ניק קרשו

**ניק קרשו**
**Nik Kershaw**
לידה	1 במרץ 1958 (בן 66); בריסטול, הממלכה המאוחדת
שם לידה	Nicholas David Kershaw
מוקד פעילות	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	מ-1983
מקום לימודים	Northgate High School
סוגה	מוזיקת פופ, רית'ם אנד בלוז, פופ רוק, סינת'-פופ, גל חדש
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	כלי מקלדת, גיטרה
חברת תקליטים	אריולה רקורדס, MCA רקורדס
	www.nikkershaw.net
	פרופיל ב-IMDb

ניק קרשו (באנגלית: Nik Kershaw; נולד בשם ניקולס דייוויד קרשו ב-1 במרץ 1958) הוא זמר-יוצר בריטי, שזכה להצלחה רבה באמצע שנות השמונים. שירים בביצועו שהו במצעד הסינגלים הבריטי במשך 50 שבועות רצופים במהלך שנת 1984, יותר מכל זמר סולו אחר אי פעם^[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרשו נולד בבריסטול, אנגליה, וגדל באיפסוויץ'^[2]. לאחר שסיים את לימודי התיכון ב-1976, עבד במשך מספר שנים כעוזר בחנות ובלשכת התעסוקה, ובמקביל ניגן בגיטרה ושר במספר להקות מחתרתיות שפעלו באיפסוויץ'. כשהאחרונה שבהן, "פיוז'ן" ("Fusion"), התפרקה ב-1982, החליט להתמסר באופן מלא לקריירה כיוצר וכזמר^[2].

ההצלחה בשנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1983 קרשו חתם על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים MCA, שהוביל להוצאת סינגל הבכורה שלו, "I Won't Let the Sun Go Down on Me", ולהוצאת אלבום הבכורה "Human Racing"^[3]. הסינגל השני שהוציא, "Wouldn't It Be Good", היווה עבורו את פריצת הדרך. השיר הגיע למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי, וזכה להצלחה גדולה גם בגרמניה, איטליה, שווייץ, סקנדינביה ואוסטרליה. שלושה סינגלים נוספים מתוך אלבום הבכורה הגיעו לרשימת "20 הגדולים" בבריטניה, כולל שיר הנושא של האלבום והוצאה מחודשת מוצלחת של "I Won't Let the Sun Go Down on Me", שהגיע בסיבוב השני למקום השני במצעד, והפך ללהיטו הגדול ביותר של קרשו. אלבום הבכורה עצמו הגיע בשיאו למקום החמישי במצעד האלבומים הבריטי^[4].

ב-1984 יצא אלבומו השני, "The Riddle", שזכה אף הוא להצלחה גדולה בבריטניה, באוסטרליה ובחלק ממדינות אירופה. בשיאו הגיע האלבום למקום השמיני במצעד הבריטי, והוא זכה למעמד של אלבום פלטינה. האלבום הניב שלושה סינגלים מצליחים, שהגיעו ל"עשרת הגדולים" במצעד הבריטי: שיר הנושא של האלבום (מקום שלישי), "Wide Boy" (מקום תשיעי) ו-"Don Quixote" (מקום עשירי). בעקבות הצלחת האלבום יצא קרשו לסיבוב הופעות נרחב, מלווה בלהקה שכללה גם את אשתו דאז שרי^[5].

ביולי 1985 היה קרשו בין האומנים שהופיעו במסגרת ה"לייב אייד" באצטדיון ומבלי. באותה שנה ביקש ממנו אלטון ג'ון לנגן בגיטרה בהקלטת להיטו "ניקיטה". מכאן והלאה החלה הדעיכה בקריירה של קרשו, שהמשיך להוציא אלבומים ולשתף פעולה עם אומנים אחרים, אך לא הצליח לשחזר את הצלחת שני אלבומיו הראשונים.

אלבומו השלישי שיצא ב-1986, "Radio Musicola", זכה לשבחים מצד מבקרי המוזיקה, אך לא זכה להצלחה מסחרית רבה, ורק סינגל אחד מתוכו, "When a Heart Beats", הצליח להיכנס לרשימת "40 הגדולים" (מקום 27). במסגרת סיבוב ההופעות שלו לאחר צאת האלבום הופיע קרשו גם בישראל באפריל 1987, ואף התראיין ושר בתוכניתו של מני פאר "מִמני". במסגרת הביקור הופיע בבריכת הסולטן בירושלים ובאולם הסינרמה בתל אביב^[6]. בנוסף הופיע בהתנדבות לפני כאלף חיילי צה"ל בבסיס בדרום^[7].

אלבומו האחרון בשנות השמונים, "The Works", שיצא ב-1989, נכשל מבחינה מסחרית, והיה האחרון שהוציא דרך חברת התקליטים MCA^[8].

בראיון שהעניק לעיתון "ידיעות אחרונות" בספטמבר 2009, לקראת ביקורו בישראל, התייחס קרשו לתקופה שבה החלה הנסיגה בקריירה שלו:
"לא התרסקתי מיד. זה אף פעם לא קורה מיד. אתה לא קם יום אחד ומגלה שהכל נגמר. זה תהליך איטי. האנשים מסביבך לא מגלים לך. הם דואגים לאינטרסים שלהם. אף אחד לא מגלה לך שבעצם לא מכרת אפילו כרטיס אחד להופעה. זה תהליך מאוד איטי, אבל בסוף אתה מבין: זה אמיתי. האלבום האחרון שלי מכר מיליון, וזה מכר 120 אלף. משהו קרה. ופתאום חברת התקליטים מתקשרת ואומרת, 'אנחנו לא מממשים את האופציה שיש לנו עליך'. ב-89', כשכל הגלגלים יצאו מהמסילה, קיבלתי החלטה לא לנסות שוב. לא ללכת לחברת תקליטים אחרת, לא לנסות להחיות את הקריירה שלי. החלטתי לכתוב לאנשים אחרים. אבל גם אז, אתה עדיין מפורסם, גם אם לא מכרת אף אלבום ולא עשית שום כסף. התהליך הזה היה אפילו יותר איטי. לקח בערך עוד חמש שנים מהרגע שהפסקתי להצליח עד הרגע שהפסיקו לזהות אותי. עד אמצע הניינטיז"^[9].

שנות התשעים ושנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים התרכז בעיקר בכתיבה לאחרים. חלק מהשירים שכתב זכו להצלחה, ובמיוחד השיר "The One and Only" שכתב ב-1991 עבור צ'סני הוקס, שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום העשירי במצעד האמריקאי.

ב-1999, לאחר הפסקה של עשר שנים, הוציא את אלבום האולפן החמישי שלו, "Minutes‏ 15". קרשו סיפר שהחליט להקליט אלבום נוסף בעצמו, לאחר שהצטברו אצלו שירים שכתב ושלא הצליח לדמות בנפשו שיבוצעו על ידי זמרים אחרים. האלבום נכשל מסחרית, והסינגל שיצא מתוכו הגיע למקום ה-70 בלבד במצעד הבריטי. אלבום האולפן האחרון שהוציא, בשנת 2006, "You've Got to Laugh", יצא בהוצאה עצמית והוא ניתן לרכישה רק דרך אתר האינטרנט של קרשו או באופן דיגיטלי דרך iTunes.

בשנות האלפיים קרשו מופיע בעיקר בערבים ובפסטיבלים שנושאם הוא נוסטלגיית אייטיז. הוא מרבה להופיע יחד עם פול יאנג, זמר בריטי נוסף שהצליח מאוד באמצע שנות השמונים. באוקטובר 2009 אמור היה להגיע לשלוש הופעות בישראל, במתחם נמל תל אביב ובאמפי שוני, אך שבועיים לפני כן הודיע על ביטול הופעותיו, בלא שנמסרה סיבה רשמית לכך^[10]. ב-2020 היה אמור להגיע לישראל ולהופיע כחלק ממופע איטיז של אביב גפן אך המופע נדחה בשל התפרצות נגיף הקורונה^[11].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1983 קרשו נשא לאשה את שרי, חברתו הקנדית משכבר הימים. שרי תרמה קולות רקע לשירים בחלק מאלבומיו, ואף הייתה חלק מלהקת הליווי שלו בסיבובי ההופעות בשנות השמונים. יש להם שלושה ילדים. הם נפרדו בנובמבר 2003. ביוני 2009, לאחר זוגיות של שלוש שנים, התחתן קרשו עם שרה. להם ילד משותף תיאו.