נינג'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציור של ארכיטיפ הנינג'ה בלבוש הלקוח מתיאטרון הקבוקי מאת קצושיקה הוקוסאי, 1817
תנועות של נינג'ה

נינג'הקאנג'י: 忍者) הוא מושג מאוחר משלהי המאה ה-17 שנטבע בדיעבד על מנת לתאר קבוצות מגוונות של לוחמי גרילה סדירים או שכירי חרב מתקופת הסנגוקו ביפן.

מקור המושג נינג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה נינג'ה אינה מקובלת ביפנית, מקורה בקריאת אונ-יומי (קריאה בסינית של סימנים יפנים) של הסימנים 忍者. בקריאת קונ-יומי (קריאה יפנית קלאסית) המילה מבוטאת שינוֹבי, גרסה מקוצרת של הביטוי 忍の者 (רומאג'י: shinobi-no-mono) שמשמעותו בקירוב היא "האדם הגונב" או "האדם המסתיר". היסטורית, המילה נינג'ה לא הייתה בשימוש, באזורים שונים השתמשו במילים שונות על מנת לתאר לוחמי גרילה ומודיעין שדה. בנוסף לשינובי, השתמשו בביטויים מוֹנוֹמי ("האחד שרואה"), נוֹקיזארוּ ("מקוק על הגג") ראפָּה ("בריון" או "פרחח"), קוּסא ("דשא"), או איגה-נו-מוֹנוֹ ("האדם מאיגה").

שינובי במאות ה-15 וה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיומנים, ספרי היסטוריה מקומיים וכרוניקות של משפחות לוחמים, עולה תמונה מגוונת ומורכבת על תולדות השינובי בתקופת הסנגוקו. אחדים מהם היו נזירי שינטו ובודהיזם מיליטנטיים (שוגנדו) אשר אספו מודיעין עבור צבאות של דאימיו שונים. אחרים היו סמוראים שנודעו כבעלי כישרון התגנבות, וביצעו משימה שכזו באופן מזדמן, בשעת הצורך. בצבאות אחדים היו שינובי מקצועיים, חיילים רגליים שנודעו בשם קוּסָא (מילולית: דשא). הקוסה היו סיירים שארבו לפרשי האויב בתוך הצמחייה, הפילו אותם מסוסיהם ושיספו את גרונותיהם. סוג אחר של שינובי, שפעלו בעיקר במזרח יפן, נקראו רָאפָּה (מילולית: בריונים או פרחחים). הראפה היו דומים לפריבטירים, שודדי הים ברישיון באירופה של תחילת העת החדשה. כנופיות מאורגנות של ראפה עבדו לטווח ארוך אצל אדון מסוים, הגנו על נחלותיו מפושעים ומפולשים, וחדרו לנחלות של אדונים אחרים כדי לשדוד, לשרוף, לאסוף מודיעין ולחטוף אנשים. כרוניקת לוחמים בשם הוג'ו גודאייקי מספרת על צבא מאורגן של ראפה, בראשותו של "אדם רשע" בשם קָזַאמָה (או פוּמָה) קוטארו, שנוהל על ידי ארבעה קציני מטה: אחד התמחה בשוד הרים, שני התמחה בשוד ים, ושני האחרים היו "שודדים ופושעים" כלליים יותר.

קומונות השינובי של איגָה וקוֹגָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום מערב הונשו, האי המרכזי של יפן, במחוז מיאה של היום, שכנו בתקופת הסנגוקו מחוזות הרריים בשם איגה וקוגה. תושבי המחוזות הללו, שהונהגו בידי וסאלים (ג'יזמוראי ביפנית), התארגנו בקומונות שוויוניות באופן יחסי עם הסדרי שלטון וחוקות מקומיות והגנו בקנאות על השטח שלהם מפני אדונים פיאודליים שכנים. לפי כרוניקה מקומית בשם איראן קי, הסמוראים הכפריים אימנו את האיכרים הצעירים בלחימה מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות. הטופוגרפיה ההררית של האזור סייעה לאנשי איגה וקוגה לפתח שיטות של לוחמת גרילה, כגון מארבים, פשיטות פתע והתגנבות בעורף האויב. בהדרגה, בשלהי המאה ה-15 ובמהלך המאה ה-16, אנשי איגה וקוגה התחילו להשכיר את חרבם לאדונים שונים כלוחמים חשאיים. לוחמים אלו נהגו לעבוד בקבלנות עבור המעסיקים שלהם, הדאימיו היה מנסח חוזה ועל השינובי היה לבצע אותו. ההתמחות של אנשי איגה וקוגה הייתה בראש ובראשונה, פריצה והתגנבות לטירות מבוצרות בחסות החשיכה כדי לאסוף מודיעין, לחטוף בני ערובה או להעלות אותן באש כדי "לרכך" מטרות לפני תקיפה רגלית. לוחמי אזורים אלו נעשו נודעים במומחיותם ושמם, אנשי האיגה (רומאג'י: Iga-no-mono) נעשה מילה נרדפת ללוחמי גרילה. הם היו הבסיס העיקרי למיתוס הנינג'ה שנוצר ביפן של המאה ה-17 ונדד למערב בתקופה המודרנית.

הקומונות של איגה וקוגה חוסלו לקראת סוף המאה ה-16 על ידי הדאמיו המפורסם אודה נובונאגה כשהחל את פרויקט איחוד יפן לשוגונות אחת. לאחר שהפתיעו וחיסלו ממארב כוח גדול בפיקודו של בנו, אודה נוֹבּוּאוֹ, החליט נובונאגה לשים סוף לקומונות האלה, "המורדים שחוצפתם אינה יודעת גבול, ואינם מבחינים בין מעמדות גבוהים לנמוכים". מבחינתו, הם הפריעו לו במאמציו לחיסול המדינות הלוחמות ואיחודה של יפן. בפקודת אביו, חדר נובואו לאיגה ממספר כיוונים, וצבאו שרף בשיטתיות את הכפרים והמקדשים, תוך שהוא ממלא את פקודתיו של נובונאגה להרוג את כל הסמוראים המקומיים. מעטים מאנשי איגה המשיכו ללחום נגד נובונאגה במחתרת, ואף ניסו להתנקש בחייו, אך לא הצליחו להציל את הקומונות שלהם. לבסוף אנשי קוגה נכנעו ככל הנראה. לאחר שנובונאגה נרצח בידי אחד מאנשיו, עברו שרידי השינובי של איגה וקוגה לשרת את יורשו, טויוטומי הידיושי, וביצעו פעולות חשאיות במהלך פלישת הענק שלו לקוריאה. במאה ה17 עברו לשרת את יורשו של הידיושי והשוגון הראשון לשלוט על יפן המאוחדת, טוקוגאווה איאיאסו כיחידת האבטחה המיוחדת של ארמונו. הפעם האחרונה שהשתתפו באופן פעיל בקרב כלוחמים הייתה בשנת 1638, כאשר השתתפו כלוחמי קומנדו בדיכוי מרד שימאבארה שבמערב יפן. המסגרת הצבאית התפזרה באופן סופי ב-1740, כאשר פיטר השוגון טוקוגאווה יושימוּנֵה את אנשי איגה וקוגה מתפקידי האבטחה שלהם בארמונו [דרוש מקור].

הנינג'ה כמיתוס ביפן של תקופת אדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-17 נטבע המושג שינובי, בהתחלה לתיאור היסטורי של אנשי איגה וקוגה. מאוחר יותר, הוא הורחב לכל מי שביצע אי פעם פעולת גרילה כלשהי במהלך ההיסטוריה היפנית, והורחב אף לעבר הרחוק, הן של יפן והן של סין העתיקה, כמעין קהילה מקצועית מיתית המרחפת לאורך ההיסטוריה. ביפן של תקופת אדו לא היו מלחמות, ולפיכך פחת הצורך בלוחמי קומנדו. עם זאת, באותה תקופה נוצרה מסורת איזוטרית של נינג'וטסו (אומנות הנינג'ה) שהועברה באיגרות קנבון סודיות. בתי ספר שלימדו נינג'וטסו משכו אליהם תלמידים לא מעטים במהלך התקופה. בתי הספר אלו ייחסו את עצמן לשושלות מיתיות שטענו לשורשים ביפן של סוף האלף הראשון, ולעיתים גם לפני כן. במקביל, חדרו הנינג'ה גם לתרבות ההמונים של התקופה, והיו פופולריים הן בהדפסי עץ יפניים והן בתיאטרון הקבוקי.

הנינג'ה כמתנקשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין עדויות מהמאות ה-15 או ה-16 על התנקשויות שבוצעו בידי שינובי. דאימיו רבים נרצחו במהלך התקופה, אולם לרוב בוצעו מעשי הרצח הללו בידי וסאלים בוגדניים, ולא בידי רוצחים שכירים. העדויות על התנקשויות שבוצעו בידי נינג'ה הן רובן ככולן מאוחרות ובעלות תוקף מפוקפק למדי.

הבגדים השחורים של הנינג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתוס המערבי הנינג'ה מזוהה עם הבגדים השחורים ומסיכת הפנים

ככל הנראה, הבגדים השחורים ומסיכת הפנים של הנינג'ה, המזוהים איתם יותר מכל במיתוס המערבי, היו אף הם המצאה מאוחרת. המקורות מהמאות ה-15, ה-16 וה-17 לא מספרים בהרחבה על הלבוש של הנינג'ה, אולם ניתן להסיק מהם שהתלבשו בהתאם למשימה. יש הסבורים שהתלבשו באדום, כדי להסתיר את כתמי הדם, אולם לרוב מדובר בספקולציות. אין להוציא מכלל אפשרות שלעיתים התלבשו גם בבגדים שחורים, אולם "מדי הנינג'ה" המוכרים הם, ככל הנראה, מוסכמה אומנותית שמקורה בתיאטרון הקבוקי של המאה ה-17. בתיאטרון זה נהוג להציג תפקידים מסוימים בצורה זהה ועקבית כדי שהקהל יזהה אותם בקלות, והבגדים השחורים היו סימן הזיהוי של הנינג'ה בהצגות הפופולריות השונות. ניתן לראות נינג'ה בבגדים שחורים גם בהדפסי העץ מאוחרים.

הנינג'ה בתרבות היפנית העכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנינג'ה בתרבות המודרנית

הנינג'ה מילאו תפקיד חשוב בתרבות של יפן המודרנית, בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה[דרוש מקור]. אזור איגה, במיוחד, מתגאה במסורת הנינג'יטסו שלו, איגה ריו. ישנו מוזיאון במחוז איגה על תולדות הנינג'ה, בו אפשר אף לנסות להשליך כוכבי נינג'ה ולהתחמק ממלכודות סתרים.

נארוטו היא סדרת מאנגה ואנימה שנוצרה על ידי מסאשי קישימוטו, המתארת את הרפתקאותיו של נארוטו אוזומאקי, נינג'ה מתבגר אשר מעוניין לזכות בהכרה ושואף בבוא היום להפוך למנהיג הכפר שלו (קאגה) ולנינג'ה החזק מכולם.

הנינג'ה כפי שהם מוצגים בתרבות המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנינג'ה, כפי שמוצגים בתרבות המערבית, הם לוחמי סתר המנצלים ידע באמנויות לחימה לשם ריגול והתנקשויות. הם מומחים בהסוואה, תנועה שקטה וחשאית, העלמות וחמיקה. כלי הנשק האופייניים לנינג'ה בקולנוע המערבי הם חרב נינג'אטו (שלא התקיימה היסטורית), פגיונות סאי, שוריקנים ("כוכב נינג'ה") וחץ וקשת. הם נעזרים גם בפצצות ובפצצות עשן. בתרבות המערבית הנינג'ה מוכרים כלוחמים הלבושים בשחור עם מסכה המסתירה את ראשם.

נינג'ה מרבים להופיע בסרטי פעולה ואמנויות לחימה, בעיקר אמריקאיים. צבי הנינג'ה הוא חצי-פרודיה על נינג'וטסו כאשר גיבוריו הם ארבעה צבים מוטנטיים המומחים באמנויות לחימה, ונלחמים כנגד כנופיית נינג'ה בשם שבט הרגל, המונהגת בידי סמוראי קטלני בשם אורוקו סאקי, הידוע בכינוי "שרדר".

הסרט "נינג'ה קיד" עוסק בשלושה ילדים המאומנים על ידי סבם באמנויות הנינג'ה שנלחמים גם הם נגד כנופיית נינג'ה המונהגת על ידי תלמידו לשעבר של הסב. בהקשר זה ידוע חוק הנינג'ה ההופכי שלפיו מחד מוצגים לוחמי נינג'ה בודדים ומוכשרים בצורה בלתי רגילה באמנויות הלחימה ומאידך כנופיות של המוני נינג'ה המשמשים כ"בשר תותחים" ומובסים בקלות על ידי הגיבור, שהוא בעצמו בדרך כלל נינג'ה מוכשר במיוחד.

גם במשחקי לחימה מופיעות נינג'ה, כגון מאי שיראנוי בסדרה "Fatal Fury" וקאסומי בסדרת "Dead or Alive". קיים גם משחק מבית לגו בשם נינג'גו (הלחם בין 'נינג'ה' ו-'לגו') המספר על הרפתקאות ארבעה לוחמי נינג'ה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stephen Turnbull, Ninja: The True Story of Japan's Secret Warrior Cult (New York: Firebird Books, 1991

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נינג'ה בוויקישיתוף