נבחרת ישראל בכדורעף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
נבחרת ישראל בטקס פתיחת אליפות העולם בכדורעף, מוסקבה, 1952
נבחרת ישראל מתמודדת מול נבחרת ברית המועצות באליפות העולם בכדורעף, מוסקבה, 1952, (קופץ לרשת מימין: חיים בורר)

נבחרת הגברים של ישראל בכדורעף היא נבחרת הכדורעף הלאומית של ישראל, המנוהלת על ידי איגוד הכדורעף הישראלי.

נבחרת ישראל העפילה לאליפות העולם בכדורעף ארבע פעמים: ב-1952, ב-1956, ב-1962 וב-1970.[1] לאליפות אירופה בכדורעף העפילה הנבחרת שלוש פעמים: ב-1951, ב-1967 וב-1971.[2] נבחרת ישראל לא הצליחה מעולם להעפיל לטורניר הכדורעף האולימפי.

נכון לנובמבר 2011, מדורגת נבחרת ישראל במקום ה-25 באירופה (מתוך 44 נבחרות) ובמקום ה-68 בעולם (מתוך 115 נבחרות).[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת ישראל בכדורעף צורפה לבקשתה ב-1950 לאירופה בעקבות טענת ישראל כי לא תוכל להשתתף במפעלים אזוריים עקב מצבה המדיני.[3]

אליפות אירופה 1951[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל השתתפה לראשונה באליפות אירופה שנערכה בפריז, צרפת בשנת 1951. ישראל שובצה לבית עם המארחת צרפת ורומניה. ישראל הפסידה לצרפת ולרומניה 3:0 וירדה למשחקי הדירוג על מקומות 7-10. גם במשחקים אלה הפסידה ישראל להולנד 3:2 ולאיטליה ופורטוגל 3:0. ישראל סיימה במקום העשירי והאחרון ללא ניצחון ועם חמישה הפסדים.

אליפות העולם 1952[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת ישראל יצאה לאליפות שנערכה באצטדיון דינאמו שבמוסקבה בברית המועצות עם 10 שחקנים בלבד בגלל סיבות תקציביות.[4][5] בסגל הנבחרת, שמאמנה היה מיכה שמבן, נכללו: אמניהו (אומנה) לבבי (קפטן),[6] דניאל אלוני, דוד בגה, חיים בורר, יעקב גרוף, יוסף וייס, גדי זוהר, יעקב זוהר, דוד פרלמוטר ויוסף צוק.[5] במשחקה הראשון נוצחה ישראל על ידי ברית המועצות 3:0 (15:2, 15:4, 15:1). במשחקה השני ניצחה ישראל את לבנון 0:3 (6:15, 14:16, 6:15) ובמשחקה השלישי בבית המוקדם נוצחה ישראל על ידי רומניה 3:0 (15:10, 15:7, 15:5). במשחקי הדרוג לבית התחתון (מקומות 7-11), הפסידה ישראל ללבנון 3:2 (15:17, 15:12, 9:15, 16:14, 16:14), לפולין 3:0 (15:1, 15:4, 15:1), להודו 3:0 (15:6, 15:3, 15:9) וניצחה את פינלנד 0:3 (10:15, 8:15, 1:15). בסיום האליפות דורגה ישראל במקום ה-10 מתוך 11 נבחרות שנטלו חלק בטורניר עם שני ניצחונות וחמישה הפסדים. לביקור במוסקבה הייתה גם חשיבות פוליטית. מ-1948 ניסה משרד החוץ לקדם מפגשים ספורטיביים עם ברית המועצות והייתה זו הפעם הראשונה בה נבחרת לאומית ישראלית ביקרה בברית המועצות.[7]

אליפות העולם 1956[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת ישראל הוזמנה להשתתף באליפות העולם על ידי מארחי האליפות שנערכה בפריז שבצרפת. יחד עמה השתתפה באליפות גם נבחרת הנשים. מאמן הנבחרת היה מיכה שמבן ובסגל נכללו: חיים בורר (קפטן), יעקב גרוף, אהוד דקל, מיכה מילשטיין, עמוס ירושלמי, עמוס מלר, צבי אומשווייף, עמוס פורת, אריה זלינגר, דוד כפרי, אהרון רוטשילד ויגאל הנגבי.[8]

ישראל שובצה לבית עם המארחת צרפת ועם לוקסמבורג. במשחקה הראשון הפסידה ישראל לצרפת 3:0 (15:4, 15:6, 15:6) ובמשחקה השני ניצחה את לוקסמבורג 0:3 (8:15, 2:15, 3:15). ישראל סיימה המקום השני בבית ועברה לשחק במשחקי הדירוג על מקומות 11-20. במשחקי הדירוג, ישראל הפסידה לברזיל, פורטוגל, איטליה והולנד. לאחר מכן ניצחה את דרום קוריאה ואוסטריה. לאחר מכן הפסידה ישראל למזרח גרמניה ולסיום ניצחה את קובה ובלגיה. ישראל סיימה במקום ה-16 הכללי מתוך 24 נבחרות עם חמישה ניצחונות ושישה הפסדים.

אליפות העולם 1962[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת ישראל שבה להשתתף באליפות העולם ב-1962, לאחר שלא השתתפה באליפות בשנת 1960. האליפות נערכה במוסקבה בברית המועצות. בשלב הבתים הפסידה ישראל למונגוליה 3:1 וכן לצ'כוסלובקיה ובולגריה 3:0. בעקבות שלושת ההפסדים, סיימה ישראל אחרונה בבית ועברה למשחקי הדירוג על מקומות 11-21. במשחקי הדירוג ישראל הפסידה למזרח גרמניה, ניצחה את אלבניה ותוניסיה, הפסידה לצפון קוריאה, ניצחה את פינלנד, הפסידה להולנד וניצחה את אוסטריה ואיטליה. כמו כן, גררה הנבחרת למשחקי הדירוג את ההפסד למונגוליה משלב הבתים.  בסך הכל סיימה הנבחרת במקום ה-15 מתוך 21 נבחרות עם חמישה ניצחונות ושישה הפסדים.

אליפות אירופה 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל שבה להשתתף באליפות אירופה, שנערכה באיסטנבול, טורקיה. בשלב הבתים שובצה ישראל עם צ'כוסלובקיה, איטליה, פינלנד והמארחת טורקיה. ישראל פתחה בשני הפסדים לצ'כוסלובקיה 3:0 ולאיטליה 3:2, אך בהמשך ניצחה את פינלנד וטורקיה 0:3 וסיימה במקום השלישי בבית בעקבותיו עברה למשחקי הדירוג על מקומות 9-16, כשהיא גוררת איתה למשחקי הדירוג את הניצחון על טורקיה משלב הבתים. במשחקי הדירוג ישראל הפסידה לבולגריה, ניצחה את הולנד, הפסידה לצרפת וניצחה את בלגיה, שוודיה ואלבניה. ישראל סיימה במקום ה-11 מתוך 20 נבחרות עם שישה ניצחונות וארבעה הפסדים.

אליפות העולם 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא השתתפה באליפות העולם ב-1966, שבה ישראל להשתתף באליפות העולם שנערכה בסופיה, בולגריה בשנת 1970. בשלב הבתים שובצה ישראל עם בלגיה, איראן, יוגוסלביה, איטליה והמארחת בולגריה. ישראל פתחה בהפסד 3:0 לבלגיה ולאחר מכן ניצחה את איראן 0:3. ישראל הפסידה ביתר משחקיה ליוגוסלביה, איטליה ובולגריה 3:0 וסיימה במקום החמישי בבית. ישראל ירדה למשחקי הדירוג על מקומות 17-24 כשהיא גוררת איתה את הניצחון על איראן משלב הבתים. במשחקי הדירוג ישראל הפסידה לפינלנד, ניצחה את גינאה, הפסידה לארצות הברית ולצרפת, וניצחה את ונצואלה וטוניסיה. ישראל סיימה במקום ה-19 מתוך 24 נבחרות עם ארבעה ניצחונות ושבעה הפסדים.

אליפות אירופה 1971[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל השתתפה באליפות אירופה שנערכה במילאנו, איטליה בפעם השנייה ברציפות. בשלב הבתים שובצה ישראל עם טורקיה, צ'כוסלובקיה וסקוטלנד. ישראל ניצחה את טורקיה 0:3, הפסידה לצ'כוסלובקיה 3:0 וניצחה את סקוטלנד 0:3 וסיימה במקום השני בבית בעקבותיו עברה למשחקי הדירוג על מקומות 7-12. במשחקי הדירוג ישראל הפסידה לאיטליה, בולגריה ובלגיה, ניצחה את הולנד וסיימה בהפסד ליוגוסלביה. ישראל סיימה במקום ה-12 מתוך 22 נבחרות עם שלושה ניצחונות וחמישה הפסדים.

הליגה האירופאית 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל השתתפה לראשונה בליגה האירופאית בשנת 2012. היא שובצה לבית עם ספרד, סלובקיה, דנמרק ויוון, כאשר שתי הראשונות מעפילות לפיינל פור באנקרה, טורקיה. ישראל סיימה במקום השלישי בבית ודורגה במקום השישי הכללי מתוך עשר נבחרות עם חמישה ניצחונות ושבעה הפסדים.

הליגה האירופאית 2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל השתתפה בפעם השנייה ברציפות בליגה האירופאית בשנת 2013. היא שובצה לבית עם קרואטיה, בלארוס וטורקיה וסיימה אחרונה בבית ובמקום העשירי הכללי מתוך 12 נבחרות עם ארבעה ניצחונות ושמונה הפסדים.

הליגה האירופאית 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל לא השתתפה בליגה האירופאית בשנת 2014 וחזרה להשתתף ב-2015. היא שובצה לבית עם אסטוניה, מקדוניה, פולין, דנמרק ואוסטריה וסיימה במקום האחרון בבית ובמקום ה-11 הכללי, יחד עם רומניה, מתוך 12 נבחרות עם ניצחון אחד ותשעה הפסדים.

כל אליפויות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1949 - לא השתתפה
  • 1952 - מקום עשירי
  • 1956 - מקום 16
  • 1960 - לא השתתפה
  • 1962 - מקום 15
  • 1966 - לא השתתפה
  • 1970 - מקום 19
  • 1974 עד 1994 - לא השתתפה
  • 1998 עד 2014 - לא העפילה

כל אליפויות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1948 עד 1950 - לא השתתפה
  • 1951 - מקום עשירי
  • 1955 עד 1963 - לא השתתפה
  • 1967 - מקום 11
  • 1971 - מקום 12
  • 1975 עד 1995 - לא השתתפה
  • 1997 עד 2015 - לא העפילה

הליגה האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2004 עד 2011 - לא השתתפה
  • 2012 - מקום שישי
  • 2013 - מקום עשירי
  • 2014 - לא השתתפה
  • 2015 - מקום 11
  • 2016 - לא השתתפה

שיאני ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העפלה זו לא נכללת במנין אתר איגוד הכדורעף. אסמכתא להשתתפות בטורניר.
  2. ^ 2.0 2.1 נבחרת ישראל באתר איגוד הכדורעף בישראל
  3. ^ דבר הספורט, דבר, 30 ביולי 1950
  4. ^ התבוטל הנסיעה למוסקוה?, דבר, 1 באוגוסט 1952
  5. ^ 5.0 5.1 נבחרת כדורעף ממריאה מחר למוסקוה, דבר, 10 באוגוסט 1952
  6. ^ עיטור "איש כפועלו", 1985, אתר "הפועל"
  7. ^ חגי חריף, ‏"חשוב שאנו נכה בגויים" המשמעויות הלאומיות של משחקי הכדורגל בין נבחרות ישראל וברית-המועצות, קיץ 1956, קתדרה תשרי תשס"ט, עמ' 114
  8. ^ אשר גולדברג, כדורעף, זכרונות מ-1956, אתר טלספורט, 6 באוקטובר 2009
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 אלישע שוחט, 2375 מילים על אליעזר כגן, אתר "כדורעף", יולי 2009
  10. ^ נחמיה בן אברהם, ספורט בישראל, הוצאת דקל, 1968, עמ' 205-204
  11. ^ אסף מדיני, כדורעף: בר מפסיק לאמן את הנבחרת, באתר ynet, 7 בנובמבר 2000
  12. ^ רן פדות, כדורעף: גילי לוסטיג יאמן את הנבחרת, באתר ynet, 30 בינואר 2003
  13. ^ קבלו את המאמן הלאומי החדש, אתר איגוד הכדורעף הישראלי, 14 בספטמבר 2010