נסוג אחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נסוג אחור (לשון))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נָסוֹג אָחוֹר היא תופעה בדקדוק העברי והארמי במקרא[1] ובספרות העברית המאוחרת יותר. תופעה דקדוקית זו חלה בצמדי מילים בעלי קשר הדוק. במקרה שהמילה השנייה בצמד מוטעמת בראשה, ההטעמה של המילה הראשונה, עשויה לסגת מההברה האחרונה של המילה אל ההברה הקדם-אחרונה, ממלרע למלעיל, כדי למנוע סמיכות הטעמות.

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסוג אחור נמנה עם האסטרטגיות שהדקדוק המקראי נוקט על מנת למנוע סמיכות הטעמות.

בתנאים מסוימים, כאשר רצף המילים מביא לסמיכות הברות מוטעמות, נודדת ההטעמה הראשונה מההברה האחרונה של המילה להברה הקדם-אחרונה: "וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד" (שמות לג ז)[2].

מההיבט הדיאכרוני (אנ'), יש מהחוקרים המשערים, שההטעמה לא עברה נסיגה, אלא שבמקרים אלה יש שימור של הטעמת מלעיל המקורית הקדומה, בניגוד לצורות הסטנדרטיות שבהן ההטעמה המקורית לא השתמרה[3].

הנסיגה תלויה בפרוזודיה של המשפט: באינטונציה, ההפסקות, ובמקצב.

מבנה המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסוג אחור בא רק כשההברה הקדם-אחרונה במילה הראשונה היא הברה פתוחה.

כאשר ההברה האחרונה סגורה, נסוג אחור מצוי פחות, ובא בעיקר בפעלים[4] או בצירוף סמיכות, לדוגמה: "וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם" (שמואל א א כב) או "וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ" (ישעיהו נד ו).

כאשר מתרחשת נסיגה כשההברה האחרונה סגורה, הניקוד בהברה האחרונה עשוי להשתנות מצירי לסגול "לָ֥תֶת ל֖וֹ" (דברים י יח), ובמקרים נפוצים פחות גם מחולם לקמץ קטן, לדוגמה: "תָּ֥שׇׁב נָ֛א נֶפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ" (מלכים א יז כא). ניתן להבחין בנסוג אחור במקרא באמצעות טעמי המקרא המופעים בהברה המוטעמת או באמצעות הניקוד השונה.

תנועת העזר, המסומנת בפתח גנובה, אינה מובאת בחשבון בהקשר זה, ולכן הנסיגה במקרים אלה היא להברה השלישית מהסוף (מלעיל דמלעיל): "כָּל־בֹּ֣צֵֽעַ בָּ֑צַע" (משלי א יט) או "בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם" (ישעיהו סג יב).

נסיגה אינה מתרחשת במילים המסתיימות בכינויים החבורים הכבדים: -הֶן, -הֶן, -כֶן, -כֶם.

לעיתים נסיגה מבטלת את האבחנה בין מילים בעלות משמעות שונה. לדוגמה, המילה וְנָתַתִּי במלעיל היא בזמן עבר[5] לדוגמה: "וְנָתַ֣תִּי אֶת־לִבִּ֗י לִדְר֤וֹשׁ וְלָתוּר֙ בַּֽחׇכְמָ֔ה" (קהלת א יג), ואילו וְנָתַתִּי במלרע היא בזמן עתיד[6] כמו בפסוק: "וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ" (דברים יא יד), אך במקרה שחלה נסיגה, משתוות הצורות - גם בזמן עתיד המילה מלעילית: "וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם" (הושע ב יז).

מבנה המשפט ומשמעותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהנסיגה היא תופעה תלוית-פרוזודיה, ומשפטים עשויים להיקרא באינטונציות שונות, אי אפשר לתת כללים חד-משמעיים וגורפים באילו צמדי מילים תתרחש נסיגה ובאילו לא תתרחש נסיגה. עם זאת, ניתן להציג קווים מנחים המבוססים על התחביר והסמנטיקה של המשפט:

נסיגה חלה כאשר צמד המילים קשור בקשר הדוק: ולכן היא נפוצה יותר במקרים של פועל ונושא עוקב, שם עצם ולוואי, או צירופי סמיכות.

על המילים בצמד להיות קשורות זו לזו, יותר מאשר להמשך הפסוק ויש מעין הפסק יחסי לאחר המילה השנייה[7], לכן נסוג אחור בא ברצף מילים מחוברות כאשר המילה השנייה קשורה למילה יותר מאשר למילה השלישית העוקבת. לדוגמה, בפסוק "מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את" (מלאכי א ט) חלה נסיגה, אך בפסוק "וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ" (בראשית א ב) לא חלה נסיגה (כי תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ הוא צירוף הדוק). כך גם בפסוק "וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה" (שמות טז כב) אין נסיגה, כי המילה "לחם" מקושרת למילה "משנה" בקשר של סמיכות.

באופן דומה, נסוג אחור עשוי שלא לבוא כאשר המילה הראשונה קשורה בקשר הדוק למילה השלישית, כגון כאשר המילה השנייה היא תואר הפועל החוצץ בין הנשוא והמושא. לדוגמה, בפסוק "הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם" (בראשית יא ז) לא חלה נסיגה, כי "שפתם" היא המושא הישיר של "ונבלה".

נסוג אחור בדרך כלל לא יבוא כאשר המילה השנייה היא פתיחה לדיבור ישיר, ככל הנראה משום שיש מעין הפרדה בין המילים. לדוגמה: "וְאָמַ֣ר אָ֑פֶס וְאָמַ֣ר הָ֔ס" (עמוס ו י)[8][9].

בשירה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסוג אחור נפוץ יותר בשירה המקראית מאשר בפרוזה, ושכיחותו רבה במיוחד בספרים איוב, משלי ותהלים, מה שעשוי ללמד על קריאה בשורות קצרות שיוצרות צמדי מילים שאחריהם הפסקה:

"תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ

וִ֣יהִי לָ֑יְלָה

בּוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ

כׇּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר"

תהלים קד כ

נסוג אחור וטעמי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמי המקרא מתפקדים גם כסימני פיסוק וחיבור ולכן יש התאמה חלקית בינן הטעמים ותופעת הנסיגה. אך מכיוון שלטעמי המקרא יש גם תפקיד מוזיקלי ההתאמה חלקית בלבד. זו כנראה הסיבה לכך שנסוג אחור שכיח פחות כשהמילה העוקבת מוטעמת טפחא, שכן טפחא באה לפני אתנתחא וסוף פסוק מאילוצים מוזיקליים.

נסוג אחור לא בא בטעם מפסיק (מלבד במקום אחד[10]), אף על פי שטעם מפסיק בא לפעמים מאילוצים מוזיקליים בלבד ואינו משקף סוף יחידה תחבירית או סמנטית.

נסוג אחור שכיח יותר כאשר המילה העוקבת מוטעמת בטעם מפסיק, ובעיקר כשהיא מוטעמת באתנחתא או בסוף פסוק אבל הוא יכול גם לבוא לפעמים כשהיא מוטעמת בטעם משרת[11].

במסורת ניקוד המשנה והתפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה ובתפילות, שבהן אין מסומנים טעמי המקרא, יש מסורות שונות, חלקן מרבות בנסוג אחור[12] וחלקן נמנענות ממנו[13], קשה לדעת עד כמה המסורת האלה משקפות את המצב בלשון חז"ל ועד כמה הם ניסיון להתאים את ניקוד המשנה והתפילות לדרך ההטעמה המקראית. ואף בסידורים בימינו, ניתן לראות שיטות שונות. לדוגמה, בחלק מהסידורים מנוקד "רַחֶם נָא" , ניקוד המעיד על נסיגת ההטעמה, ואילו בסידורים אחרים הניקוד הוא "רַחֵם נָא" ניקוד המצביע על היעדר נסיגה.

בעברית המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירת דור התחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירת דור התחייה, הייתה נטייה אצל משוררים יוצאי אירופה להרבות בנסוג אחור, מתוך מגמה להיצמד לדרכו של מקרא, אך גם מתוך ניסיון לא להתרחק מההגייה האשכנזית המלעילית שבה הורגלו. יש מהם שאף הרבו בצורות נסוג אחור אף במקרים שאינם מתאימים לדקדוק המקראי. עם הזמן מגמה זו הלכה ודעכה, והיום נסוג אחור אינו שכיח בשירה[14].

בעברית המדוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית המדוברת נסוג אחור אינו נפוץ.  הוא משתקף אמנם בצירופים שהוטמעו כמות שהם ישירות מלשון המקרא כגון "תשומת לב", אך אין זה ביטוי של תופעה פעילה.

נסיגה מדומה קיימת לעיתים בשמות מקומות או בצירופים שהפכו ליחידה לקסיקלית אחת:

באר שבע (לעומת באר טוביה), רמת גן (לעומת רמת מגשימים), קריית גת (לעומת קריית מלאכי), מוצא חן בעיניי, העורך דין, היושב ראש, אך ייתכן שאלה דוגמאות להטעמה משנית ואינן נסיגה רגילה.

יש מהבלשנים שאפיינו נסיגה המתרחש בשטף הדיבור במילים שעברו רדוקציה: "אתה מְ'בין אותי" [ata mvin oˈtiˈ] כאשר התנועה הראשונה במילה "מבין" מושמטת, או לדוגמה: "הם באו אחְרי שבע" [em baˈu ˈaxrey ˈʃeva]. מקרים אלה אינם נפוצים והנסיגה בהם אינה הכרחית[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המדקדקים הקדומים כינו את התופעה 'נסוג אחור', צירוף שמקורו במקרא: "לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ" (תהלים מד יט). בקרב הבלשנים התופעה מכונה לעיתים קרובות  "נסיגה", "נסיגת הטעמה" או נסיגת טעם" (באנגלית: stress-retraction), מונח כללי המשמש לתיאור תופעות דומות גם בשפות אחרות.
  2. ^ בערך זה ההברות המוטעמות מסומנות בגופן מודגש
  3. ^ Beer-Meyer, Hebräische Grammatik 1966, Vol 1, P91
  4. ^ בהקשר זה צורת הבינוני אינה נחשבת פועל
  5. ^ או באספקט הפרפקטיב
  6. ^ או באספקט האימפרפקטיב
  7. ^ אין מדובר בהכרח בטעם מפסיק או בהפסקה ברמה המסומנת היום באמצעות הסימן פסיק, אלא גם בסיום יחידה פרוזודית.
  8. ^ אבל חלה נסיגה בפסוק "וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת" (שמואל ב יב יט).
  9. ^ למאפיינים נוספים מפורטים ראו "לקריאה נוספת" בסוף הערך
  10. ^ יוצא דופן הוא הפסוק "מַה־פָּ֖עַל אֵֽל" (במדבר כג כג), שבו חלה נסיגה במילה "פעל" המוטעמת בטעם מפסיק. וייתכן שיש כאן עירוב שיטות ניקוד וטעמים שונות
  11. ^ נסוג אחור נפוץ יותר לפני טעמים מסוימים, להרחבה ראו "לקריאה נוספת" בסוף הערך
  12. ^ פרקים במסורת לשון חכמים של יהודי איטליה, משה בר-אשר, 1980, עמ' 51
  13. ^ ראו "על סימון הקמצים, השוואים וההטעמה בסידור קורן החדש", חנן אריאל
  14. ^ ראו שלמה שפן, מבעיות הריתמוס והמשקל בשירה העברית החדשה; אברהם אברונין, מחקרים בלשון ביאליק, ועד הלשון העברית, 1952, עמ' 59; בנימין הרשב, שירת התחייה העברית: אנתולוגיה היסטורית־ביקורתית, האוניברסיטה הפתוחה, 2000, עמ' 505
  15. ^ Shmuel Bolozky, Remarks on rhythmic stress in Modern Hebrew, Journal of Linguistics, 18, 1982-09, עמ' 275 doi: 10.1017/s002222670001361x