סונטה 44

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Sonnet 44


If the dull substance of my flesh were thought,
Injurious distance should not stop my way;
For then, despite of space, I would be brought,
From limits far remote, where thou dost stay.
No matter then although my foot did stand
Upon the farthest earth remov’d from thee;
For nimble thought can jump both sea and land,
As soon as think the place where he would be.
But, ah, thought kills me, that I am not thought,
To leap large lengths of miles when thou art gone,
But that, so much of earth and water wrought,
I must attend time’s leisure with my moan;
Receiving nought by elements so slow
But heavy tears, badges of either’s woe.

סונטה 44

לוּ שְׁיָר בְּשָׂרִי הָיָה מַחְשָׁבָה,
מֶרְחָק תְּלָאוֹת אֶת דַּרְכִּי לֹא יַחְסֹם;
כִּי עַל אַף הַמִּרְוָח הָיִיתִי נִמְשָׁה,
מִקְּצוֹת גְּבוּל אֵי שָׁם, עָדֶיךָ הֲלֹם.
אֵין בְּכָךְ מָה אִם הָיְתָה כַּף רַגְלִי אָז נִצֶּבֶת
עַל פְּנֵי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת מֵאִתְּךָ עַד קַצְווֹת;
כִּי מַחְשֶׁבֶת בִּיעָף תְּדַלֵּג עַל יָם וְיַבֶּשֶׁת
אַךְ תַּחְשֹׁב הֵיכָן לִהְיוֹת.
אַךְ אֲהָהּ! מַחְשָׁבָה תְּמִיתֵנִי כִּי אֵינִי מַחְשָׁבָה,
אֲשֶׁר תְּדַלֵּג עַל תַּ"ק פַּרְסָאוֹת כְּשֶׁאַתָּה כְּבָר אֵינֶנּוּ,
אָז הִנֵּה, בִּמְלֹא אֲדָמָה וּמַיִם חוֹמָה,
סָר הִנְנִי לְחֵשֶׁק הַזְּמָן וְאַנְחָתִי תְּלַוֶּנּוּ,
   לֹא כְּלוּם לְקַבֵּל מִיְּסוֹדוֹת אִטִּיִים
   רַק כֹּבֶד דְּמָעוֹת, לְזֶה וּלְזֶה אוֹתוֹת יְגוֹנִים.

תרגום: יעקב אוסטרובר

סונטה 44 היא סונטה מאת ויליאם שייקספיר. בסונטה מואס הכותב בקיום הפיזי שלו עצמו ועורג לקיום חסר מגבלות בצורת מחשבה ללא גוף הנעה בחופשיות לאן שתחפוץ. הסונטה מסתיימת בקינה נוגה על כובדם המעיק של היסודות הגשמיים ועל התנהלותם האיטית תחת גחמותיו של הזמן. במכלול 154 הסונטות של שייקספיר נמצאת סונטה זו במקבץ הסונטות 126–18, המופנות לנעורים. הסונטה כתובה במקור במשקל פנטמטר ימבי, בתבנית חריזה א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.

תוכן הסונטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסונטה מתייחס המשורר למצבו הקיומי העלוב כיצור בשר ודם המייחל להיות מחשבה שמרחק מאיים לא יוכל לעצור בעדה מלהגיע לאן שתחפוץ.

If the dull substance of my flesh were thought,
Injurious distance should not stop my way;

ובתרגומו של ש. שלום:

לוּ מֵרַעְיוֹן בְּשַׂר גֵּוִי קֹרַץ,
לֹא מֶרְחַקִּים יָכְלוּ לִי מְזִידִים;

שייקספיר מייצר בסונטה מתח דיכוטומי והפרדה חדה בין גופו הפיזי ויסודות הטבע הסובבים אותו לבין המחשבה החופשית מכל מחסום, היכולה להגיע כהרף עין לאן שתחפוץ. בהמשך הסונטה מצר שייקספיר על כך שהמחשבה ממיתה אותו כי הוא עצמו אינו מחשבה:

ובתרגומו של יעקב אוסטרובר:

אַךְ אֲהָהּ! מַחְשָׁבָה תְּמִיתֵנִי כִּי אֵינִי מַחְשָׁבָה,

בהצגת המחשבה כממיתה וכחופשיה גם יחד נוצרת לכאורה סתירה. ייתכן שהמשורר רומז להבחנה הקלאסית בין איכויות המחשבה האנושית המוגבלת ובין המחשבה הנעלית ככתוב במשלי יט' כ"א "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם." או ככתוב במג'הימה ניקאיה (Majjhima Nikaya MN 123.10) "בעת שהגיע הבודהה ממעל אל רחמה של אמו, לא היה בה הגיג של תשוקה לזכרים ודרכי החושקים בה נחסמו."

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה בזקנה ובשימור הנעורים שזורה ברבות מהסונטות ועיקרה התגברות על המוות, כאמור בסונטה 6

If ten of thine ten times refigured thee:
Then what could death do if thou shouldst depart,

אִם עֲשָׂרָה מִמְּךָ שׁוּב חִשְׁבוּךָ עֲשֶׂרֶת מוֹנִים:
אֲזַי מָה הַמָּוֶת יוּכַל לַעֲשׂוֹת לְעֵת לֶכְתְּךָ,

סונטה 44 מרחיבה את טווח האלמוות משכפול המשורר את עצמו בצאצאיו ובמילות שיריו והופכת לשאיפה להפוך למחשבה נצחית ובלתי מוגבלת על ידי העולם הגשמי. רעיון דומה קיים במסורת היהודית בצורת קפיצת הדרך (קפיצה בבחינת כיווץ, צמצום).

בסיום הסונטה אומר שייקספיר

לֹא כְּלוּם לְקַבֵּל מִיְּסוֹדוֹת אִטִּיִים

ומהדהד ברוח דברי משורר קוהלת א, ח:

כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר;

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסונטה זכתה לתרגומים רבים לעברית, ובהם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]