לדלג לתוכן

טוני בלייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנתוני צ'ארלס לינטון (טוני) בלייר
Anthony Charles Lynton Blair
טוני בלייר, 2010
טוני בלייר, 2010
לידה 6 במאי 1953 (בן 73)
אדינבורו, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
השכלה
  • סנט ג'ונס קולג', אוקספורד (1976)
  • בית ספר כוריסטר (יולי 1966)
  • בית הספר למשפט של הסיטי
  • פטס קולג'
  • St. Peter's Boys School עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלייבור
השקפה דתית הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג שרי בות'
ילדים Euan Blair, Kathryn Blair, Nicholas Blair, Leo George Blair עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר ילדים 4 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
institute.global
ראש ממשלת בריטניה ה־51
2 במאי 1997 – 27 ביוני 2007
(10 שנים)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
יושב ראש האופוזיציה הבריטי
21 ביולי 1994 – 2 במאי 1997
(שנתיים ו־9 חודשים)
מנהיג מפלגת הלייבור
21 ביולי 1994 – 24 ביוני 2007
(13 שנים)
חבר הפרלמנט מטעם סדג'פילד
9 ביוני 1983 – 27 ביוני 2007
(24 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
בלייר עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נובמבר 1999
בלייר עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, 2004. היחסים בין שני המנהיגים היו קרובים.
בובה בדמות בלייר בהפגנת מחאה נגדו. יריביו טענו שהוא מתרפס בפני האמריקאים, ויוצא למלחמות לא נחוצות.
בלייר מקבל את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש

סר אנתוני צ'ארלס לינטון "טוני" בלייר (באנגלית: Anthony Charles Lynton "Tony" Blair; נולד ב-6 במאי 1953) הוא פוליטיקאי בריטי, אשר כיהן כראש ממשלת בריטניה ה-51, משנת 1997 ועד לשנת 2007, וכשליח הקוורטט למזרח התיכון משנת 2007 עד 2015. מאז 2016 הוא עומד בראש ארגון שהקים "מכון טוני בלייר לשינוי עולמי" (אנ'). כראש ממשלה, המדיניות שיישם שיקפה ברובה את הפילוסופיה הפוליטית של "הדרך השלישית", עמדה הממוקמת במרכז המפה הפוליטית, המנסה לגשר בין השמאל והימין.[1]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלייר נולד באדינבורו שבסקוטלנד. בסוף 1954 עברה משפחתו לאדלייד, דרום אוסטרליה. שם שימש אביו כמרצה למשפטים באוניברסיטת אדלייד. המשפחה חזרה לממלכה המאוחדת בקיץ 1958. הם גרו זמן מה עם אמה ואביה החורג של הייזל (אמו של בלייר), בביתם שבפאתי צפון מזרח העיר גלאזגו. אביו של בלייר קיבל עבודה כמרצה באוניברסיטת דרהאם ומגיל חמש בלייר התגורר בדרהאם, שבצפון מזרח אנגליה.

בגיל 13, הוא נשלח לבלות את תקופת הלימודים בפנמיית "פטס קולג'" באדינבורו, בה למד מ-1966 עד 1971. לאחר שסיים את לימודיו שם, בגיל 18, בלייר עבר ללונדון בניסיון למצוא תהילה כאמרגן של להקות רוק.

בשנת 1972, בגיל 19, החל ללמוד ב"סנט ג'ון קולג'", שבאוניברסיטת אוקספורד, שם למד משפטים במשך שלוש שנים. כסטודנט, הוא ניגן בגיטרה ושר בלהקת רוק. בהיותו באוקספורד, בלייר סיפר שהיה טרוצקיסט לזמן קצר, לאחר שקרא את הכרך הראשון של הביוגרפיה של איזאק דויטשר על ליאון טרוצקי. הוא סיים את לימודיו באוקספורד בשנת 1975, בגיל 22. באותה שנה, בזמן ששהה באוקספורד, אמו הייזל מתה בגיל 52 מסרטן בלוטת התריס, דבר שהשפיע עליו רבות.

לאחר שעזב את אוקספורד, הוסמך כעורך דין בלונדון והחל לעבוד כבריסטר (טוען בבית משפט), בתקופה זו פגש את אשתו לעתיד, צ'רי בות' (בתו של השחקן טוני בות') שגם עבדה כעורכת דין.

בשנת 1975 הצטרף למפלגת הלייבור הבריטית.

קריירה פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 נבחר לנציג סדג'פילד בבית הנבחרים בבחירות הכלליות שנערכו. ב-1984 נעשה לדובר מפלגתו לענייני אוצר ואחר כך לענייני תעשייה ומסחר.

במרוצת הזמן עלה בתפקידיו במפלגה וב-1989 נבחר לשר האנרגיה בממשלת הצללים של הלייבור, כשנה לאחר מכן לשר העבודה ובשנת 1992 נבחר לשר הפנים בממשלת הצללים.

בשנת 1994, בעקבות פטירתו של ג'ון סמית', יושב-ראש מפלגת הלייבור הקודם, נבחר בלייר ברוב קולות לתפקיד היושב-ראש. ב-1995 העביר ברוב קולות בוועידת המפלגה שינוי בסעיף 4 של חוקת המפלגה, שבנוסחו המקורי הייתה התחייבות לבעלות ציבורית על התעשייה והמסחר, התחייבות שבלייר הסיר בנוסח החדש שהעביר.

לקראת הבחירות הציג בלייר מצע פרגמטי בנושאי כלכלה וחברה, הכולל הרחבת שירותי הבריאות, החינוך והרווחה, במקביל להעלאת מס מסוימת. בנוסף הבטיח לקבוע לראשונה שכר מינימום.[2] בנוסף מיתג מחדש את המפלגה כ"ניו לייבור", כמפלגת מרכז פרגמטית.[3] במקביל הצליח בלייר לקבל את תמיכתו של איל התקשרות רופרט מרדוק, ועיתוניו של מרדוק תמכו בבלייר לתפקיד ראש הממשלה.[4]

כראש ממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונה ראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1997 נבחר לעמוד בראש ממשלת בריטניה לאחר שהביס את המפלגה השמרנית, אשר שלטה כ-18 שנים בממשלה. בלייר נבחר לתפקיד זה בגיל 43 והפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בבריטניה מאז שנת 1812.[5]

מייד עם היבחרו יזם בלייר שני תהליכים פורצי דרך, תהליך השלום בצפון אירלנד, והעברת סמכויות ממשל לסקוטלנד וויילס. במסגרת התוכנית להעברת סמכויות נערך משאל עם בשתי המדינות בספטמבר 1997, ובשני המקרים הצביעו התושבים בעד העברת סמכויות לפרלמנט מקומי, והוקמו הפרלמנט הוולשי והפרלמנט הסקוטי ב-1999.

ממשלתו חתמה באפריל 1998 על הסכם יום שישי הטוב, הסכם שלום בצפון אירלנד לאחר שלושים שנות הסכסוך בצפון אירלנד,[6] אשר הפחית את רמת האלימות והוביל את צפון אירלנד למסלול של פיוס בין הצדדים היריבים וצמיחה כלכלית.[7] התהליך סבל מעיכובים סביב טענות להפרתו מצד גורמים שונים, ובמיוחד הטענה כי ה-IRA אינו עומד בהתחייבויותיו להתפרק מנשקו.[8] בהצהרה שניתנה על ידי בלייר ועל ידי ראש ממשלת אירלנד, ברטי אהרן, בבלפסט ב-8 בדצמבר 2004, הסתבר כי מזה חודשים מתקיים משא ומתן חשאי בין הצדדים, הקרוב להביא להסכם בדבר פירוק ה-IRA מנשקו, דבר שעשוי להוביל לשיפור המצב ולהמשך תהליך השלום בצפון אירלנד.[9]

באפריל 1998 ביקר לראשונה בישראל,[10] ומאז היה פעיל בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.[11]

במדיניות הפנים הוביל בלייר את הלייבור לאמץ מדיניות מרכזית יותר. בשנים הראשונות של ממשלת הלייבור הביא בלייר ליישום חלק ניכר מהמצע שפרסמה המפלגה ב-1997, בו הביעה המפלגה את כוונתה להביא לקיצוץ מספר התלמידים בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי ל-30. כמו כן, הובעה במניפסט שאיפה ליצירת מסלולים לענישה מהירה של צעירים שהפגינו עבריינות מתמשכת, מסלולים אשר יצמצמו במחצית את פרק הזמן שבין המעצר למתן גזר הדין; בנוסף, נעשה ניסיון לקצר את רשימת ההמתנה ל-NHS על ידי מתן טיפול ל-100,000 מטופלים נוספים באמצעות שחרור 100 מיליון לירות שטרלינג שנתקעו בביורוקרטיה של ה-NHS, ולהכניס מאות אלפי צעירים מתחת לגיל 25 למעגל העבודה.[12]

ממשלת בלייר הצליחה להשיג חלק מהיעדים הללו תוך קיצוץ המע"מ על חימום ל-5%, שמירה על שיעורי אינפלציה וריבית נמוכים והימנעות מהעלאת מס הכנסה. בנוסף, קידם בלייר את חקיקת חוק שכר המינימום שאושר ב-1998, וממשלתו חוקקה את חוק זכויות האדם (1998) וחוק חופש המידע.

כהונה שנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2001 התמודד בבחירות על כהונה שנייה בתפקיד מול מנהיג השמרנים, ויליאם הייג.[13] הבחירות נדחו בחודש, עקב פריצת מגפת מחלת הפה והטלפיים בבריטניה.[14] תוצאות הבחירות חזרו בבסיסן על תוצאות מערכת הבחירות הקודמת: מפלגת הלייבור זכתה לניצחון סוחף שני ברציפות, כשהפסידה 5 מושבים בלבד וכמעט שמרה על כוחה, עם רוב של 167 מושבים בפרלמנט.[15]

לאחר הבחירות החל ליישם תוכנית לשילוב המגזר הפרטי באספקת שירותים ציבוריים, על ידי הגדלת חלקן של חברות פרטיות בניהול בתי ספר, בתי חולים ושירותי תחבורה. על פי תוכנית שהוצגה במצע מפלגת הלייבור לפני הבחירות, שלפיהן היא תשקיע בשלוש השנים הבאות עוד 70 מיליארד ליש"ט בשיפור השירותים הציבוריים.[16]

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק, הצטרף יחד עם ארצות הברית למלחמה בטרור. בוועידה שנערכה באיים הקנריים בהשתתפות ארצות הברית, ספרד ופורטוגל, החליט גם בלייר לצאת למלחמת עיראק.[17] בלייר תמך בצורה פעילה במלחמה העולמית בטרור שקידם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר, בכלל זה שליחת כוחות שהשתתפו במלחמת עיראק ובמלחמת אפגניסטן (2001-). ההחלטה על הפלישה לעיראק, בפרט, ספגה ביקורת ציבורית נרחבת, בכלל זה התנגדות רחבה ב"ניו לייבור" שהתבטאה, בין היתר, בהצבעתם של 139 מחברי הפרלמנט של המפלגה נגד ההחלטה לפלוש לעיראק.

בעקבות החרפת האינתיפאדה השנייה, נפגש באוקטובר 2001 בלונדון עם יושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, והביע תמיכה מלאה בהקמת מדינה פלסטינית וחידוש תהליך השלום.[18]

בינואר 2002, הציג תוכנית לרפורמה בשכר עובדי המגזר הציבורי, שעיקרה הגדלת השכר ומתן גמישות בגובה השכר, במטרה למשוך עובדים למגזר הציבורי, בעיקר לתחום החינוך.[19]

בקיץ 2003 נקלע למשבר פוליטי חמור, לאחר שנחשף כי דו"חות מודיעין בריטיים על תוכניות הנשק להשמדה המונית של סדאם חוסיין שונו בהוראת משרדו, כדי לחזק את הטיעונים התומכים במלחמה בעיראק.[20]

כהונה שלישית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות הכלליות בבריטניה, שנערכו במאי 2005, זכה בכהונה שלישית רצופה, אך תמיכתו בנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וביציאה למלחמה בעיראק עלתה למפלגתו, מפלגת הלייבור, בירידה ניכרת בכוחה בפרלמנט.[21]

בלייר מינה את מזכיר העיתונות שלו, אלסטייר קמפבל (Alastair Campbell), לתפקיד "הדובר הרשמי של ראש הממשלה". מדי בוקר מסר קמפבל הודעות לתקשורת בענייני דיומא, תפקיד בו קנה לו תדמית מקיאווליסטית בעיני עיתונאים רבים. בלייר נפרד מהתקשורת לקראת סיום כהונתו, בנאום שנשא בפני ועידת רויטרס בלונדון. הוא התלונן על השפעת האינטרנט על השיח הציבורי, וטען כי הדבר גורם לשטחיות והתלהמות.[22]

ב-5 בספטמבר 2006, נקרא בלייר להתפטר במכתב של 17 מחברי מפלגת הלייבור. מאידך גיסא, 49 חברי המפלגה תמכו בבלייר. ביום המחרת פרסם העיתון '"הסאן" כי בלייר צפוי לפרוש ב-31 במאי 2007, ובאותו היום שפורסמו דברים אלו התפטרו 7 חברים מממשלתו של בלייר.

ב-7 בספטמבר 2006 קיים בלייר מסיבת עיתונאים בה הודיע כי ועידת המפלגה הבאה, תהיה הוועידה האחרונה שלו בתפקידו כראש ממשלת בריטניה. בלייר לא נקב בתאריך צפוי לפרישתו, שכן רצה למנוע את המבוכה שעלולה להיגרם לו על ידי מתנגדיו. ב-10 במאי 2007 הודיע בלייר כי יתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ואכן הגיש את התפטרותו למלכה אליזבת ב-27 ביוני 2007. שר האוצר גורדון בראון החליף אותו בתפקידו.[23]

ביום פרישתו מראשות הממשלה, התמנה בלייר על ידי הקוורטט לשליח למזרח התיכון ועבר להתגורר בירושלים.[24] בדצמבר 2007 המיר בלייר את דתו לנצרות קתולית, לאחר עשרים וחמש שנים של התקרבות לכנסייה בהשפעת אשתו, שגם היא קתולית. בלייר ערך את הצעד רק לאחר עזיבתו את דאונינג 10, מאחר שחשש משערורייה ציבורית, והקפיד להדגיש שאיננו דוחה את הדוקטרינה האנגליקנית שעליה חונך.[25]

שליח הקוורטט למזרח התיכון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 ביוני 2007 מונה לנציג הקוורטט, מיד עם פרישתו מתפקידו כראש ממשלת בריטניה.[26] הקוורטט מורכב מנציגי ארצות הברית, האו"ם, רוסיה והאיחוד האירופי, ומטרתו לסייע לתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, ולפקח עליו.

בהודעה לעיתונות שפרסמו חברי הקוורטט הובהר, כי הסיבה למינוי המהיר היא ההתפתחויות הדרמטיות האחרונות באזור, וכנראה הכוונה היא להשתלטות החמאס על רצועת עזה וערעור שלטונו של אבו מאזן ברשות הפלסטינית. על פי דיווחים היחידה מבין חברות הקוורטט אשר הביעה התנגדות כלשהי הייתה רוסיה, אך לכתבי AP נמסר כי גם התנגדות זו לא הייתה עקרונית ולמעשה כל החברות תמכו במינוי. מנגד התנגדו למינוי מספר מדינות ערביות וארגון החמאס, אשר טענו למשקעי עבר בין בלייר לעם הפלסטיני וכן העלו את נושא השתתפותו במלחמת המפרץ השנייה.

ב-2015 החליט בלייר לפרוש מתפקידו בקוורטט. מקורבים לו אמרו, שאחת הסיבות לעזיבתו הייתה תחושת תסכול בשל הסמכויות החלקיות שהיו בידיו. תפקידו הוגבל לעידוד הכלכלה הפלסטינית ולבניית מוסדות המדינה הפלסטינית. בלייר אמר בעבר בשיחות סגורות שהוא מוטרד מכך שהוא מואשם בכישלונו של הקוורטט לקדם את השלום במזרח התיכון – דבר שהוא הרבה מעבר לאחריותו.[27]

במהלך מלחמת חרבות ברזל הפך בלייר לדמות מרכזית בגיבוש תוכניות הקהילה הבינלאומית ל"יום שאחרי" בעזה. בלייר נפגש באופן תדיר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר.[28]

במהלך המלחמה דווח על ניסיונות ישראליים למנות את בלייר למתאם הומניטרי לרצועת עזה, כאשר נתניהו גילה עניין במינוי של בלייר לתפקיד זה.

בספטמבר 2024 דיווחו מקורות ישראליים כי ארצות הברית שוקלת למנות את בלייר לעמוד בראש ממשל זמני ברצועת עזה. בפברואר 2025, במסגרת הצגת תוכנית 21 הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ, הוזכר שמו של בלייר כמי שיהיה שותף במועצת השלום שתנהל את הרצועה. עם זאת, על פי דיווחים, בלייר "הוזז הצידה" מתפקיד בכיר במועצה בשל התנגדות של מצרים ומדינות מוסלמיות נוספות. לפי הערכות, בסופו של דבר עשוי בלייר להתמנות לתפקיד בדרג הביניים של המועצה, לצד אנשי עסקים ויועצי טראמפ סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר.[28]

במלחמת שאגת הארי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלייר מתח ביקורת נוקבת על יורשו בהנהגת מפלגת הלייבור וראש הממשלה הנוכחי, קיר סטארמר, בשל חוסר התמיכה שהפגין כלפי מלחמתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ באיראן. בין היתר טען, שאם ארצות הברית בעלת ברית שלנו והיא אבן פינה חיונית לביטחון שלנו - כדאי מאוד שנתייצב לצידה.[29]

מכון טוני בלייר לשינוי עולמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2016 הוא עומד בראש ארגון שהקים "מכון טוני בלייר לשינוי עולמי" (אנ'). על פי תחקיר שפורסם בספטמבר 2024, המיליארדר האמריקאי לארי אליסון, מייסד חברת התוכנה "אורקל", הפך למממן מרכזי של המכון. אליסון השקיע במכון 130 מיליון דולר בשנים 2021–2023 והתחייב להעביר עוד 218 מיליון דולר בשנים הקרובות. בעקבות התרומות גדל מספר העובדים במיזם מכ-200 לכ-1,000. אליסון, שנחשב מקורב גם לנשיא דונלד טראמפ וגם לראש הממשלה בנימין נתניהו, צפוי להשתתף אף הוא בניהול הרצועה במסגרת תוכנית טראמפ.[28]

קשרים עסקיים עם קטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלייר פיתח קשרים עסקיים ופוליטיים הדוקים עם משפחת א-ת'אני השלטת בקטר. ב-2012, בעודו משמש כשליח הקוורטט למזרח התיכון, תיווך בלייר במשא ומתן של 50 מיליארד פאונד בין חברות הכרייה גלנקור ו־Xstrata עם ראש ממשלת קטר דאז שייח חמד בן ג'אסים א-ת'אני. דווח כי קיבל דמי ייעוץ של עד מיליון דולר עבור התיווך.[30] באותה שנה נחשף כי חברת "טוני בלייר אסושיאייטס" בבעלותו סיפקה שירותי ייעוץ למשפחת א-ת'אני במסגרת תוכנית להשתלטות על מלונות יוקרה בלונדון.[31][32]

אשתו שרי בלייר טיפחה קשרים נרחבים עם שייח'ה מוזה, אמו של אמיר קטר. במיילים שנחשפו מחשבונה של הילרי קלינטון נמצאו 19 תכתובות של שרי בלייר עם מזכירת המדינה האמריקנית דאז, שבהן ניסתה לקדם פגישה בין קלינטון לשייח'ה מוזה.[33]

ב-2022, לקראת מונדיאל הכדורגל בקטר, הגן בלייר על קטר והזהיר מפני "הגזמה" בביקורת על קטר "שמשקיעה בכבדות בבריטניה".[34]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלייר נשוי לשרי ואב לארבעה. בנו הצעיר, ליאו, הוא הילד הראשון שנולד לראש ממשלה בריטי בעת כהונתו מזה 150 שנה.

הונו של בלייר מוערך בכ-60 מיליון ליש"ט. הוא גובה כרבע מיליון דולר להרצאה של 90 דקות, והמקדמה שקיבל על ספרו האוטוביוגרפי שיצא בשנת 2010, עמדה על כ-6.6 מיליון דולר.[35]

פרסים והוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו האוטוביוגרפי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ ארי שביט, הדרך השלישית של בלייר, באתר הארץ, 12 ביולי 2005
    די צייט, ‏מחסומים בדרך השלישית, באתר גלובס, 12 במרץ 2002
  2. ↑ הסוד של טוני בלייר, באתר גלובס, 19 במאי 1997
  3. ↑ רחל פייג, ישניא, הכל פוליטיקה: מה בין טוני בלייר לבין קיקרו, באתר הארץ, 10 בפברואר 2010
    אלי שאלתיאל, סיפורו של שלטון "הלייבור החדש" בבריטניה: תאונת עבודה, באתר הארץ, 14 ביולי 2010
  4. ↑ הון ושלטון - גירסת בריטניה: נחשף מסמך המחשיד את בלייר בהתערבות לטובת מרדוק, באתר גלובס, 2 בנובמבר 2008
  5. ↑ פנחס לנדאו, ‏ניצחון סוחף - למי?, באתר גלובס, 5 במאי 1997
  6. ↑ פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, ‏אירלנד תולה תקוות בהסכם, באתר גלובס, 4 במאי 1998
  7. ↑ בלומברג, בלפאסט, ‏בריטניה יוזמת צעדי חיזוק כלכליים להסכם השלום של צפון אירלנד, באתר גלובס, 13 באפריל 1998
  8. ↑ המחתרת האירית מסרבת להתפרק מנשקה, באתר גלובס, 14 באוגוסט 2001
  9. ↑ אהרון רוזן, ‏שברירי, אבל שלום, באתר גלובס, 20 במאי 2004
  10. ↑ בלייר מגיע לישראל; לשכת נתניהו מכחישה שלחצה לביטול ביקורו בתיכון "רבין" בת"א, באתר גלובס, 20 באפריל 1998
  11. ↑ בלייר: תהליך השלום חשוב ליציבות בעולם, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2001
  12. ↑ פייננשל טיימס, ‏טוני סוגר קדנציה ראשונה, באתר גלובס, 17 ביולי 2000
  13. ↑ בראש מצע הבחירות של בלייר: שיפור השירותים הציבוריים, באתר הארץ, 16 במאי 2001
  14. ↑ בלייר הודיע היום רשמית על דחיית מועד הבחירות, באתר הארץ, 31 במרץ 2001
  15. ↑ ניצחון סוחף לטוני בלייר בבחירות בבריטניה, באתר גלובס, 8 ביוני 2001
  16. ↑ שירות בלומברג, לונדון, ‏ממשלת בריטניה תציג תוכנית להגדלת תפקיד הסקטור הפרטי בניהול השירותים הציבוריים, באתר גלובס, 17 ביוני 2001
  17. ↑ בלייר יצא למזרח התיכון כדי לחזק את הקואליציה, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2001
  18. ↑ אלוף בן, שרון שדה, בלייר קרא להקמת מדינה פלשתינית ולחידוש תהליך השלום, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2001
  19. ↑ שירות פייננשל טיימס, ‏בלייר מתחיל לפרוע את השטר לבוחר עם שיפור בשכר עובדי המגזר הציבורי, באתר גלובס, 24 בינואר 2002
  20. ↑ התקפה קשה על בלייר בפרלמנט בשל הנשק העיראקי, באתר הארץ, 5 ביוני 2003
  21. ↑ ארנה קזין,, הסוכנויות, בעקבות ההפסד בבחירות: מנהיג השמרנים הווארד יתפטר, באתר הארץ, 6 במאי 2005
  22. ↑ מתוך תרגום נאום הפרידה של בלייר מהתקשורת, באתר הארץ, 29 ביוני 2007
  23. ↑ רויטרס, היורש: גורדון בראון, באתר הארץ, 11 במאי 2007
  24. ↑ ברק רביד, דוד לנדאו, אלוף בן ושמואל רוזנר, קודם כל שהפלסטינים יעשו קצת סדר, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2007
  25. ↑ סוכנויות הידיעות, טוני בלייר עבר לכנסייה הקתולית, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2007
  26. ↑ AP, בלייר מונה לשליח הקוורטט למזרח התיכון, באתר ynet, 20 ביולי 2007
  27. ↑ גרדיאן, שליח הקוורטט למזרח התיכון טוני בלייר צפוי לפרוש מתפקידו, באתר הארץ, 16 במרץ 2015
  28. 1 2 3 אתר למנויים בלבד יהונתן ליס, ליזה רוזובסקי ואבי שרף, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר הפך במלחמה לבן בית בלשכת נתניהו, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2025
  29. ↑ "ר"מ בריטניה לשעבר טוני בלייר תוקף את קיר סטארמר: "כדאי מאוד שתתייצב לצד ארצות הברית", אלי לאון, מעריב, 8 במרץ 2026
  30. ↑ Rob Davies, Sheikh who secured World Cup for Qatar has UK links going back decades, The Guardian, ‏15 בנובמבר 2022
  31. ↑ RTÉ News, Court hears McKillen sought Blair help over hotels, RTÉ, ‏11 במאי 2012
  32. ↑ Developer sought Blair help over hotel case, Financial Times, ‏11 במאי 2012
  33. ↑ פזית רבינא, ‏מבתו של מתנגד משטר שגורש מקטאר, לאישה החזקה ביותר בנסיכות, בעיתון מקור ראשון, 17 באפריל 2025
  34. ↑ Dominic Penna, It's not sensible to disrespect Qatar which invests heavily in the UK, Tony Blair says, The Telegraph, ‏28 בנובמבר 2022
  35. ↑ אלי שאלתיאל, טוני בלייר, האיש שאוהבים לשנוא, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2010
  36. ↑ מקבלי תואר לשם כבוד - האוניברסיטה העברית
  37. ↑ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  38. ↑ עפרי אילני, שליח הקוורטט, טוני בלייר בת"א: תומך בשלום כלכלי לצד שלום פוליטי, באתר הארץ, 17 במאי 2009
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טוני_בלייר&oldid=43382207"