היסטוריות (הרודוטוס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קטע פפירוס מתוך הספר השמיני של ההיסטוריות
הרודוטוס

היסטוריותיוונית עתיקה: Ἱστορίαι) הוא חיבור פרי עטו של ההיסטוריון היווני בן המאה ה-5 לפנה"ס הרודוטוס, הנחשב לספר ההיסטוריה הראשון בעולם המערבי. החיבור מתאר את המסורות, המנהגים, הפוליטיקה, הגאוגרפיה והמלחמות של התרבויות שהיו ידועות אותה תקופה באסיה צפון אפריקה ויוון. במרכזו של החיבור עומדת מלחמת פרס-יוון, בין הממלכה האחמנית לבין ערי המדינה היווניות.

הספר כתוב בדיאלקט היוני - הדיאלקט הספרותי העתיק של יון, אולם יש בו שימוש גם במילים שנפוצות בספרות האטית.[1]

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריות מחולק לתשעה ספרים, הנקראים כל אחד על שם אחת מתשע המוזות. חלוקה זו היא מאוחרת יותר, ואינה של הרודוטוס,[2] אלא של חכמי אלכסנדריה.[1] אין כל קשר בין כל ספר לבין המוזה שעל שמה הוא נקרא, כך לדוגמה הספר השני מוקדש לאוטרפה, מוזת הנגינה בחליל, והוא עוסק בעיקר במצרים העתיקה. כמו כן, לא תמיד הנושאים והאירועים נגמרים ומתחילים יחד עם הספר. להלן תשעת הספרים בחלוקה המוכרת לנו כיום:

חלוקה על פי תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן, אם כן, לחלק את הספר על פי תוכנו, לשבעה חלקים:[4]

  • הקדמה (ספר ראשון, פרקים 5-1).
  • קורות הלודים (ספר ראשון, פרקים 94-6): קרויסוס והמלכים שקדמו לו, אבותיו של כורש, ספרטה.
  • תולדות כורש (ספר ראשון, פרקים 140-95): מלכי מדי שקדמו לו, ארץ מדי ופרס.
  • ממשלת כורש (ספר ראשון, פרקים 216-141): כולל תיאור בבל וארץ הסקיתים.
  • ממשלת קמביסיס (ספר שני - ספר שלישי, פרק 60): על מצרים.
  • ממשלת דריוש (ספר שלישי, פרק 61 - ספר שביעי, פרק 4).
  • ממשלת כסרכסס (ספר שביעי, פרק 5 - ספר תשיעי, פרק 122): מסעו ליוון והמלחמות עם היוונים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריות, התקבל (ומתקבל) לרוב בצורה חיובית ביותר. הנואם הרומאי קיקרו כינה את הרודוטוס "אבי ההיסטוריה". אם כי טעות לראות בהרודוטוס את ההיסטוריון הראשון. כבר בעת העתיקה היה מוסכם שההיסטוריות אינו מדויק לחלוטין מבחינה היסטורית, והתואר "גדול ההיסטוריונים של העת העתיקה" שמור לתוקידידס ולא להרודוטוס. עם זאת, ההיסטוריות כתוב בחן רב ובסגנון קליל ואישי, והוא מצטיין בלשונו הספרותית השובה את לב הקורא, מה שמסביר את העובדה שהוא שרד בשלמותו עד ימינו. ההיסטוריון המאוחר יותר פלוטרכוס, מסביר זאת כך: "אבל הוא [הרודוטוס] סופר חריף, סגנונו נעים, יש חן מסוים, כוח ואלגנטיות בסיפורים שלו."[5] גם כיום ההיסטוריות נחשב לאחד מספרי המופת של ספרות העת העתיקה בפרט, ושל ספרות המערב בכלל. הוא תורגם למרבית השפות, ופרקים ממנו עדיין נקראים בבתי הספר.[6]

תופעה החוזרת על עצמה פעמים רבות בספר, שזכתה לביקורת רבה, היא העובדה שהוא נוטה להפסיק באמצע עניינים חשובים, לטובת פרטים שוליים. משה עמית מסכם זאת כך: "אין להרודוטוס כל היסוס להפסיק תיאור קרב ברגע המותח ביותר ולספר, שלאחד הגיבורים שנזכרו - קרה פעם מעשה בעיר מסוימת ובעיר הזאת היה מקדש וכו' וכו'".[7] הפסקות מסוג זה מפריעות לעתים קרובות להבין את ההקשרים בין המאורעות. גרוע מכך, הרודוטוס שולף את הסיפורים מזיכרונו ואינו מפרט כלל מתי הם אירעו, כך שלפעמים הם אירעו מאות שנים לפני האירוע הנזכר לפני כן, ולפעמים עשרות שנים לאחר מכן. עם זאת, סיפורים אלו מביאים לנו כבדרך אגב, ידיעות חשובות. כמו כן, הרודוטוס כתב עבור קהל יווני, שלרוב לא הכיר את כל העמים שנזכרו בספר. לפיכך הוא לעתים קרובות נאלץ להקדים הקדמות ארוכות לפני שתיאר אירוע מסוים. כך בספר הראשון הוא מרחיב הרבה על אופיים ומנהגיהם של הפרסים, הספר השני מוקדש ברובו למצרים, ובספר הרביעי מפורטים שבטי הסקיתים ומנהגיהם, והאפריקאים ומנהגיהם. החל מהספר השישי, שהחל ממנו מתוארת מלחמת פרס-יוון, נטייה זו נעלמת כמעט כליל, ופרט לנאומים חשובים וכדומה, הספר מתמקד בנושא העיקרי בלי לסטות ממנו.[8]

מחלוקת גדולה קיימת בשאלה האם למעשה הרודוטוס כתב את הספר כולו מתוך כוונה אחת ברורה לכתוב ספר מקיף על מלחמת פרס-יוון, או שמא הספר כולו הוא אוסף של אתנוגרפיות וסיפורים שהרודוטוס ליקט במהלך מסעותיו, ורק מאוחר יותר "הדביק" אותם יחד. ישנם גם חוקרים המציעים פשרת ביניים על פיה הרודוטוס כתב את הספר מתוך מטרה לכתוב ספר על מלחמת פרס-יוון, והוסיף אליו אתנוגרפיות שכתב בנפרד (למשל, הספר השני העוסק במצרים).[9]

למרות שהספר נכתב רק זמן קצר לאחר מלחמות הפרסים עם היוונים, אין בו שום ביטוי לשנאה כלפי האויב הפרסי ושום ביטוי של לעג כלפי מנהגי הברברים.[1]

על הזדון של הרודוטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – על הזדון של הרודוטוס

"על הזדון של הרודוטוס" או "על רשעותו של הרודוטוס" הוא חיבור שכתב פלוטרכוס, המהווה למעשה ביקורת נוקבת על הרודוטוס. פלוטרכוס משתמש בלשון בוטה מאוד נגד הרודוטוס, תופס אותו בשגיאות שונות, ומאשים אותו בדעה קדומה וסילופים. פלוטרכוס מאשים מספר פעמים את הרודוטוס באהדה יתרה לברברים, וטוען שהוא מוטה מראש נגד הערים תבאי, קורינתוס, ארגוס ופוקיס. עם זאת, ייתכן גם שמדובר בתרגיל רטורי בלבד, שבו פלוטרכוס לקח את תפקיד הקטגור, כדי לראות מה ניתן לומר נגד סופר כל כך ידוע ואהוב. פלוטרכוס משווה את הרודוטוס למוזיקאי שמכוון את יצירותיו כדי לענג את קהלו, ואת ספרו משווה לוורדים, שיש ליהנות מריחם, אולם להיזהר מהזבובים הנמצאים בהם. הוא כותב כי "יש לשים לב להשמצות ולקנאה" המסתתרים תחת ביטויים מנוסחים היטב בספרו של הרודוטוס "שמא אנו, בחוסר זהירות, נקבל דעות אבסורדיות ושקרים, על המעולים והטובים ביותר בערים ובאנשים של יוון".[5]

המקורות של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרודוטוס מעיד, כי כתב את הספר לא על פי סופרים שקדמו לו, אלא על פי דברים שראה ושמע בעצמו. הוא טוען שנסע לדרום איטליה, סיקיליה (סיציליה), אסיה הקטנה, סקיתיה (דרום רוסיה של ימינו), חופי הים השחור, נהר הדון, תראקיה (צפון מזרח יוון), איי הים האגאי, מסופוטמיה, מצרים, קירנה (כיום לוב), צור וסוריה. במקומות אלו הוא התרשם ממראה עיניו וראיין את המקומיים. בספר רווחים משפטים כמו "נסעתי ל", "כיוון שרציתי לדעת שאלתי", "כאשר נתגלה לי", "כאשר ראיתי". בכל הקשור לגאוגרפיה ולעובדות, הרודוטוס מחלק את מקורותיו לדברים שראה ולדברים ששמע מפי אחרים. כאשר הרודוטוס מוסר דיווח מקובל יחסית (כמו למשל בדבר הפירמידות של גיזה), מקובל להניח שהוא ראה זאת בעצמו. בעוד כאשר התיאורים שלו שגויים (ולפעמים אינם מתקרבים כלל למציאות), מקובל להניח שהוא שמע זאת מפי אחרים.[10] עם זאת בכל הנוגע לאירועים היסטוריים, הרודוטוס לא יכל להסתמך לא על ראייה ולא על שמיעה, אלא על ראיונות מסודרים שערך, כך שזהות המראויינים שלו חשובה מאוד.[11] הרודוטוס מזכיר מספר פעמים אנשים שמסרו לו מידע, ונראה שהוא העריך במיוחד את סיפוריהם של הכוהנים במקדשים במצרים, הנחשבים במחקר המודרני למקור בעייתי כיוון שבוודאי לא ידעו הרבה מעבר למה שנגע בעבודתם.[12] כמו כן, בארצות נכר, עמדה בפניו הבעיה שלרוב הוא לא דיבר היטב את שפת בני המקום.

הרודוטוס השתדל לרוב להיצמד למקורות שלו, אולם הוא "אינו תמים" וכאשר הוא יודע על גרסה אחרת לאירוע הוא מביא אותה בלוויית שם המספר. לרוב, כשיש שתי גרסאות, הוא אינו מכריע ביניהן.[7] משפטו הידוע הוא: "מחובתי להביא את מה שנאמר, אך לא מחובתי להאמין בו".[13] ממשפטים כגון אלו ניתן ללמוד שהרודוטוס היה מעוניין להציל כל זיכרון וזיכרון מתהום הנשייה, והוא רחש כבוד לכל מקור באשר הוא, וחשוב לו יותר להביא את העדויות מאשר לנקוט עמדה כלפיהן. גישה זו יוצרת סגנון ספקני, המזהה מיד את מחברו.[14] עם זאת, הוא מטיל ספק בסיפורים מוזרים על אנשים ללא ראש או בעלי ראש של כלב, והוא דוחה את הסיפור המצרי על עוף החול.[15] הוא גם דוחה סיפור על מלחים שהקיפו את יבשת אפריקה וטענו שראו את השמש מימינם,[16] מה שמוכיח שאותם מלחים דווקא כן חצו את קו המשווה. יש חוקרים הדוחים את הטענה שהרודוטוס אכן סייר ברחבי העולם ואסף עדויות, וסוברים שהוא למעשה העתיק הכל ממחברים שקדמו לו, וייחס הכל למסעות הדמיוניים שלו, ולאנשים שכביכול ראיין.[17]

יצירות אמנות בהשראת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים ההיסטוריים המתוארים בספר, שימשו כמקור השראה עיקרי של ספרים סרטים ויצירות אמנות לאורך השנים. על הספר מבוססים בין היתר הספרים "שערי האש" מאת סטיבן פרספילד ו"הספרטאי" מאת קרולין דל סנידקר, סיפורו של הרצל סולון בלידיה, והסרטים 300 הספרטנים, 300, 300: עליית האימפריה ופגוש את הספרטנים.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אלכסנדר שור, כתבי הרודוטוס, מבוא מאת המתרגם, עמ' XII.
  2. ^ עמית, עמ' 237.
  3. ^ למעשה, יש הסוברים שהמסע דווקא השיג את מטרתו. השוו: עמית, עמ' 241.
  4. ^ אלכסנדר שור, כתבי הרודוטוס, מבוא מאת המתרגם, עמ' XIII-XII.
  5. ^ 5.0 5.1 פלוטרכוס, "על הזדון של הרודוטוס", 43.
  6. ^ אשרי, עמ' 41.
  7. ^ 7.0 7.1 עמית, עמ' 238.
  8. ^ אשרי, עמ' 45.
  9. ^ אשרי, עמ' 46.
  10. ^ אשרי, עמ' 47.
  11. ^ בעוד שבמחקר ההיסטורי המודרני נחשבת עדות שמיעה לעדות הכי פחות אמינה, בעת העתיקה נתפסה עדות זו, של אנשים שהיו בזמן אמת של ההתרחשויות, כעדות המהימנה ביותר.
  12. ^ אשרי, עמ' 47-48.
  13. ^ ספר שביעי, 152.
  14. ^ אשרי, עמ' 49.
  15. ^ ספר שני, 73.
  16. ^ ספר רביעי, 42.
  17. ^ אשרי, עמ' 48.
  18. ^ על פי: ספר ראשון, 196.
  19. ^ על פי: ספר ראשון, 107-122.
  20. ^ על פי הרודוטוס, ספר ראשון, 30-32.