סאטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טקס שריפת אלמנה עם בעלה המת, מתוך "היסטוריה מאוירת של סין והודו", 1851

סאטי (דוונאגרי: सती, מילולית האישה המסורה) הוא מנהג הודי עתיק בו האלמנה שורפת את עצמה באש מדורת השרפה של בעלה, לאחר שהוא נפטר. מקורו של המנהג בסיפור אודות האלה סאטי, אשר קפצה למדורת הפולחן שערך אביה, דשקה, לכל האלים למעט בעלה, האל שיווה, על מנת לשמור על כבודו של בעלה.

לאורך ההיסטוריה היו שינויים במספר מקרי הסאטי ובריכוז הגאוגרפי שלהם. בין השנים 18151828, באזורים תחת שליטת האימפריה הבריטית בהודו, כאחת לכל אלף אלמנות ביצעה סאטי. אלמנות מכל הקאסטות ביצעו סאטי, אף על פי שהמנהג היה נפוץ יותר בקרב אלמנות מקאסטות עליונות וממשפחות עשירות. בדרך כלל האלמנות שביצעו סאטי היו בגילאי 21 - 60, אך היו גם מקרים של שריפת ילדות ונשים זקנות. לְרוב האלמנות שביצעו סאטי היו ילדים.

תאורטית, המנהג הוא וולונטרי - לאלמנה יש זכות לבחור האם להישרף או לא, וזכותה להתחרט בכל שלב תמורת תשלום סמלי לברהמין.

בפועל, בהרבה מקרים האלמנה בחרה להישרף בגלל הלחץ החברתי ולעיתים נמנעה מהאלמנה האפשרות להתחרט במהלך ביצוע הטקס.

במקרים רבים מאחורי החזות הדתית מסתתרים שיקולים כלכליים - בני משפחת הבעל מעוניינים בחלקה של האלמנה בירושה.

היחס לסאטי בחברה ההודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמאטור ההודי ראג' רמוהון ראי ניהל בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 מסע הסברה למיגור טקס הסאטי בהודו. רמוהון ראי היה בעל השכלה רחבה, ידע מספר שפות והתעניין במיוחד בתחום הדתות. בנוסף לדתות ההודיות הוא למד גם את דתות המערב והשקפותיו הושפעו מהנצרות. רמוהון ראי בחן כתבי קודש הודיים עתיקים והגיע למסקנה שסאטי הוא מנהג לא מחייב על פי ההינדואיזם. בטענותיו נגד הסאטי הוא ציטט את חוקי מנו ואת החכם האופנישדי יאג'נוולקיה, המצדדים בהישארותה של האלמנה בחיים ובזכותה לבחור את עתידה מול הלחץ החברתי. על פי כתבים אלו האלמנה צריכה להמשיך לחיות בבית אביה כאשר היא מנהלת אורח חיים טהור ונמנעת ממותרות.

אמנם, היו פרשנים שצידדו בשריפת אלמנות ושעבורם טקס הסאטי היה אמצעי להשגת גמול, כמו הגעה לגן עדן ואיחוד מחודש עם הבעל. ואולם, ראי הוכיח באמצעות כתבי הקודש ששריפתה של האלמנה משיקולים של רווח עתידי הוא מעשה לא מוסרי.

הוא אף האשים את מצדדי המנהג בניסיון להצדיק מעשי התאבדות ורצח. לדעתו של רמוהון ראי, הפסקתו של מנהג הסאטי יציל נשים הודיות מרצח אכזרי בחסות דתית וכן יעלה את דמותם של ההודים בעיני העולם, שצפה בבוז בקיומו של המנהג.

ביקורת על סאטי הגיעה גם מהמערב. באנגליה האוריינטליסט והמיסיונר ויליאם קרי (אנ') וחבריו מתחו ביקורת כנגד מספר פרקטיקות הנהוגות בדת ובתרבות של הודו, ובין היתר פתחו בקמפיין נגד סאטי שעורר התנגדות מיוחדת.

יחס השלטונות לסאטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנגלים נמנעו מלדכא את מנהג הסאטי בהודו בעיקר בגלל פחד מהתנגדות ואי שקט. יחד עם זאת, הם הצהירו על עצמם כאחראים על רווחתם של נתיניהם, ולכן לא יכלו להתעלם מהמנהג לאורך זמן. או אז, הם ניסו לנהל את הסאטי על ידי הבחנה בין מקרים חוקיים ללא חוקיים. ניסיון זה לא צלח כי המפקדים בשטח, שבאו מתרבות אירופאית, תפשו את המקרים החוקיים והלא חוקיים כמתועבים מוסרית במידה זהה.

ניסיון לא מוצלח זה יחד עם הקמפיין נגד הסאטי שניהל ראג' רמוהון רוי וקמפיין ההתנגדות לסאטי באירופה הובילו לאיסור מוחלט על קיום סאטי. בשנת 1829, בתקופתו של לורד בנטינק כמושל הכללי של הודו, נחקק החוק למיגור סאטי. היה זה החוק הראשון שנחקק על ידי הבריטים בהשפעת קמפיין שניהל אדם מקומי. חוק זה קבע כי סאטי, שריפת אלמנות הינדואיסטים או קבורתן בעודן בחיים הוא מעשה לא חוקי ועל מבצעיו יוטל עונש על ידי בתי המשפט לענייני פלילים.

האנגלים הצהירו שסאטי הוא מעשה שמזעזע את רגשות האדם וקיבלו את טענתו של רמוהון רוי שלא מדובר במעשה הכרחי על פי ההינדואיזם. החוק שחוקקו מצווה על המשטרה לידע את האנשים שנאספו על מנת לבצע סאטי על אי החוקיות של מעשיהם ולמנוע את ההקרבה של האלמנה על ידי שימוש בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה. במקרה שהמעשה בוצע לפני הגעת השוטרים עליהם לערוך חקירה מלאה, כמו בכל המקרים האחרים של מוות לא טבעי. הענישה על עבירה של ביצוע או עזרה לביצוע סאטי, או על עידודו, כוללת עונש של קנס או של קנס ומאסר הנתון לשיקול דעת בית המשפט. בשנת 1862 נאסר ביצוע הסאטי גם על ידי הנסיכים ההודיים. החוק למיגור סאטי הפחית באופן משמעותי את מספר המקרים של שריפת אלמנות.

הסאטי בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הפחתת שכיחותו, המנהג אינו נעלם מן העולם.

כך, בשנת 2008, דווח בהודו על אלמנה קשישה ממדינת צ'טיסגרה שקפצה אל מדורת הקבורה של בעלה.[1]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכור מערבי פופולרי למנהג הסאטי נמצא בספר מסביב לעולם בשמונים יום מאת ז'ול ורן. בספר ההרפתקאות, פיליאס פוג ומשרתו פספרטו רואים אלמנה בשם

אאודה שעומדת להישרף בניגוד לרצונה ומצילים אותה על ידי התחזותו של פספרטו לבעלה המת ש"קם לתחייה" ושכנוע הקהל בלוויה שאין צורך לשרוף את אאודה.

לאחר מכן, בורחת אאודה מהודו יחד עם שני הגיבורים ומלווה אותם במסעותיהם לאורך האוקיינוס השקט, אמריקה ואנגליה. בסוף הסיפור, אאודה מגלה לפוג את אהבתה לו והשניים נישאים באנגליה, מולדתו של פוג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סאטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רויטרס, הודו: קשישה קפצה למדורת הקבורה של בעלה, באתר ynet, 12 באוקטובר 2008