ניפוח זכוכית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניפוח זכוכית

ניפוח זכוכית היא טכניקה של עיצוב כלי זכוכית, אשר במסגרתה מנפחים זכוכית מותכת וחצי נוזלית לצורות שימושיות שונות באמצעות צינור. העוסק בכך נקרא מנפח זכוכית או נפח זכוכית. הטכניקה משמשת כיום בעיקר ליצירת כלי זכוכית אמנותיים. בעוד שבמשך אלפי שנים מרבית כלי הזכוכית היו מיוצרים בטכניקה זו, כיום מרבית כלי הזכוכית כיום מיוצרים על ידי מכונות בכמויות גדולות בהרבה.

חומרי הגלם בזכוכית כוללים חול (59%), נתרן פחמתי (18%), דולומיט (15%),אבן גיר (4%), נפלין (3%) וגופרית (1%). היחס בין המרכיבים השונים משתנה בהתאם לייעוד של כלי הזכוכית, ועל סמך תהליך העבודה המועדף. בייצור של זכוכית צבעונית אפשר גם להוסיף תחמוצות מתכת שונות או כימיקלים אחרים כגון פוספט, סלניום, וזהב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכה המקובלת כיום היא שניפוח זכוכית החל במסופוטמיה לפני כ-5,000 שנים (בשלהי האלף השלישי/תחילת האלף השני לפני הספירה). אף על פי כן, ניפוח אמיתי של זכוכית באמצעות צינור התרחש לכאורה מתישהו בין שנת 27 לפנה"ס לשנת 14 לספירה בסוריה. פיתוח זה סייע לזרז את תהליך יצירת כלי הזכוכית ואפשרו בשל כך תחילת ייצור המוני של כלי זכוכית. בהמשך טכניקת ניפוח הזכוכית התפשטה ברחבי ברחבי האימפריה הרומית. ונציה, ובמיוחד האי מוראנו, הפכו למרכז לייצור זכוכית באיכות גבוהה בתקופה המאוחרת של ימי הביניים.

ישנם כיום גם אנשים רבים שעוסקים בניפוח זכוכית כתחביב.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניפוח זכוכית בוויקישיתוף