ניבה לניר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניבה לניר
אין תמונה חופשית
לידה 1946 (בת 76 בערך)
עין החורש, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניבה לניר (נולדה ב-1946) היא עיתונאית, פובליציסטית ופעילה פוליטית ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בקיבוץ עין החורש. הוריה, יוצאי בלגיה היו ממייסדי הקיבוץ[1]. בצבא שירתה ככתבת בירחון בבמחנה נח"ל. אחרי שהתחררה מהשירות מונתה לעורכת השבועון "השבוע בקיבוץ הארצי" של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ונבחרה כחברה במזכירות התנועה. במקביל למדה פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב[1]. הייתה פעילה במפלגת מפ"ם ואחר כך ממובילי הפורשים ממפ״ם, על רקע ההתנגדות להצטרפות המפלגה למערך השני עם מפלגת העבודה, והייתה ממייסדות התנועה הפוליטית שמאל ישראלי חדש אשר הוקמה בשנת 1968[1].אחר כך הייתה כתבת בעיתונים דבר ועל המשמר. בשנת 1974 הייתה בין מייסדי כתב העת "עמדה"[2].

לניר שימשה כיועצת ודוברת של יצחק רבין במספר מערכות בחירות וכיועצת שלו בשנותיו כשר ביטחון, בין השנים 1984 ל-1988 ואחר כך בעת כהונתו השנייה כראש ממשלה[3][4]. היא הייתה אחת מהמארגנות של עצרת התמיכה ברבין בשנת 1995, בה הוא נרצח.

בסוף שנות ה-80 שימשה כעורכת הראשית של כתר הוצאה לאור[5].

בין השנים 2002 ל-2007 שימשה כדוברת איגוד הבנקים בישראל[6][7].

בעשור השני של המאה ה-21 החלה לכתוב טור פובליציסטי בעיתון "הארץ".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לניר היא גרושתו של החוקר הפרטי מאיר פלבסקי[8]. אחותה היא הסופרת מיכל סנונית[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 הבלש הפרטי של ניבה, "העולם הזה", גיליון 1999 מ-24 בדצמבר 1975, עמוד 29
  2. ^ יוסף צוריאל, זמנים חדשים, עוזרים חדשים, מעריב, 21 בספטמבר 1984
  3. ^ יוסף ולטר, נושא ראשון אצל רבין: יציאת לבנון, מעריב, 12 בספטמבר 1984
  4. ^ ניבה לניר, מחרדה לא בונים מדינה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011
  5. ^ עירית המאירי, שוורץ חוזר, מעריב, 7 באפריל 1989
  6. ^ מגע הכסף, יאיר לוי, העין השביעית
  7. ^ טיבי רבינוביץ' לקשרי חוץ באיגוד הבנקים, באתר גלובס, 25 בפברואר 2007
  8. ^ רונית ורדי, ‏"הייתי צריך לחכות חצי שנה", באתר גלובס, 19 באוגוסט 2004