לדלג לתוכן

נאום יוהנסבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערפאת, רבין וקלינטון בעת הסכם אוסלו

נאום יוהנסבורג היה נאום שנשא יאסר ערפאת בעיר הדרום אפריקאית יוהנסבורג ב-10 במאי 1994, בנוגע להסכמי אוסלו, בערך חצי שנה לאחר חתימת ההסכם אוסלו הראשון. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שהופר ההסכם ומוחמד כבש אותם.

במאי 1994 ביקר ערפאת בדרום אפריקה, כאורחו של נלסון מנדלה. בעת ביקורו נאם ערפאת באנגלית במסגד ביוהנסבורג וניסה להצדיק את חתימתו על הסכם אוסלו. באותו נאום ביקש ערפאת לגייס את מאזיניו לסוגיית ירושלים, סוגיה אשר בהסכמי אוסלו הוסכם כי תידוֹן בשלב מאוחר יותר, כאשר יתנהל משא ומתן על הסכם הקבע. ערפאת, שחזר מפסגה בקהיר בה התעקש לקבל מכתב בנושא ירושלים כתנאי לחתימתו על ההסכם, עדכן את שומעיו בפרשה זו והוסיף כי הוא צופה מאבק על ירושלים ושישראל תנצל את הזמן לקבוע עובדות בשטח. הוא קרא לשומעיו להיות מוכנים לג׳יהאד לשחרור ירושלים. ערפאת לא ידע שנאומו הוקלט בחשאי על ידי עיתונאי מקומי. ההקלטה הועברה ישראל לתושב קרני שומרון, אשר שהה באותה עת בדרום אפריקה, ושודרה לאחר מכן בערוץ 7 ובקול ישראל.[1]

ניתן לראות את הנאומים המוקלטים בטלוויזיה הירדנית בהם ערפאת אמר כי אוסלו הוא לא יותר מחלק בתוכנית השלבים של אש"ף לכיבוש "פלסטין" ואת נאום יוהנסבורג כדי לטעון כי כוונותיו האמיתיות של ערפאת בחתימת ההסכם לא היו מטרות שלום.

ההשוואה להסכם חודיבייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכם חודיבייה
בנאומו השווה ערפאת את ההסכם להסכם חודיבייה, וציין שהסכם אוסלו הוא "הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר" ושהוא לא יותר מ"סולחה דוניא", לא יותר משביתת נשק ארצית, ושאין בכוונתו של העם הפלסטיני לוותר על ירושלים:

ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו "סולחה דוניא". אינני יודע איך אומרים את זה באנגלית, אני חושב שזה הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר, כן, "סולחה דוניא". אבל כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה. אבל להמשיך את הדרך עד ירושלים, עלינו להמשיך ביחד, ולא לבד. ועלינו לומר בבירור ובכנות שהנסיבות הן מאוד-מאוד-מאוד קשות.

12 יום לפני חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993)[2], בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית, הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" (הסכמי אוסלו) אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף, תוכנית שמצהירה כי אש"ף לא יוותר על שום שטח ב"פלסטין" וינקוט את כל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, כדי להשלים מטרה זו.

יהיה הבסיס למדינה עצמאית פלסטינית, בהתאם להחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית מ-1974... החלטת המל"פ מ-1974 קראה להקמת רשות לאומית על כל חלק מאדמת פלסטין ממנו ישראל נסוגה, או אשר שוחרר.

הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים גם את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו ולגורמים ערבים אחרים, שבהן השתמש במונח ג'יהאד ולדבריהם רמז שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. במיוחד הסתמכו על נאומו של ערפאת ביוהנסבורג, שבו השווה את ההסכם להסכם חודייבה שהנביא מוחמד חתם עם בני שבט קורייש, הסכם אשר מוחמד הפר[3][4].

מטרותיו של מוחמד בהסכם חודייביה ומשמעותו התקדימית של ההסכם כבסיס להסכמי שלום בין מוסלמים לכופרים נתונה במחלוקת פרשנית בין הוגים מוסלמים, היסטוריונים ומזרחנים. יש הרואים את צעדיו של מוחמד כתחבולה שנועדה לאפשר לו לאגור כוח עבור התקפה בזמן נוח יותר.אבל אין במקורות סימוכין לטענה הזאת. המקורות ההיסטוריים אומרים שהנביא מוחמד כבש את מכה כדי להעניש את שבט קורייש על זה שהפרו אחד מתנאי הסכם חודיבייה.[5] אחרים מפרשים את הסכם חודיבייה כמבטא רצון כן בשלום. על פי מוחמד אבן ג'ריר א-טברי, שבט באכר, בעלי בריתם של בני קורייש, תקפו את שבט ח'וזעה, בעלי בריתם של המוסלמים, ובכך הפרו איסור מפורש בהסכם. מוחמד פנה אל קורייש ודרש שיבטלו את בריתם עם באכר, או ששבט באכר יפצה את ח'וזעה, או שההסכם יבוטל. קורייש בחרו לבטל את ההסכם.[6]

אזכור ההסכם בנשימה אחת עם ג׳יהאד, התפרש אצל מזרחנים אחדים בישראל כהודאה של ערפאת בכך שהוא מתכוון להפר את הסכמי אוסלו כאשר תזדמן לו שעת כושר. נטען כי כפי שהנביא מוחמד ניצל תקרית כאמתלה לביטול ההסכם עם קורייש, כך יפעל גם ערפאת כאשר התנאים יהיו כשרים לכך. היה מי שטען שהנביא מוחמד חתם על הסכם ״שכלל לא התכוון לממשו״ וכי כדי להקהות את ערנותו של הצד השני הוא רצה בהסכם לתקופה ארוכה־יחסית של עשר שנים. פעולת הנביא הוצגה כ״הפרה בוטה של ההסכם, ללא כל התגרות מצד אנשי מכה.״ היה גם מי שהסביר כי כמו האשמה בצד הישראלי שאינו ממלא אחר כל סעיפי ההסכם עם אש"ף. מוחמד, ימצא גם ערפאת את התירוץ ואת ההזדמנות להפר את ההסכם.[1]

מן הצד השני סברו מזרחנים אחרים שהטקסט לבדו אינו יכול לשמש בסיס לפרשנות נכונה ללא ההקשר הפוליטי. הם הסבירו כי ערפאת נזקק לרטוריקה מוסלמית כדי להצדיק את הוויתורים העצומים שעשה בהסכם־אוסלו וביקש להצטדק ולומר לשומעיו כי לא היתה זו תבוסה כללית. מסיבה זו עשה שימוש בהסכם, שלמראית עין נראה הסכם שנעשה מתוך נחיתות ותבוסה, אך לבסוף התברר כניצחון דיפלומטי וצבאי גדול. מילותיו הוסברו כ"הישענות פסיכולוגית אנושית של אדם שהובס." הם הוסיפו כי הסכם חודייביה נעשה בהקשר שבטי, ואילו להסכמי אוסלו היה תוקף בינלאומי. היה גם מי שציין כי להסכם חודייביה קשת של פרשנויות, וביניהן הפרשנות שביקשה להתאים את המשפט המוסלמי הקלאסי לקבלת עוּלו של החוק הבינלאומי ולהצדקת הוויתור על שימוש באלימות לשם פתרון סכסוכים, וכי מבחנו של יאסר ערפאת יקבע לפי מעשיו.[1]

נאמנותו של ערפאת לחוזה עומר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חוזה עומר

חוזה עומר הוא חוזה שנערך, על פי המסורת המוסלמית, בין הח'ליפה המוסלמי עמר בן אלח'טאב לבין פטריארך ירושלים סופרוניוס ככל הנראה בשנת 638, לאחר כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים. בין היתר, הוחלט בחוזה כי יינתן חופש דת ל"עם הספר" הנוצרי. החוזה הגביל את היהודים וחלקם גורשו. הוטל עליהם עוצר. הוסכם כי אין על היהודים לצאת בשבת אל העיר.

בנאומו הזכיר ערפאת את נאמנותו לחוזה:

במכתב הזה אנחנו אחראים לכל המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים, ואני התעקשתי להזכיר את המקומות הנוצריים לפני המוסלמים מכיוון שעליי להיות נאמן להסכם בין הח'ליף עומאר איבן אל חטאב והפטריארך סופרוניוס. זוכרים את ההסכם הזה? בגללו התעקשתי לציין את המקומות הקדושים הנוצריים נוסף לאלו המוסלמיים

ג'יהאד בירושלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאומו, ערפאת הדגיש כי העם הפלסטיני לא ויתר על "בירתו הנצחית", וכי ירושלים אינה בירתה הנצחית של ישראל. הוא הוסיף ואמר כי על כל העמים המוסלמים להתאחד ולהתחיל ג'יהאד בירושלים כדי להביא לשחרורה.

בגללו התעקשתי לציין את המקומות הקדושים הנוצריים נוסף לאלו המוסלמיים, והנה אנחנו כאן ועליי לדבר בכנות: אינני יכול לעשות זאת לבדי, בלי עזרתה של האומה האיסלאמית. ולא לאמור כמו היהודים: לך, ואלהיך יילחם לך. לא! עליכם לבוא ולהילחם, ולהתחיל את הג'יהאד לשחרור ירושלים.

בהמשך הדיון המשיך לדבר על ג'יהאד שצריך להתחולל כדי להביא לשחרור העם הפלסטיני:

ואני אומר לכם בכנות, מאח לאח, אנחנו זקוקים לכם. אנחנו זקוקים לכם כמוסלמים, כמג'הדין.

בפגישה לאחר פירסום הנאום טען עראפת שהתכוון לג'יהאד של הנפש, ג'יהאד גדול, לא ג'יהאד אלים.[7]

מכתבו של שמעון פרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאומו, הזכיר ערפאת את המכתב שכתב שמעון פרס בנוגע לעצמאותו של העם הפלסטיני במוסדותיו בירושלים, מכתב שישראל גינתה והכחישה:

וחשוב שכולם ידעו על המכתב הזה. אני התעקשתי והם כתבו, והמכתב נמצא אצלי, לא פרסמתי אותו לא דיברתי עליו עד עכשיו. במכתב הזה אנחנו אחראים לכל המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים, ואני התעקשתי להזכיר את המקומות הנוצריים לפני המוסלמים בגלל שעליי להיות נאמן להסכם בין הח'ליף עומאר איבן אל חטאב והפטריארך סופרוניוס.

"הזריקה" מכווית וועידת מדריד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הנאום הציג ערפאת את גירוש הפלסטינים מכווית לאחר מלחמת המפרץ בעקבות תמיכה בעיראק, כאסון וכ"זריקה":

כידוע לכם, הקהילה שלנו בכווית, שהייתה הגדולה והעשירה שבקהילותינו, נזרקה מכווית.

לאחר מכן טען שחוסלו הפלסטינים אחרי היוזמה של נשיא ארצות הברית ג'ורג בוש לועידת מדריד ושנוכחותם שם הייתה כדי לא לתת לישראל "סיבה או תירוץ להוציא את ירושלים מסדר היום":

לא רק זאת, אחר כך חוסלנו על ידי היוזמה שהוכרזה על ידי הנשיא בוש, היזמה לוועידת מדריד, וזה לא היה קל, אבל למרות התנאים הקשים הסכמנו ללכת למדריד. מדוע? כדי לא לתת להם סיבה ותירוץ להוציא מסדר היום את ירושלים. הלכנו למדריד למען פלשתין. ובאשר להסכם הזה, שהוא רק צעד ראשון, האמינו לי, יש עוד הרבה מה לעשות.

תגובות בעת פרסום הנאום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל הגיבה בחריפות רבה לנאום, במיוחד לאחר רצח שני חיילים בגבול רצועת עזה. סגר הוטל על הרצועה, ויצחק רבין דרש מערפאת לחזור בו מהצהרתו. בשיחתו עם שמעון פרס טען ערפאת שדבריו לא הובנו נכון ופרס ביקש ממנו להוציא הודעת תיקון לפני מסיבת עיתונאים שעמדה להתקיים באוסלו. בפגישה באוסלו העיר פרס לערפאת על על הנאום. בראיון ב"קול ישראל" שנערך למחרת אמר פרס שדברי ערפאת במסגד אכן היו מיותרים ומקוממים, אך במסיבת העיתונאים הוא חזר על מחויבותו להסכם ולפתרון חילוקי דעות בדרכים מדיניות וקרא להפסיק את הטרור. פרס גם ציין את העובדה שערפאת והנהגת אש"ף לא היו מעורבים בטרור מאז חתימת הסכם אוסלו בספטמבר 1993.[8]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 יצחק רייטר, מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם: פתוות בנושא שלום עם ישראל (ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 2008).
  2. ^ https://web.archive.org/web/20070622142512/http://www.mfa.gov.il/MFA/Archive/Peace+Process/1996/INCITEMENT%20TO%20VIOLENCE%20AGAINST%20ISRAEL%20BY%20LEADERSHI
  3. ^ ארז פרידמן, מבט לשלום : עובדות, סיכויים וסיכונים, הסכם חודיבייה, "חוג השכל הישר"
  4. ^ בן דרור ימיני, מחרחרי מלחמה, ברור, באתר nrg‏, 4 באפריל 2009
  5. ^ ישראל היום, ישראל השבוע, 23.08.13, דרור אידר, עמוד 22
  6. ^ Tabari. The History of Al-Tabari: The Victory of Isla, Translated by Michael Fishbein, SUNY Press 1997. Vol. 8. ISBN 0791431495
    עמוד 162
  7. ^ פגישת פרס ועראפת, אוסלו , 18 במאי 1994
  8. ^ פרק 5. מחתימה לביצוע – לקראת הקמת הרשות הפלסטינית וההסכמים הבאים |, באתר catalog.archives.gov.il