סאן (עיתון בריטי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Internet-news-reader.svg סאן
The Sun
The Sun.svg
פורמט טבלואיד עריכת הנתון בוויקינתונים
מו"ל ניוז קורפ עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים News Group Newspapers Ltd עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 1964–הווה (כ־57 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת וופינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
ISSN 0307-2681
www.thesun.co.uk
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הסאןאנגלית: The Sun - השמש) הוא צהובון יומי בריטי בבעלות תאגיד התקשורת ניוז קורפ, הנמצא בבעלות איל התקשורת רופרט מרדוק. בשיאו, בשנות ה-80 של המאה ה-20, הוא היה העיתון הנפוץ ביותר בממלכה המאוחדת עם מכירת של כ-4 מיליון עותקים ביום. בשנת 2018 עקף אותו בתפצתו החינמון "מטרו". נכון ל-2021 תפוצתו כמיליון עותקים ביום[1].

"הסאן" היה מעורב במחלוקות רבות בתולדותיו, כולל הטענות הכוזבות שלו על אוהדי קבוצת הכדורגל ליברפול, לגבי אסון אצטדיון הכדורגל הילסבורו ב-1989[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון פורסם לראשונה כברודשיט ב-15 בספטמבר 1964. הוא הושק על ידי הבעלים שלו תאגיד IPC‏ (International Publishing Corporation) כדי להחליף את "דיילי הרלד" שכשל בתחרות מול ה"דיילי מירור", בעצת חוקר השוק מארק אברמס. בשבועות הראשונים מכר 3.5 מיליון עותקים וההצלחה יוחסה ל"סקרנות" ול"יתרון לחידוש", והיא ירדה לתפוצה הקודמת של ה"דיילי הרלד" (1.2 מיליון) תוך מספר שבועות.

עד 1969, הסאן הפסיד כ-2 מיליון ליש"ט בשנה והייתה לו תפוצה של 800,000 עותקים יומיים. IPC החליטה למכור כדי לעצור את ההפסדים, המוציא לאור וחבר הפרלמנט רוברט מקסוול, היה להוט לקנות עיתון בריטי, והציע לרכוש אותו ולשמור על מחויבותו למפלגת הלייבור, אך הודה שיהיו פיטורים, במיוחד בקרב עובדי הדפוס. רופרט מרדוק, בינתיים, קנה את "ניוז אוף דה וורלד", עיתון יום ראשון סנסציוני, בשנה הקודמת, אבל מכונות הדפוס במרתף הבניין שלו ברחוב בוברי בלונדון לא היו בשימוש שישה ימים בשבוע. מרדוק ניצל את ההזדמנות, עשה הסכם עם האיגודים של עובדי הדפוס, והבטיח פחות פיטורים אם ירכוש את העיתון. הוא הבטיח ל-IPC שהוא יפרסם "עיתון ישר" שימשיך לתמוך בלייבור. IPC, בלחץ האיגודים, דחתה את הצעתו של מקסוול, ומרדוק קנה את העיתון תמורת 800,000 ליש"ט, ששולמו בתשלומים. מאוחר יותר הוא ציין: "אני כל הזמן נדהם מהקלות שבה נכנסתי לעיתונים בריטיים". ה"דיילי הראלד" הודפס במנצ'סטר מאז 1930, וכך גם הסאן לאחר השקתו המקורית ב-1964, אבל מרדוק הפסיק את ההדפסה שם ב-1969, והעביר אותו לבית הדפוס שהחזיק בלונדון.

תחת בעלותו של רופרט מרדוק העיתון הפך לצהובון בפורמט טבלואידי, שמגיש לקוראיו תצלומי עירום, סיפורי מין, סמים ועלילות ספורט[3]. מרדוק הפחית את העלויות ההפקה באמצעות הפעלת מכונת דפוס זהה לשני העיתונים שבבעלותו. בשנות השמונים מכר ה"סאן" 4 מיליון עותקים ביום והגיע לידי כ-12 מיליון קוראים מדי יום[4]. העיתון נודע בתצלום היומי של אישה חשופת חזה, שהופיע בעמוד 3 של העיתון[5]. לאורך השנים המדור עורר התנגדות רבה, ובינואר 2015 פורסמה הודעה על ביטולו[6], במשך ימים אחדים הופיעו בו דוגמניות בביקיני, אך לאחר מכן שב המדור לפרסם אישה חשופת חזה ליום אחד, תוך הכחשת הידיעה על סגירת המדור, כתרגיל שיווקי[7]. מאז לא פורסם שוב[8].

בסוף שנות ה-80 פרצה תחרות עזה בין "הסאן" ל-"דיילי מירור", לאחר ש"הסאן" עקף אותו בתפוצתו הוא נרכש בידי רוברט מקסוול ב-1984[9]. שני העיתונים נהגו לערוך תחריות נושאת פרסים בשביל למשוך קוראים. לאחר ש"דיילי מירור" הציע מכונית בהגרלה לאחד מקוראי העיתון, הציע "הסאן" חמש מיליון ליש"ט כפרס, והגדיל את תפוצתו תוך יום אחד ב-100 אלף עותקים[10].

בשנת 2003 מונתה רבקה ברוקס (אז רבקה וייד) לעורכת העיתון, לאחר שקודם ערכה את עיתון האחות "ניוז אוף דה וורלד"[11], וב-2009 קידם אותה רופרט מרדוק, לתפקיד המו"ל של כל עיתוניו בבריטניה[12]. בעקבות פרשת האזנות הסתר והפריצה לטלפונים של עיתונאי "ניוז אוף דה וורלד"[13], שהובילה לסגירתו של העיתון ב-10 ביולי 2011[14], היו השערות שניוז קורפ תשיק מהדורת יום ראשון של "הסאן" שתחליף אותו. היא הושקה לבסוף בפברואר 2012. כתב שעבד ב"סאן" נעצר ונלקח ב-4 בנובמבר 2011. האיש היה האדם השישי שנעצר בבריטניה במסגרת הפרשה. בינואר 2012 נעצרו שני עובדים בהווה ושני עובדים לשעבר. ועד ינואר 2013, 22 עיתונאים של "הסאן" נעצרו, כולל כתב הפלילים אנתוני פראנס ורבקה ברוקס[15]. במקביל בינואר 2012, המשטרה עצרה ארבעה אנשי צוות בהווה ובעבר של העיתון, כחלק מחקירה על כך שילמו לשוטרים עבור מידע; בחקירה נעצר גם שוטר. אנשי "הסאן" שנעצרו היו עורך הפלילים מייק סאליבן, ראש מחלקת החדשות כריס פארו, סגן העורך לשעבר פרגוס שנהאן, והעורך הראשי לשעבר גרהם דודמן, שהפך מאז לבעל טור וכתב תקשורת. כל חמשת העצורים הוחזקו בחשד לשחיתות. דובר המשטרה הודיע כי יש עדויות רבות המצביעות על תרבות של תשלומים בלתי חוקיים ב"סאן", שאושרה על ידי הדרגים הבכירים ביותר בעיתון. חמישה עיתונאים שעבדו בעיתון הורשעו ונשלחו לתקופות מאסר שונות, בשתי הפרשות[16].

ביולי 2013 הודיע "הסאן" שיישם חומת תשלום באתר האינטרנט שלו, לאחר שסבל קשות מצניחה במספר העותקים היומיים שמכר, משיא של יותר מ-4 מיליון לפחות משני מיליון[17]. המהלך נכשל, ולאחר שנתיים בוטלה חומת התשלום של "הסאן"[18]. העיתון המשיך לסבול מירידה במכירות והפסדים. בשנת 2020 רשם הפסד של 200 מיליון ליש"ט (חלקו בעקבות תשלום פיצויים בפרשת האזנות הסתר), ותאגיד "ניוז קורפ" נאלץ למחוק את שווי העיתון ממאזניו[1].

נטייה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית, העיתון תמך בתחילה (בשנת 1970) במפלגת הלייבור בהנהגת הרולד וילסון, אך בהמשך (שנת 1974) העיתון תמך במפלגה השמרנית בהנהגת אדוארד הית'. בשנת 1979 העיתון הכריז על תמיכה במרגרט תאצ'ר. בשנים שלאחר מכן העיתון תמך בנחרצות במלחמת פוקלנד. בשנת 1997 תמך שוב במפלגת הלייבור בהנהגת טוני בלייר[19] החל משנת 2002 קידם העיתון קו אנטי-אירופי[20] ששיאו היה תמיכה ב"ברקזיט", פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי, במשאל העם בשנת 2016[21].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 ניו יורק טיימס, שווי אפס: הקורונה מוטטה את הכנסות הצהובון "סאן", באתר TheMarker‏, 14 ביוני 2021
  2. ^ שאול אדר, ליוורפול, אסון הילסבורו - העיר ליוורפול לא שוכחת ולא סולחת, באתר הארץ, 14 באפריל 2009
    שאול אדר ולונדון, "הסאן" מגלה את האמת, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2012
    שאול אדר, אסון הילסבורו: הניצחון הראשון בקרב על האמת, באתר הארץ, 27 באפריל 2016
  3. ^ י. פינקלסטון, פליט סטריט חרדה מפני לידתו של עתון צהוב חדש, מעריב, 8 בדצמבר 1969
  4. ^ שלמה גינוסר, עיתונות צהובה במלחמה: הו, הא!, כותרת ראשית, 11 במאי 1983
  5. ^ סוכנויות הידיעות, נשים בחזה חשוף "זה מיושן" צייץ המיליארדר שהמציא את "עמוד 3", באתר TheMarker‏, 11 בספטמבר 2014
  6. ^ "הארץ", "הסאן" הבריטי מבטל את מדור תמונות העירום, באתר הארץ, 20 בינואר 2015
  7. ^ איתמר זהר, "הסאן" החזיר את מדור תמונות העירום, באתר הארץ, 22 בינואר 2015
    רויטרס, חגיגה מוקדמת מדי: נערת עמ' 3 חזרה ל"סאן", באתר ynet, 22 בינואר 2015
  8. ^ איימי צאנג, ניו יורק טיימס, "נערת עמוד 3" של צהובוני בריטניה כבר לא חשופת חזה, באתר הארץ, 14 באפריל 2019
  9. ^ מנחם שיזף, מלחמת הצהובונים - המירור: 'הסאן' בהתמוטטות עצבים", חדשות, 16 במאי 1990
  10. ^ יעל פקטור, כלכלה: כל ההבדל בין סיטרואן לחמישה מיליון ליש"ט, חדשות, 25 במרץ 1990
  11. ^ עורכת העיתון שנלחם באלימות חשודה בהכאת בעלה, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2005
  12. ^ רפי מן, נערת עמוד אחד, באתר העין השביעית, 29 ביוני 2009
  13. ^ הגר שיזף, השמים הם הגבול, באתר העין השביעית, 13 ביולי 2010
    הגר שיזף, יש לך הודעה, באתר העין השביעית, 7 ביולי 2011
  14. ^ הגר שיזף, כל אנשי מרדוק, ועוד כמה, באתר העין השביעית, 14 ביולי 2011
  15. ^ שרה ליאל, שערוריית "ניוז אוף דה וורלד": אישה חסרת מעצורים בעולם אכזרי של גברים, באתר TheMarker‏, 11 ביולי 2011
    אשר שכטר, בתו האהובה של רופרט מרדוק, באתר TheMarker‏, 12 ביולי 2011
  16. ^ שרה ליאל, ניו יורק טיימסאחרי פרשת ההאזנות: הצהובונים בבריטניה לומדים לפעול לפי החוק, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2015
  17. ^ אסף אוני, חומת סין או חומת ברלין? - האם מודל חומת התשלום רלבנטי גם עבור צהובונים?, באתר העין השביעית, 28 ביולי 2013
  18. ^ שירות גלובס, ‏מספר הגולשים באתר "הסאן" ירד ב-60% מאז חומת התשלום, באתר גלובס, 24 בספטמבר 2013
  19. ^ רוברט לה פרנקו, פורבס, ‏העולם על פי מרדוק, באתר גלובס, 9 ביולי 1998
  20. ^ פייננשל טיימס, ‏מרדוק מסמן את שני בניו כיורשים; תוקף מדיניותו האירופית של בלייר, באתר גלובס, 11 ביוני 2002
  21. ^ קובי ישעיהו, ‏"פרישה מהאיחוד האירופאי תכאיב מאוד לכלכלת בריטניה", באתר גלובס, 29 באפריל 2016
    קתרין בנהולד, ניו יורק טיימסהמפתח להבנת ניצחון מחנה הברקזיט טמון בצהובונים של בריטניה, באתר הארץ, 14 במאי 2017