאנו, ברית השמאל בראשות יעקב ריפתין, אנשי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ויחידים נוספים, להקמת מחנה של"י.‏[91] אבנרי הוצב במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת, וכיהן בכנסת התשיעית החל משנת 1979, אז החליף את לובה אליאב לפי הסכם רוטציה.‏[92] נוסף על חברותו בכנסת, היה חבר גם בועדת החינוך.

במהלך חברותו בכנסת התשיעית, הצביע בעד הסכם השלום בין ישראל למצרים, ואמר כי תהליך זה, שכלל בתוכו הבטחה מצד ישראל לאוטונומיה לפלסטינים, יוביל להקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם ישראל. הוא קרא לאש"ף להשתתף בהפיכת האוטונומיה לשלב בהקמת המדינה הפלסטינית, תוך כדי שאמר כי הוא מבין את הזעם של העם הפלסטיני על אי-שיתופו במשא ומתן ועל החרמת הנהגתו המוכרת.‏[93]

הוא גינה בחריפות את המתקת עונשו של סגן דניאל פינטו, מי שעינה ורצח בחניקה ארבעה כפריים לבנוניים והשליך את גופותיהם לבאר מים במהלך "מבצע ליטני" הורשע ונגזרו עליו 8 שנות מאסר, ועונשו קוצר על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן משמונה שנים לשנתיים בלבד. אבנרי וסיעתו טענו כי מעשה זה גורם לערעור קיומו של עיקרון "טוהר הנשק" בצה"ל ובקרב כוחות הביטחון האחרים, וכי במעשה זה יצר הרמטכ"ל סטנדרטים חדשים של מסמוס העונש המרתיע על פשעי מלחמה הכרוכים ברצח. בנוסף הגישו הצעת אי-אמון בממשלה על מעשה זה, כיוון שאף אחד מהממונים עליו בדרג האזרחי, חברי הממשלה, לא הגיב על המעשה.‏[94] כמו כן, תבע אבנרי את פיטורי הרמטכ"ל, הן בשל המעשה עצמו, הן בשל הגרסה השקרית שנתן בראיון לעיתונות בנוגע למעשיו האמיתיים של החייל, והן בשל כך שהפעיל את הצנזורה הצבאית כדי למנוע את פרסום מעשיו האמיתיים של החייל לציבור.‏[95]

אבנרי התנגד ל"חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" שנחקק בכנסת התשיעית, בקריאה הראשונה תבע להסיר את הצעת החוק מעל לסדר היום, בהדגישו כי הוא בעד ירושלים כבירת ישראל, אבל לא בכל חלקיה, כיוון ש"הסטטוס קוו המדיני הנוכחי מוליך למלחמת נצח עם העולם בכלל, והעולם המוסלמי בפרט",‏[96] ובקריאה הסופית תבע להגביל את הבירה לירושלים המערבית, תוך קביעת ניהול אוטונומי של המקומות הקדושים לשלוש הדתות במזרחה.‏[97]

לקראת הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 הוצב במקום ה-97 הסמלי ברשימת "מחנה של"י" לכנסת. המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

אבנרי התנגד למלחמת לבנון מראשיתה, וכבר בימים הראשונים של המלחמה היה שותף להקמת "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שקרא לנסיגת צה"ל מכל שטחי לבנון לאלתר וללא כל תנאי, לשלום ישראלי-פלסטיני שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל, ובמשא ומתן בין ישראל לאש"ף על בסיס הכרה הדדית.

הפגישה עם ערפאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 ביולי 1982, כחודש בתוך מלחמת לבנון, עורר אבנרי סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בחלקה המערבי של ביירות הנצורה (יחד עם ענת סרגוסטי, צלמת עיתונות צעירה ב"העולם הזה" באותם ימים, ושרית ישי, אז כתבת השבועון). הייתה זו הפעם השנייה בלבד בה נפגש המנהיג הפלסטיני עם ישראלים (זאת לאחר שכשנתיים קודם לכן נפגש עם חברי הכנסת תופיק טובי וצ'ארלי ביטון), והפעם הראשונה בה נתן ראיון לכלי תקשורת ישראלי, שפורסם ב"העולם הזה". בראיון דיבר ערפאת על הצורך בסיום הכיבוש הישראלי בשטחים, להכרה הדדית, של ישראל באש"ף כארגונו היציג של העם הפלסטיני, ושל אש"ף בישראל, ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחים. עצם הפגישה עוררה נגד אבנרי גל של גינויים מסיעות וחברי כנסת שונים, ודרישה לנקיטת אמצעים משפטיים נגדו, בין השאר מצד השר יצחק מודעי, סגן שר האוצר חיים קופמן, מפלגת העבודה וחה"כ גאולה כהן.‏[98]

בתום חקירה הודיע היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר שאין עילה משפטית להעמידו לדין.‏[99] בעקבות כך, ובעקבות פגישה נוספת שערך אבנרי, לצד חבריו למועצה יעקב ארנון ומתי פלד, עם ערפאת ואנשי אש"ף נוספים בתוניס, החלו אישים מהמערכת הפוליטית להעלות את הרעיון לחקיקת חוק שיאסור מפגשים מסוג זה עם אנשי אש"ף, גם אם אין בהם כוונה לפגוע בביטחון המדינה,‏[100] מה שהוביל, כארבע שנים מאוחר יותר, לתיקון לפקודת מניעת טרור שהוסיף את סעיף 4(ח), שאסר לקיים, בישראל או מחוצה לה, מפגש עם נציג של ארגון טרור, במה שנודע בשם "חוק המפגשים". מאז נפגש אבנרי עם ערפאת עוד פעמים רבות. לטענת מתנגדיו של אבנרי, מאז הוא הפך ל"חסיד של ערפאת", ויש שטענו שאף באופן עיוור. אבנרי עצמו ושותפיו לפעילות הפוליטית הכחישו בתוקף טענות אלה. אבנרי אמר כי אינו "חסיד" של ערפאת, אלא פטריוט ישראלי המכיר בכך שכדי להבטיח את עתידה על מדינת ישראל לדבר עם בני העם הפלסטיני באמצעות המנהיגות שהפלסטינים רואים בה את מנהיגותם.‏[101]

הרשימה המתקדמת לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1983 האשים מתי פלד את חברו להנהלת מחנה של"י, רן כהן, שהשתתף במלחמת לבנון כסגן מפקד אגד בעוצבת האש, ופיקד על שמונה גדודי ארטילריה שכיתרו את ביירות, ושהיה ממותחי הביקורת המרכזיים במפלגה עליו, על אבנרי ועל ארנון על פגישתם עם ערפאת ועוזריו, בביצוע "פשעים נגד האנושות בביירות" בראיון שהעניק פלד למוסף השבועי של "על המשמר", חותם. בראיון אמר כי הגיע למסקנה ש"אין מקום לשבת בתנועה אחת עם מפקד בכיר שביצע פשעים נגד האנושות", וכי "רן כהן פיקד על הארטילריה שהרסה בתי פלסטינים בלבנון - מטרות אזרחיות".‏[102] צעד זה היווה למעשה את אקורד הסיום של מחנה של"י, המפולג ממילא בתוכו בין אגף "מתון" שהורכב רובו ככולו מאנשי "מפלגת מוקד" לשעבר, ואגף "רדיקלי" יותר שהורכב מאבנרי, פלד, ארנון, יוסי אמיתי, חיים ברעם ואחרים.‏[103]

עם הפילוג, השתתף האגף הרדיקלי הפורש ממחנה של"י, לצד פעיל "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" יהודה נאמן, פעיל "יש גבול" אורי רם, פעיל "שלום עכשיו" אנדרה יפה, ואחרים, בהקמת קבוצת "אלטרנטיבה".‏[104]

בשנת 1984 השתתף אבנרי, יחד עם שותפיו הפוליטיים ל"אלטרנטיבה", "התנועה המתקדמת" מנצרת (שחבריה פרשו מ"החזית הדמוקרטית", שהביאה לבחירתו של תופיק זיאד לראשות העיר, ב-1981, וגרפו הצלחה בריצה עצמאית בבחירות לרשות המקומית בנצרת ב-1983[105]), ועוד כמה חוגים שונים (ביניהם "אל אנצאר" מאום אל-פחם, שפרשה מבני הכפר, ומצפן, שחברה חיים הנגבי היה למזכיר המפלגה) ויחידים נוספים, בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום[106] – מפלגה משותפת ליהודים וערבים שמצעהּ קרא לשוויון מוחלט בין אזרחי ישראל ולסיום הכיבוש. אבנרי לא ביקש להיבחר לכנסת מטעם מפלגה זו, אלא תמך בבחירתם של עו"ד מוחמד מיעארי ומתי פלד לייצג אותה בכנסת, והיה חבר פעיל בהנהלת הרשימה המתקדמת בכל תקופת קיומה. הוא הוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימתה לכנסת.‏[107]

ב-1986 הוציא לאור את ספרו "My Friend, the Enemy", שנכתב להזמנת הוצאה לאור אנגלית, המתאר את פגישותיו עם נציגי אש"ף לאורך השנים.‏[108] הספר יצא במהדורתו העברית כשלוש שנים מאוחר יותר, ב-1989, בשם "אויבי, אחי" בתרגומו של עמנואל לוטם ובהוצאת ביתן.‏[109]

גוש שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנרי התנגד נחרצות לגירוש פעילי החמאס ללבנון בידי ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין בדצמבר 1992. בכנס של "שלום עכשיו" בו השתתף תבע להקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה כנגד הצעד הזה. משלא נענו אנשי "שלום עכשיו" לקריאתו, הקים יחד עם פעילים יהודים וערבים את "הועד היהודי-ערבי נגד הגירוש", ובמסגרת פעילותו שהו אבנרי, אשתו רחל, ופעילים אחרים במשך 45 יום באוהל מחאה מול משרדו של ראש הממשלה בירושלים.

לאחר שהוסכם בין יצחק רבין לבין נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לאפשר את חזרת המגורשים לאחר שנה, החליטו אבנרי וחבריו להפוך את ה"וועד נגד הגירוש" לתנועה בשם "גוש שלום", שבה פועל אבנרי עד היום. בתחילת 1994, לאחר חזרת המגורשים, פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, התקיימה עבורם קבלת פנים חגיגית במרכז האירועים ע"ש א-שאווה בעזה, שבה הודו הנציגים שחזרו לאבנרי ולחבריו על עזרתם. "עשיתי מה שעשיתי כאזרח ישראלי, שהתנגד בכל לבו לגירוש המוני ושרירותי של אנשים מבתיהם אל מעבר לגבול. אני רואה בכם ובתנועתכם שותפים להסכם שלום עתידי בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין" אמר אבנרי בטקס, כשהוא עונד את סמל "גוש שלום" המורכב משני הדגלים, הישראלי והפלסטיני.

עם שובו של יאסר ערפאת מגלותו בתוניס לשטחים, בעקבות חתימת הסכם אוסלו, הזמין ערפאת את אבנרי לקבלת הפנים שחיכתה לו בעזה, וערך יחד איתו מסיבת עיתונאים לרגל שובו. מיד לאחר הסכם אוסלו, פרסם "גוש שלום" קריאה לשחרר את כל האסירים הפלסטיניים באופן מיידי, בטענו כי אלה הם שבויי מלחמה, ולכן דינם להשתחרר בגמר הלחימה.

אבנרי הוקיע את "תוכנית ההתנתקות", וטען כי היא תוכנית ימנית-קיצונית שנועדה להקפיא את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, להוריד את רעיון המדינה הפלסטינית מהפרק לתמיד, ולהטעות את הציבור בארץ ובעולם. לדעתו היא נבעה משיקולים טקטיים גרידא, במסגרתם היה מוכן אריאל שרון לוותר על רצועת עזה שהיא 1.3% משטח הארץ, תוך ניתוקה מהעולם בים, ביבשה ובאוויר, כדי להשתלט סופית על הגדה המערבית, הגדולה ממנה פי 16, להרחיב את ההתנחלויות בה, וליצור 7-8 מובלעות פלסטיניות דומות לרצועת עזה שיהיו מוקפות בחומת ההפרדה, כדי לקבוע גבולות לסיפוח עתידי וחד-צדדי של ה"גושים" ולמנוע שאי פעם תוכל לקום מדינה פלסטינית בת קיימא. כמו כן, ביקר את "שלום עכשיו" על תמיכתה בתוכנית, ואת מפלגת העבודה ומרצ-יחד על שהודיעו שיצביעו בעד התוכנית כאשר יביא אותה שרון לכנסת.‏[110][111][112][113]

לאחר ניצחון תנועת החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית במרץ 2006, התרכז אבנרי בארגון מפגשים ודו-שיח עם נציגי הממשלה הפלסטינית החדשה, תוך שהוא מביע התנגדות חריפה לחרם שהוטל עליה על ידי ממשלת ישראל. בין השאר, ניהל שיחות עם חסן יוסוף, מראשי חמאס בגדה המערבית, ועם מוחמד אבו טיר ("אדום הזקן"), חבר הפרלמנט הפלסטיני מחמאס בעזה. אבנרי אף ארגן מפגש של כל חברי מזכירות "גוש שלום" עם ארבעה חברי פרלמנט מחמאס. בפגישה זאת ציינו פעילי חמאס כי סירוב תנועתם להכיר בישראל אינו עמדה מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי, כי אם עמדת מיקוח שניתנת לשינוי אם וכאשר ממשלת ישראל תביע באופן קונקרטי הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים.

כאשר נעצרו נציגי חמאס בפרלמנט על ידי צה"ל בעקבות שבייתו של גלעד שליט, נהגו אבנרי ואחרים מאנשי "גוש שלום" להגיע לאולמות בתי המשפט הצבאיים אליהם הובאו העצורים להארכת מעצרם, כדי לפגשם ולהפגין בקריאה לשחרורם ולפתיחת משא ומתן עמם על ידי ממשלת ישראל.

"אין לי הרבה משותף עם אנשי החמאס מבחינה אידאולוגית. אני אדם חילוני שבהיותי חבר כנסת נאבקתי בכל כוחי למען הפרדת הדת מהמדינה, הם אנשים דתיים הרוצים לבנות מדינה דתית. כל זה לגמרי לא מפריע לי לנהל אתם דו-שיח פורה. הדבר החשוב היחיד הוא שהם מייצגים כוח חשוב ומשמעותי בחברה הפלסטינית, ושלום שלא יכלול אותם פשוט לא יחזיק מעמד" אמר אבנרי.

רחל אבנרי ואורי אבנרי אורחים בתוכניתו של יעקב אגמון "בירה ומצב רוח"

מאז שחדל מלשמש כעורך "העולם הזה" הוא פעיל בגופי שמאל רדיקליים חוץ-פרלמנטריים. עיקר פעילותו מתרכזת כיום ב"גוש שלום".

אחד ממייחדיו של אבנרי לאורך שנותיו כפעיל מרכזי בחוגי השמאל הרדיקלי הישראלי, הוא אי הזדהותו עם האידאולוגיה המרקסיסטית. מעולם לא היה אבנרי פעיל בגוף סוציאליסטי או קומוניסטי. כאשר זהות מטרות וצורך פוליטי בשיתוף כוחות הביאו אותו ואת ארגונו, בשנות השבעים והשמונים, לחבור אל גורמים סוציאליסטיים ברשימה לבחירות לכנסת, היו אלה תמיד ארגונים קטנים ואנטי ממסדיים: אק"יבחירות לכנסת השמינית), הסוציאליסטים העצמאיים, תכלת-אדום והפנתרים השחורים (כחלק ממחנה של"י בבחירות לכנסת התשיעית) ומצפן (כחלק מאלטרנטיבה, ברשימה המתקדמת לשלום בבחירות לכנסת האחת-עשרה).

בשנת 2002 יצא סרט תיעודי של יאיר לב בשם "הנדון: אורי אבנרי" (בהפקתו של דורון צברי) העוסק בו.

בניגוד לאנשי שמאל אחרים, אבנרי נמנע מלהטיח ביקורת ביאסר ערפאת, שעמו היה מיודד אישית, והטיל על ממשלת ישראל את מלוא האחריות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכישלון התהליך המדיני. אבנרי תמך במימוש מסוים של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל. על פי הצעתו, תיקבע מכסה שנתית המגבילה את מספר הפליטים שיורשו לשוב כל שנה.‏[114]

אורי אבנרי (שלישי מימין) ורחל אבנרי (שלישית משמאל) בטקס קבלת מדליית קרל פון אוסייצקי לשנת 2008

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנרי היה נשוי לרחל, שנפטרה ב-21 במאי 2011 מהפטיטיס C. השניים היו נשואים במשך 58 שנים, ובחרו שלא להביא ילדים לעולם. לאור בקשתה של רחל גופתה נשרפה ואפרה פוזר בים.‏[115]

פרסים והערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1998 זכה בעיטור הפלסטיני לזכויות אדם, מטעם ארגון זכויות האדם הפלסטיני "קאנון".
  • 2013 זכה בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים הישראלית.‏[117]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הטרוריזם מחלת הילדות של המהפכה העברית, הוצאת תנועת העם, 1945.
  • מלחמה או שלום במרחב השמי, הוצאת דף חדש, 1947.
  • בשדות פלשת - 1948, הוצאת טברסקי, 1949. (מהדורה נוספת ללא כל שינויים יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן)
  • הצד השני של המטבע, הוצאת שמעוני, 1950.(מהדורה מצולמת יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן)
  • צלב הקרס, הוצאת דע, 1961.
  • מלחמת היום השביעי, הוצאת דף חדש, 1969.
  • 1 מול 119 - קובץ נאומיו של אבנרי בכנסת, בעריכת אמנון זכרוני.
  • תוכנית לישראל אחרת, הוצאת תנועת העולם הזה, 1977.
  • אויבי, אחי, הוצאת ביתן, 1989.
  • אנו לובשים את כתונת נסוס 1991.
  • לנין לא גר פה יותר, הוצאת כתר, 1992.
  • שני עמים, שתי מדינות 1995. (גרמנית).
  • בעיית ירושלים 1996. בשיתוף עם עזמי בשארה.
  • אמת מול אמת : מבט שונה לגמרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוצאת גוש שלום, 2004.
  • אופטימי(אוטוביוגרפיה), הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2014.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרון בכר, הנדון: אורי אבנרי, הוצאת יפעת, 1968.
  • שלום כהן, העולם הזה, הוצאת טפחות, 1972.
  • יעקב שביט, מעברי עד כנעני: מציונות ראדיקאלית לאנטי-ציונות, הוצאת דומינו בשיתוף עם בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב, 1984.
  • ניצה אראל, בלי מורא בלי משוא פנים - אורי אבנרי והעולם הזה, הוצאת מאגנס, 2006.
  • אמנון לורד, רצח בין ידידים - אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי, בהוצאת דני ספרים 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים בנושא מפגשיו של אורי אבנרי עם אנשי החמאס

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי אבנרי נדבק אחיו במחלה והואשם שהדביק עצמו בכוונה כדי להשתמט מהקרבות. הוא נעלב, הסתגר בשירותים וירה בעצמו. (אופטימי, עמ' 127)
  2. ^ לגעת ברוח עם אורי אבנרי, באתר YouTube‏‏
  3. ^ זאב גלילי מפקפק בטענתו זו וטוען שלא נמצא כל עדות תומכת לכך. ראו זאב גלילי, למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל, אתר הגיון בשגעון, 19 בדצמבר 2010
  4. ^ אבנרי: תבור נחטף על ידי הש.ב, חרות, 6 במאי 1958.
  5. ^ דליה קרפלאורי אבנרי שומר על אופטימיות בגיל 90 ומאמין בשלום שיופיע בדרך נס. ראיון, באתר הארץ, 2 באפריל 2014.
  6. ^ בתנועה, המשקיף, 22 בנובמבר 1942; בתנועה, המשקיף, 13 בדצמבר 1942.
  7. ^ יוסף אוסטרמן, אהבתה הראשונה, המשקיף, 19 בדצמבר 1941; יוסף אוסטרמן-אבנרי, על תעמולת הגיוס, המשקיף, 14 באוקטובר 1942; אריאל אבינרי (אוסטרמן), פייר וואן פאסן, המשקיף, 23 באפריל 1943; אריאל אבנרי (אוסטרמן), מי הלשין על וואן-פאסן?, המשקיף, 30 באפריל 1943; אריאל אבנרי, מכתב גלוי לקומוניסט, המשקיף, 28 במאי 1943; אריאל אבנרי, האם אשמים הפועלים?, המשקיף, 18 באוגוסט 1943.
  8. ^ "החברה" בעל-פה לנוער, המשקיף, 6 בפברואר 1942; בתנועה, המשקיף, 19 בפברואר 1942; בתנועה, המשקיף, 20 במרץ 1942.
  9. ^ מתוך סרטו של יאיר לב, הנדון: אורי אבנרי.
  10. ^ מתוך: מעברי עד כנעני: מציונות ראדיקאלית לאנטי-ציונות, 1984, עמ' 147.
  11. ^ מתוך: העולם הזה, 1972, עמ' 207-208.
  12. ^ הצ"ח משרד מדיני י-ם, ביולטינים - במאבק, מודיעין, בהוצאת מזכירות מרכז הצ"ח בא"י, באתר "מכון ז'בוטינסקי בישראל".
  13. ^ עמוס כרמל, ‏"הכל פוליטי", בערך עליו‏‏
  14. ^ ספרים חדשים, דבר, 14 בנובמבר 1947.
  15. ^ אמנון לורד, הדמות המשפיעה ביותר בתולדות המדינה, באתר nrg‏, 10 בספטמבר 2013.
  16. ^ מתוך: מעברי עד כנעני: מציונות ראדיקאלית לאנטי-ציונות, 1984, עמ' 149-150.
  17. ^ אורי אבנרי / בשדות פלשת 1948, מעריב, 1 ביולי 1949; הוצאת ספרים נ. טברסקי חברה בע"מ, הצופה, 26 ביוני 1949.
  18. ^ מילות השיר "שועלי שמשון" והאזנה לו, באתר זמרשת; יהושע בר-יוסףעל רוחה של יחידה אחת, דבר, 9 באוגוסט 1948.
  19. ^ דליה קרפלאורי אבנרי שומר על אופטימיות בגיל 90 ומאמין בשלום שיופיע בדרך נס. ראיון, באתר הארץ, 2 באפריל 2014.
  20. ^ הצד השני של המטבע ספרו החדש של אורי אבנרי, מעריב, 2 ביוני 1950
  21. ^ ד"ר שייב בדין על "מאמר-הסתה", דבר, 2 בינואר 1951
  22. ^ במשפטו של ד"ר שייב, דבר, 9 בדצמבר 1952
  23. ^ אורי אבנרי, מתוך "אופטימי", ספרו של אורי אבנרי, באתר העין השביעית, 16 באפריל 2014.
  24. ^ הוקם ועד למען גולי אבו גוש, מעריב, 7 בספטמבר 1953.
  25. ^ אבנרי וכהן הותקפו ונפצעו, מעריב, 30 בנובמבר 1953; התנפלות על עורכי "העולם הזה", חרות, 30 בנובמבר 1953.
  26. ^ "שליחי המדינה פעלו באלימות", חרות, 5 ביוני 1958.
  27. ^ אורן פרסיקו, זרקו אותם לכלובים, באתר העין השביעית, 1 ביוני 2009.
  28. ^ חומר-נפץ הונח במערכת "העולם הזה", על המשמר, 29 במאי 1955; חומר נפץ במערכת "העולם הזה", חרות, 29 במאי 1955.
  29. ^ התפוצצות בדפוס "ישראל" המדפיס את "העולם הזה", משמר, 1 ביוני 1955; הופצץ דפוס "ישראל" שבו נדפס "העולם הזה", חרות, 1 ביוני 1955.
  30. ^ משה שביט, ילין-מור: יזמנו "הפעולה השמית" נוכח ההתפתחויות באיזור, חרות, 24 ביולי 1958; נ. שלמה, "הפעולה השמית" פוזלת לערביי המרחב, חרות, 29 ביולי 1958; "הפעולה השמית" מכירה בזכות הפליטים הערבים לרפאטריאציה, דבר, 29 ביולי 1958; "א. אבנרי בא במגע עם נציגים ערביים", דבר, 3 בפברואר 1959.
  31. ^ "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; מרכז הפעולה השמית מוכן להעמיד את בן הרוש בראש הרשימה, חרות, 4 באוגוסט 1959.
  32. ^ "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; "השמיים" לא "ירוצו" לכנסת הרביעית, דבר, 26 באוגוסט 1959.
  33. ^ דב גולדשטייןישראלים בעד אלז'יריה חופשית, מעריב, 28 בדצמבר 1960.
  34. ^ ועד שהוקם ביוזמת מק"י, קבוצת אל ערד והפעולה השמית מארגן כנס נגד המימשל הצבאי בבירה, חרות, 17 בפברואר 1963; מ. שמריהו, ב. ג. לא רואה פגם בהבטחת רוב בעד הממשל בעזרת קולות הערבים, מעריב, 18 בפברואר 1963; יוסף בן-שאול, ובסוף שרו "התקוה"..., מעריב, 20 בפברואר 1963; ישעיהו אביעם, מתיחות בכפר טייבה, מעריב, 10 במרץ 1963; נעצרו 20 מתושבי המשולש על נסיון להשתתף באסיפה שנאסרה, מעריב, 25 באוגוסט 1963.
  35. ^ יומני כרמל - הפגנה לביטול הממשל הצבאי, באתר YouTube‏‏
  36. ^ אתגר, באתר העין השביעית.
  37. ^ "העולם הזה" יגיש רשימה לכנסת?, חרות, 30 ביולי 1965; "העולם הזה" יקים רשימה לבחירות, חרות, 4 באוגוסט 1965; הוקמה רשימת "העולם הזה", מעריב, 4 באוגוסט 1965; עורכי "העולם הזה" יופיעו ברשימה עצמאית לבחירות, דבר, 4 באוגוסט 1965.
  38. ^ רשימת חברי הכנסת ה-6, דבר, 9 בנובמבר 1965.
  39. ^ "העולם הזה" יציע שיו"ר הכנסת יהיה ערבי, חרות, 12 בנובמבר 1965; י. שמואלי, ישיבת הפתיחה של הכנסת: בחירת היו"ר ו-8 הסגנים, חרות, 23 בנובמבר 1965; נפתח המושב הראשון של הכנסת, דבר, 23 בנובמבר 1965.
  40. ^ הכנסת החליטה על הרכבן של תשע הוועדות הקבועות, דבר, 24 בנובמבר 1965.
  41. ^ יהושע ביצורשר המשפטים תמך בתיקוני האופוזיציה לחוק לשון הרע - אך הציע להסירם מסדר היום, מעריב, 27 בינואר 1966.
  42. ^ הדרך אל ירושלים - נחסמה, המפגינים השתרעו על הכביש, מעריב, 28 בנובמבר 1965; יהושע ביצורהמערכה על השבת בירושלים שנפתחה בכביש - נמשכה בכנסת, מעריב, 2 בדצמבר 1965; יהושע ביצור"שיתפללו בבתי-כנסת ולא על רציפי נמל", מעריב, 16 בדצמבר 1965; א. פלג, ילדים בכו וצופרים ייללו במרכז אשדוד כאשר "שיירת השבת" נרגמה באבנים, מעריב, 9 בינואר 1966; יהושע ביצורמתח גבוה בשעת הדיון על מנוחת השבת ונתיחת המתים, מעריב, 19 ביולי 1966; אושר תקציב משרד התחבורה, מעריב, 22 במרץ 1967.
  43. ^ ל"ע תובעים לדון בדבר שחרור תלמידי ישיבות מצה"ל, דבר, 23 בינואר 1968; יהושע ביצורמ. דיין בכנסת: צרכי ביטחון חייבו גירושו של רוחי אל-חטיב, מעריב, 14 במאי 1968.
  44. ^ יהושע ביצורהמאבק על כבוד הדרכון הישראלי, מעריב, 15 בדצמבר 1965.
  45. ^ א. אבנרי "מוכן למלא שליחויות שלום", דבר, 7 בפברואר 1966.
  46. ^ הכנסת תדון בשבוע הבא בתופעות השחיתות בספורט, מעריב, 7 בדצמבר 1965; סגן שר החינוך: נחפש דרך לקידום הכדורגל - המהווה משיכה להמונים, מעריב, 16 בדצמבר 1965; ועדה של 9 חברי כנסת תבדוק הליקויים בספורט, מעריב, 24 בינואר 1966.
  47. ^ יהושע ביצור"החולים מבריאים יותר מהר", מעריב, 28 ביוני 1966.
  48. ^ יהושע ביצוראשכול: "ביקור האמריקנים בכור בדימונה לא פגע בריבונות של מדינת ישראל", מעריב, 6 ביולי 1966.
  49. ^ ח. יער, "יש סיכוי להדביק חלק מהפיגורים במשק בזכות רוח ההתנדבות שמגלה העם היהודי", מעריב, 20 ביוני 1967; ח. יער, "קוסיגין מחלל", מעריב, 22 ביוני 1967; ח. יער, חצי מיליון ספרי לימוד יודפסו מיד בשביל התלמידים בשטח "הגדה", מעריב, 20 ביולי 1967.
  50. ^ אושרו החוקים המסמיכים, דבר, 28 ביוני 1967.
  51. ^ שאלת ההתנחלות בשטחים המשוחררים - לוועדה, דבר, 7 בדצמבר 1967.
  52. ^ יהושע ביצור"טונים גבוהים" בפרשת מגורשי חברון - בצאת הכנסת לפגרא, מעריב, 15 באוגוסט 1968.
  53. ^ "התנועה למען פדראציה" פתחה פעולתה הפומבית, דבר, 15 בדצמבר 1967.
  54. ^ יהושע ביצורהרשויות המקומיות יצמצמו עבודות פיתוח, יקדישו חלק ניכר מתקציביהן לפרעון חובות, מעריב, 14 במאי 1968; היום לפני 43 שנים: "ירושלים של זהב" הושמע לראשונה, באתר הארץ, 16 במאי 2010.
  55. ^ אישי שמאל נפגשו כדי להקים חזית משותפת, מעריב, 26 ביוני 1969; מ. מייזלס, "אנו מוכנים להקריב אינטרסים למען רשימה נגד השוביניזם", מעריב, 14 באוגוסט 1969; מ. מייזלס, נכשלו המאמצים להקמת "חזית-שלום" רחבה לכנסת, מעריב, 24 בספטמבר 1969.
  56. ^ חה"כ אורי אבנרי הוצא בכוח מאולם הכנסת, דבר, 5 בפברואר 1970; יהושע ביצורבפעם הראשונה: ח"כ מוצא בכוח מהכנסת על זרועות הסדרנים, מעריב, 5 בפברואר 1970.
  57. ^ חבר-כנסת אבנרי ניסה את כל הסמים: "מחשיש ועד ל.ס.ד.", מעריב, 10 בפברואר 1970.
  58. ^ חגי אשדהמחבלים הגישו בקשה לפתוח משרדים בדקר ואתונה, דבר, 5 ביולי 1972.
  59. ^ יהושע ביצוראבן: הממשלה תקבע את שליחיה, מעריב, 8 באפריל 1970; יהושע ביצורהממשלה תקבע את שליחיה, מעריב, 8 באפריל 1970.
  60. ^ יהושע ביצורהכנסת סמכה ידיה על הודעת ג. מאיר, מעריב, 30 ביוני 1970; יהושע ביצורמפ"ם חדלה לשבת "על הגדר", מעריב, 28 ביולי 1970; יהושע ביצורח"כ קרגמן השיב על הצעות לסדר היום: הודעת הממשלה תימסר בימים הקרובים, מעריב, 30 ביולי 1970.
  61. ^ יהושע ביצורדיין: הטילים הוזזו - ההסכם הופר; על ארה"ב לדאוג להוצאתם מהתעלה, מעריב, 14 באוגוסט 1970.
  62. ^ בין קודש לחול בכנסת, מעריב, 18 ביוני 1970; ייאבקו להכרה ביהדות הריפורמית, דבר, 21 ביוני 1970.
  63. ^ יחיאל לימור, נישואין אזרחיים, מעריב, 17 בפברואר 1972.
  64. ^ חוק שירות ביטחון יוחל עד גיל 54, דבר, 10 בנובמבר 1970.
  65. ^ מציע להתיר יחסים הומו-סכסואליים והפלות, מעריב, 3 בדצמבר 1970; יהושע ביצורהוארך תוקף תקנות שעת חרום בשטחים לגבי ישראלים המבצעים שם עבירות, מעריב, 23 בדצמבר 1970; העדיפו סרט "פרובלמאטי" על בעיות החינוך הגבוה, מעריב, 26 בינואר 1971.
  66. ^ אהרון גבע, הכנסת לא קיבלה הצעת אבנרי לשינוי החוק בעניין הומוסכסואליזם, דבר, 3 ביוני 1971; על סדר היום, דבר, 3 ביוני 1971.
  67. ^ יהושע ביצור"תנו לנשום בארץ הזאת", מעריב, 28 בינואר 1971; שר האקולוגיה, מעריב, 16 באוגוסט 1972.
  68. ^ מנחם רהט, כאלף שמאלנים, אנשי רוח וחברי מפ"ם יצאו ב"מסע הזדהות" לבירעם ולאיקרית, מעריב, 6 באוגוסט 1972; מנחם רהט, "לא נזוז ולא נפנה הבתים" - אמרו עקורי בירעם וישבו על רהיטיהם, מעריב, 8 באוגוסט 1972; מנחם רהט, תומכי-העקורים הציבו משמרות ליד משרד ג. מאיר בירושלים, מעריב, 8 באוגוסט 1972; תופיק חורי, המשטרה פינתה בכוח 100 עקורים מבירעם, דבר, 8 באוגוסט 1972; תופיק חורי, 3000 ערבים ויהודים הפגינו בבירה בראשות הבישוף ראיה נגד ההחלטה בעניין בירעם, דבר, 24 באוגוסט 1972; יואל דרכ-100 מפגינים באיקרית פוזרו בכוח ע"י המשטרה, דבר, 12 באוגוסט 1973.
  69. ^ דניאל דגןנדנדה בשניים ב"העולם הזה", מעריב, 20 בספטמבר 1970; מ. שמריהו, צפוי פילוג בין אבנרי וכהן בסיעת "העולם הזה", מעריב, 2 בפברואר 1971; יהושע ביצורמאבק בצמרת תנועת "העולם הזה" בין ח"כ אבנרי לח"כ שלום כהן, מעריב, 3 בפברואר 1971; יהושע ביצור"אורי אבנרי הציע לי רבע מיליון, בעד ויתור על חברותי בכנסת ועל חלקי בשבועון", מעריב, 4 בפברואר 1971.
  70. ^ מ. מייזלס, מרכז "העולם הזה" הביע תמיכה באבנרי וזכרוני, מעריב, 5 בפברואר 1971.
  71. ^ מ. שמריהו, אבנרי הפסיק מדורו של כהן ב"עולם הזה", מעריב, 9 בפברואר 1971; "מת חופש העתונות ב'עולם הזה'", דבר, 10 בפברואר 1971.
  72. ^ "משלוח מנות" אמריקני לחברי הכנסת, מעריב, 2 במרץ 1971.
  73. ^ קרע גלוי בתנועת העוה"ז, דבר, 13 במאי 1971; דן פתירהעולם הזה והעולם הבא, דבר, 14 במאי 1971.
  74. ^ יהושע ביצורח"כ ש. כהן כותב ספר על "פרצופו האמיתי של ח"כ אבנרי", מעריב, 27 בינואר 1972; שלום כהן הציג ספרו על סודות "העולם הזה", דבר, 27 במרץ 1972.
  75. ^ שם חדש לסיעת העוה"ז: "מרי", דבר, 4 ביולי 1973.
  76. ^ וילנסקה תופיע ברשימת מר"י, דבר, 16 ביולי 1973.
  77. ^ דניאל בלוךארבע ההפתעות בבחירות, דבר, 13 בספטמבר 1973; דניאל בלוךירידת המערך מתונה; הליכוד נשאר במקומו, דבר, 17 בספטמבר 1973.
  78. ^ המפלגות מסיימות הרכב רשימותיהן, דבר, 25 בספטמבר 1973.
  79. ^ מערך - 50; ליכוד - 39; מפד"ל - 11, מעריב, 1 בינואר 1974.
  80. ^ אבנרי תובע ועדת חקירה והדחת דיין, דבר, 12 בנובמבר 1973.
  81. ^ רשימת חברי הוועד הפועל והסגנים, דבר, 19 במרץ 1974.
  82. ^ דיוני הוועידה השתים עשרה של ההסתדרות, דבר, 14 במרץ 1974.
  83. ^ מ. מייזלס, ה"יונים" מתארגנים למען הפלשתינים, מעריב, 27 ביוני 1974; חוגי ה"יונים" יקימו מועצה צבורית משותפת, מעריב, 30 ביוני 1974; יוזמים פגישה עם אש"ף באירופה, דבר, 11 ביוני 1975; פורסם מינשר של המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלשתיני, דבר, 26 בפברואר 1976.
  84. ^ מתי פלד: מוכנים לדווח לממשלה על הפגישה עם ערפאת, דבר, 26 בינואר 1983.
  85. ^ פעיל: ישראל מאמנת לוחמי פלנגות מלבנון במחנה בצפון, דבר, 5 באוקטובר 1976; א. אבנרי מסרב לפרט מי הם הפלשתינים עמם נפגש, מעריב, 24 באוקטובר 1976; אבנרי סירב לדבר על פגישותיו עם פלשתינאים, דבר, 24 באוקטובר 1976.
  86. ^ ועד עדת הספרדים נקנס על הוצאת לשון הרע, דבר, 3 בינואר 1977.
  87. ^ אורי אבנרי הוכה ונחבל ע"י צעיר בלתי-שפוי, דבר, 20 במרץ 1974; מרדכי אלקן, אורי אבנרי הותקף בידי חולה רוח, מעריב, 20 במרץ 1974.
  88. ^ עורך "העולם הזה" הותקף בדקירות, דבר, 19 בדצמבר 1975; הותקף בדקירות, דבר, 19 בדצמבר 1975; אבנרי תובע לזהות המתנקש, דבר, 21 בדצמבר 1975; חיים איזקהתמיהות שמעלה אבנרי, דבר, 22 בדצמבר 1975; החשוד בנסיון לרצוח את אורי אבנרי הוא אלי גלילי, דבר, 23 בדצמבר 1975; פרס ללכידת מפעיליו של המתנקש באבנרי, דבר, 26 בדצמבר 1975; הופסק משפט החשוד בנסיון לרצוח את אבנרי, דבר, 26 במרץ 1976.
  89. ^ "יסוד עליונות החוק והסדר קודם להתנחלות באזור שכם", מעריב, 28 ביולי 1974; קולות גוברים בליברלים לבדוק השותפות בליכוד, דבר, 29 ביולי 1974.
  90. ^ צבי לביא חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים, וגם ד"ר אורן מאיירס, החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה.
  91. ^ א. כנרתיהוקמה רשימת "שלי" בראשות לובה אליאב, מעריב, 20 במרץ 1977; עמוס עוז יזם הקמת רשימת מפ"ם - "שלי", דבר, 14 באפריל 1977.
  92. ^ אורי אבנרי הושבע כח"כ, דבר, 6 בפברואר 1979.
  93. ^ בליל שימורים מאשרת הכנסת חוזה השלום, דבר, 22 במרץ 1979.
  94. ^ יהושע ביצוראלוני: הקצין מליטני שהוקל בעונשו - רצח 4 שבויים, מעריב, 3 ביולי 1979.
  95. ^ סערה ציבורית לאחר פרסום פרשת "הקצין מליטאני" בחו"ל, דבר, 16 בספטמבר 1979; ראשי של"י: על הרמטכל להתפטר, דבר, 18 בספטמבר 1979.
  96. ^ צבי לביאהכנסת התאחדה סביב ירושלים ו..."התחייה", מעריב, 15 במאי 1980.
  97. ^ בהשקת כוסיות חגגה סיעת "התחיה" את אישור חוק יסוד ירושלים, מעריב, 31 ביולי 1980.
  98. ^ דניאל בלוך וא. כנרתי, מקור בממשלה: אין כוונה לפעול נגד אבנרי, דבר, 4 ביולי 1982; דניאל בלוך וא. כנרתי, מקור בממשלה, דבר, 4 ביולי 1982.
  99. ^ ברוך מאיריהיועץ המשפטי: אורי אבנרי לא יועמד לדין, דבר, 20 באוקטובר 1982.
  100. ^ ספק אם נסים וזמיר ימליצו על החמרת החוק, דבר, 24 בינואר 1983; עם יאסר בלי להיאסר, דבר, 25 בינואר 1983; אורי אבנרי: "שמיר ניהל מו"מ עם הנאצים", דבר, 27 בינואר 1983.
  101. ^ הודעה לעיתונות של "גוש שלום", 11 באפריל 2003.
  102. ^ הנהלת של"י תדון בתסיסה שעוררו דברי מתי פלד נגד רן כהן, דבר, 1 בפברואר 1983.
  103. ^ הפילוג בלתי-נמנע, דבר, 7 בפברואר 1983; אריה כנרתיאש"ף מפלג את של"י, דבר, 8 במרץ 1983; אריה כנרתירן כהן נבחר על ידי קבוצתו ליו"ר הנהלת של"י, דבר, 1 באפריל 1983.
  104. ^ שניים אוחזים בשל"י, דבר, 25 במאי 1983; "אלטרנטיבה" מפלגה חדשה, דבר, 21 באוקטובר 1983.
  105. ^ "התנועה המתקדמת" בנצרת, דבר, 21 באוגוסט 1983
  106. ^ עוסאמה מחמיד, הוקמה רשימה ערבית יהודית, מעריב, 29 באפריל 1984
  107. ^ מועמדי 26 הרשימות לכנסת ה-11, מעריב, 18 ביולי 1984.
  108. ^ אירית רותם, ידידיו של אורי אבנרי, מעריב, 17 בדצמבר 1986.
  109. ^ אורי אבנרי ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה".
  110. ^ לונדון את קירשנבאום - יום הולדת 76 לאריאל שרון, 28 בפברואר 2004, באתר YouTube‏‏
  111. ^ אורי אבנרי, אל תאמינו למלה, באתר "הגדה השמאלית".
  112. ^ אורי אבנרי, תודה רבה, דובי, באתר "הגדה השמאלית".
  113. ^ אורי אבנרי, בזבנג או ביבבה, באתר "הגדה השמאלית".
  114. ^ אורי אבנרי, עם מי ועל מה, באתר "הגדה השמאלית".
  115. ^ אורי אבנרי כותב על אשתו לאחר מותה.
  116. ^ אורי אבנרי, אורי אבנרי וחגית עופרן, זוכי פרס ליבוביץ באתר "מגפון".
  117. ^ גילי איזיקוביץ, פרס מפעל חיים לאורי אבנרי ואריה גולן מטעם אגודת העיתונאים, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2013.