ניסויים בחסך לשוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוגלי היה ילד פרא בדיוני פרי עטו של רודיארד קיפלינג בספרו, ספר הג'ונגל.

ניסויים בַּחֲסָךְ לשוני הם ניסויים שנערכו פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה, על ידי בידודם של תינוקות מהסביבה הטבעית של שפה מדוברת או שפת סימנים, כדי לגלות את אופיו היסודי של טבע האדם או את מקור השפה.

חוקר הספרות האמריקאי רוג'ר שאטק נתן לסוג זה של מחקר את הכינוי "הניסוי האסור", משום שלשם קיומו נחוץ חסך יוצא דופן במגע אנושי.[1] ניסויים דומים בקופי אדם, שנקטו את בידודם המוחלט מקשרים חברתיים (אף על פי שלא נועדו לבדוק כישורים לשוניים), הובילו לפסיכוזה.

בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממסמכים עתיקים עולה כי ניסויים מסוג זה נערכו מפעם לפעם, אולם האותנטיות של התיעוד אינה ידועה בוודאות. תיעוד מוקדם של ניסוי שכזה ניתן למצוא ב"היסטוריות" מאת הרודוטוס; לפי הרודוטוס, ערך המלך המצרי פסמתיך הראשון ניסוי כזה, והגיע למסקנה כי העם הפריגי קדם לעם המצרי, היות שהמילה הראשונה שאמר התינוק הייתה דומה למילה הפריגית "בֶּקוֹס", שמשמעותה לחם.[3]

על פי המסופר, במאה ה-13 ביצע פרידריך השני ניסוי על תינוקות ללא מגע אנושי, כדי לראות אם ידברו בשפה טבעית כשיהיו בוגרים מספיק כדי לדבר. נטען שעשה זאת כדי להתחקות אחרי השפה שקיבלו אדם וחווה מאלוהים בגן העדן. הניסויים תועדו ב"דברי הימים" שכתב הנזיר סאלימבנה די אדם. לדבריו, פרידריך הורה "לאמהות-אומנות ולמיניקות כי יניקו וירחֲצו את הילדים ויטפלו בהם, אבל בשום אופן שלא יפטפטו או ידברו איתם; שכן רצה לגלות אם ידברו בשפה העברית, או ביוונית, או בלטינית או בערבית, או שמא ידברו בשפתם של ההורים שהביאום לעולם. אבל כל עמלו היה לשווא, שכן הילדים לא יכלו לחיות ללא מחיאות כף, העוויות, שעשועים עליזים ודיבור של חיבה."[4]

כמה מאות שנים לאחר הניסוי של פרידריך השני, שלח ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד, על פי המסופר, שני ילדים שיגדלו אצל אישה אילמת שהתגוררה בסביבה מבודדת על האי אינצ'קית', בניסיון לראות אם השפה היא מוּלדת או נלמדת.[5] מקומיים דווחו כי הילדים דיברו עברית טובה, אך בבדיקה מקצועית הופרך הדבר (הילדים השמיעו קולות שאינם שפה כלשהי).[6] הניסוי נערך שוב לאחר מכן על ידי אכבר, קיסר האימפריה המוגולית, אשר גרס כי יכולת הדיבור מתפתחת מהשמיעה, לכן ילדים שלא ישמעו שפה בקרבתם יהיו אילמים.[7]

בתאוריית ההתקשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תאוריית ההתקשרות, שהיא ענף בפסיכולוגיה התפתחותית, התקשרות לא מאורגנת בגיל הרך, כולל חסך לשוני, עלולה להביא לעיכוב התפתחותי חמור. אף כי לא נעשו מחקרים מסודרים, עקב הקושי האתי שבכך, הראו מחקרים על ילדים מאומצים כי במקרים קיצוניים שבהם הם שהו בסביבה דלת גירויים בחודשים הראשונים לחייהם, הם היו שרויים ברמת סיכון גבוהה לעיכוב התפתחותי. ככלל, ההנחה היא כי התקשרות לא מאורגנת אצל תינוקות היא גורם סיכון רציני לפסיכופתולוגיה בגיל מאוחר יותר, והיא עלולה לגרום לעיכוב התפתחותי, לפיגור שכלי, ולהפרעות נפשיות בהמשך החיים.

חסך לשוני כמאפשר היווצרות ספונטנית של שפת סימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר הלשון האבודה של העגורנים כולל בתוכו תת-עלילה המתארת את סיפור חייהם הדמיוני של שני בנים תאומים, שחיו בקרבת אתר בניה, ועקב הזנחה פושעת לא פיתחו שפת דיבור. הנוף היחיד שראו מהחלון היה עגורנים - מנופי בנייה גדולים, בעבודתם. אותם אחים פיתחו במהלך התפתחותם שפה עשירה, המבוססת על תנועות העגורנים באתר הבנייה, שהייתה לשון ייחודית להם, ושאיש מלבדם לא היה יכול להבין. אף כי הסיפור נכתב כמטאפורה לתקשורת בין להט"ב בחברה הומופובית, הוא מתאים לתיאורים חברתיים של היווצרות ספונטנית של שפת סימנים, במקומות שקיים בהם חסך לשוני.

יש עדויות כתובות להתפתחות שפות סימנים בכמה כפרים באנגליה במאה ה-17, שבהם הייתה אוכלוסיית כבדי השמיעה גדולה במיוחד. בישראל נתגלתה בשנת 2004 שפת סימנים שנוצרה באופן ספונטני בקרב כבדי השמיעה בכפר הבדואי א-סייד שבנגב. דוגמה מרתקת היא שפת הסימנים של ניקרגואה – מקובל לראותה כדוגמה נדירה בימינו ליצירת שפה טבעית יש מאין. עם זה, יש לציין כי ברוב המקרים אין ההשוואה בין מקרים אלה לבין חסך לשוני אצל תינוקות מתאימה במלואה, מאחר שסביר להניח כי אותם תינוקות נחשפו לשפת הסימנים של המבוגרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]