אברהם עוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם עוז

אברהם עוז (נולד ב-23 במאי 1944) הוא חוקר ופרופסור לתיאטרון, במאי תיאטרון, עורך ומתרגם ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם עוז נולד בתל אביב ב-23 במאי 1944, בנם של מלכה (מרוסיה) לבית ליפשיץ ויצחק הוז ונכדו של חלוץ הספנות העברית אברהם ליפשיץ. עוז מחזיק בתארים אקדמיים מאוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בריסטול, אנגליה. הוא גר בתל אביב ונשוי למעצבת התיאטרון טל יצחקי, מנהלת "האקדמיה לאמנויות המופע" בתל אביב.

אברהם עוז מכהן כפרופסור חבר בחוגים לתיאטרון ולספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, שבה ייסד את החוג לתיאטרון. לימד באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית, בסמינר הקיבוצים ובמכללת ספיר (שבה ריכז את החטיבה לתיאטרון, אותה ייסד) ובבית צבי (שם שימש מרכז הלימודים העיוניים ולימד בין 1977 ל-2011). והחל מ-2010 הוא מלמד באקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב, שהיה בין מקימיה, ומשמש בה כמורה וכבמאי. כיהן בתפקיד ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי (1984-1977), דרמטורג בתיאטרון חיפה (1990-1988), חבר הוועד המנהל ויו"ר ועדת הביקורת של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, ולקטור בתיאטרון הבימה. ערך את מדור התיאטרון בכתב העת עכשיו, ייסד וערך שלושה כתבי עת בינלאומיים בנושאי תיאטרון ומופע: JTD, Assaph ו-Mofa. ערך והגיש תוכניות תרבות רבות ומגוונות בטלוויזיה וברדיו. ביניהן, המגזין השבועי המשודר ב"קול ישראל" בענייני תיאטרון "בימות ובדים", ציפורי לילה בגלי צה"ל וסדרת אסכולות על ויליאם שייקספיר בטלוויזיה החינוכית. כמו כן, שימש מבקר תיאטרון בלמרחב, הארץ ובקול ישראל.

לעוז מעמד בינלאומי מוכר בחקר שייקספיר, תיאטרון הרנסאנס האנגלי, והתיאטרון הפוליטי. היה מרצה אורח באוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת דלאוור, היברו יוניון קולג', אוניברסיטת סינסינטי, הסמינר התאולוגי היהודי ואוניברסיטת קולומביה בניו יורק, והאוניברסיטה החופשית של ברלין, שימש חבר הוועד הפועל של אגודת שייקספיר הבינלאומית, ומאז 2003 הוא מרכז את קבוצת העבודה "מופעים פוליטיים", המתכנסת מדי שנה במסגרת הפדרציה הבינלאומית לחקר התיאטרון. בין השנים 2006 ל-2010 שימש כנשיא האגודה הישראלית לקידום חקר התיאטרון. בין תפקידיו הציבוריים בהווה: חבר ועדת הביקורת של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, חבר הנהלת המפעל לתרגום ספרות מופת שליד מינהל התרבות, ראש הוועדה האמנותית של תיאטרון הסימטה בתל אביב ונשיא העמותה לקידום תיאטרון אפריקאי בישראל.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוז בא מבית בעל אוריינטציה מפאי"ניקית, אך בהדרגה, ראשית בשנות לימודיו באוניברסיטת ת"א במחצית שנות השישים (שם ערך את המדור הספרותי בעיתון הסטודנטים "דורבן", שבו פרסם חברו לספסל הלימודים חנוך לוין את "דף האחוריים" שלו), ואחר כך בתקופת לימודיו באנגליה בשנות השבעים, הושפע מתנועות השמאל החדש באירופה ובארצות הברית וכתביהם של הוגים המקורבים לתנועות אלה. השפעה זו ניכרת הן בפעילותו המחקרית והן במעורבותו הפוליטית.

בשנים 1981-1982 היה עוז פעיל מרכזי ובין מייסדי הוועד לסולידאריות עם אוניברסיטת ביר זית, שעם תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה היה לוועד נגד המלחמה בלבנון. ב-30 ביוני 1982, בעיצומה של המלחמה, אירגן הוועד הפגנה של 20 אלף איש בכיכר מלכי ישראל, שאותה הנחה עוז. זו הייתה ההפגנה הראשונה בתולדות מדינת ישראל כנגד מלחמה בעודה מתקיימת, ובה התגבשו ארגוני מחאה שפעילותם נמשכה שנים לאחר מכן. כמה שבועות לאחר מכן סירב עוז לעלות ללבנון כאיש מילואים, אך לא נשפט. ב-1983 קיבל בשם הוועד פרס בינלאומי לשלום מטעם הכנסיות החופשיות בסטוקהולם.

עוז פעיל בקמפיינים שונים נגד הכיבוש ובעד מתן זכויות לפלסטינים והוא מרבה להביע עמדות אלו בפורומים שונים וכלי תקשורת בחו"ל. ביחד עם ד"ר סלים תמרי מאוניברסיטת ביר זית הופיע בשנת 1982 מחוף לחוף בארצות הברית במסע מחאה כנגד מדיניות ישראל בשטחים, שאורגן בין השאר על ידי האינטלקטואל הפלסטיני-אמריקאי אדוארד סעיד. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה ייצג את השמאל הישראלי בפריז ביחד עם יאסר עבד רבו וז'ורז' מארשה בעצרת של 3,000 איש. ב-1985 הוזמן לקליפורניה על מנת להשתתף, עם נועם חומסקי וכמה אינטלקטואלים אמריקאיים, במסע למען בקרה ציבורית של הסיוע הצבאי לישראל. בראשית שנות השמונים היה שותף, עם עמיתיו באוניברסיטת תל אביב פרופ' בנימין כהן (היסטוריון) ופרופ' (אלוף במיל.) מתי פלד למהלך הקמתו של איגוד גג של ארגוני השמאל בישראל, שלא צלח.

ביחד עם טניה ריינהרט, יצחק לאור, בנימין כהן (היסטוריון), גרשון שפיר, צבי רזי, אבישי ארליך, יואב פלד, יהודה לוסיין קופפרמן ואחרים ייסד את "פורום", ארגון מרצים שמאלי שהיה פעיל באוניברסיטת ת"א. בראשית שנות התשעים היה שותף, ביחד עם אורי רם, יובל יונאי, אילן פפה, רמזי סלימאן ומיכה לשם, להקמת "פורום שמאל", ארגון מרצים הפועל באוניברסיטת חיפה.

לאחר רצח רבין ב-1995 יסד ועודו מנהל את "אל"ף", פורום בינלאומי באינטרנט הדן בנושאי שמאל, שלום וזכויות אזרח. בשנת 2002, בעיצומו של מבצע "חומת מגן", דרשה שרת החינוך, לימור לבנת, להשעותו ממשרתו באוניברסיטת חיפה, בשל דברים שאמר, כביכול, בשיעורו בגנותו של צה"ל, ודרישתה זו עוררה ויכוח ציבורי סוער בתקשורת על התערבות השלטון בחופש האקדמי. עוז הוא חבר ההנהלה הציבורית הבינלאומית של "תיאטרון החופש", שהוקם על ידי ג'וליאנו מר חמיס במחנה הפליטים ג'נין, לצד דמויות בינלאומיות כגון הבלשן נועם חומסקי, הפילוסופית ג'ודית באטלר, הפילוסוף אטיין באליבר, הסופר אליאס חורי והמחזאי הווארד ברנטון. בשנת 2009 הינחה ערבי מחאה וסולידריות עם עצירים פלסטיניים, בעקבות מעצרו הממושך של איש התיאטרון הפלסטיני סמיח ג'בארין.

בין השאר, חתום עוז על עצומת תמיכה של חברי סגל האוניברסיטאות והמכללות בסרבנות לשרת בשטחים[1] ועל עצומה הקוראת להחרמת מכללת אריאל[2].

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוז, המכהן כעורך ההוצאה העברית של כתבי ויליאם שייקספיר במסגרת המפעל לתרגומי מופת שליד מינהל התרבות, תרגם לעברית תשעה מחזות שייקספיריים: "המלך ליר", "הסוחר מוונציה", "הסערה", "רומיאו ויוליה", "כטוב בעיניכם", "יוליוס קיסר", "קוריולנוס", "הנרי החמישי" ו"חלום ליל קיץ". כמו כן תרגם מחזות של הרולד פינטר ("הביתה", "בגידה", "שפת ההר", "אחת לדרך", "הסדר העולמי החדש", "עפר ואפר", "סיבה למסיבה") וכן אסופה משיריו, מחזות ואופרות של ברטולט ברכט ("חיי גליליאו", "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי", "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אופרה בגרוש", "החתונה"), אנגלברט הומפרדינק ("הנזל וגרטל"), אנטון צ'כוב/מייקל פריין ("דבש פרא"), אייסכילוס/סטיבן ברקוף ("אגממנון"), וולה סויינקה ("ריקוד היערות"), ס. פ. טיילור ("טוב"), הלן אדמונדסון ("הטיהור"), טוריני ("פיגארו, או היום הארוך ביותר"), ורבים אחרים. בצד כל אלה הירבה בתרגומי שירה מאנגלית, צרפתית וגרמנית, בהם מבחר רחב של שאנסונים צרפתיים. עוז זכה בפרס "עדה בן-נחום" (1992) על תרגומו ל"כטוב בעיניכם".

מבחר תרגומיו לתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנקודת מוצא למחשבתו האקדמית של אברהם עוז שימשה תזת הדוקטורט שלו, שהוקדשה ברובה למחזה "הסוחר מוונציה" לשייקספיר כמקרה מבחן. הוא ניסה לבדוק מה קרה למושג הנבואה עם המעבר ממחשבת ימי הביניים לשחר העת החדשה. הנבואה מלווה את המחשבה האנושית משחר ימיה. את עוז עניין מתי התחולל המעבר מנבואה כריזמטית המלווה באמונה בכוח עליון לנבואה "חילונית" שהיא חלק מהפרקטיקה שלנו בחיי היום-יום. הקביעה שלו היא שבקו התפר של ימי הביניים ושחר העת החדשה שאנו חיים בתוכה, ולקראת כינונו של פרויקט הנאורות, זנחה התרבות המערבית את התלות בכריזמה של הנבואה ככוח עליון, אולם לא זנחה את הצורך בנבואה. הנבואה בהקשרה המודרני אינה בהכרח פוטוריסטית ופרדיקטיבית בלבד, ועניינה איננו בגדר ניסיון הצצה בלעדי אל העתיד להתחולל, אלא במידה לא פחותה היא מתבוננת פנימה, אל האימננטי, על רבדיה השונים של ההוויה. הרגע הנבואי, גורס עוז, הוא אותו רגע שבו מתלכדים עבר, הווה ועתיד במבט האנושי ותובנות אנושיות מאפשרות הצצה אל מעבר למגבלותיה של מסגרת הזמן.

התזה שביקש עוז ליצור עמדה במחצית הדרך בין ניתוח היצירה השייקספירית כמקרה מבחן לבין ההיסטוריה של הרעיונות. הוא מוצא שהנבואה בגלגוליה השונים מעסיקה את שייקספיר רבות, וגם הוא בוחן במחזותיו פרקטיקות שונות הממקמות את הנבואה בחיי האדם. במחזה "הסוחר מוונציה", למשל, מחזה שעוז הקדיש לניתוחו ספר שלם, נבחנת הנבואה מתוך הפרספקטיבה של שני הסיפורים ששייקספיר נטל מן הפולקלור הקיים ושילב במחזהו. בעלילת החיזור אחרי פורציה, היורשת העשירה, התנה אביה המנוח של פורציה בצוואתו את נישואיה למי שיקלע לכוונתו בחידה של בחירת התיבות העשויות זהב, כסף ועופרת. בשטר "ליטרת הבשר" שחותם הסוחר אנטוניו לשיילוק, המלווה בריבית היהודי, מאותגר ביטחונו של הסוחר הקפיטליסט בתרחיש הכלכלי של התנהלותו המסחרית הקובע אם יוכל לפרוע את ההלוואה שנטל מן היהודי. שני הקצוות הללו: הראשון נטוע עדיין במישור אינטואיטיבי בעל דגש מיסטי יותר, והשני, מטריאלי ומחושב בעיקרו, נפגשים במה שעוז מגדיר כ"רגע הנבואי", שאינו סטטי, אלא כפוף למהלכים דינאמיים של התפתחות היסטורית.

בחינה דומה של הרגע הנבואי מופיעה גם בטקסטים שייקספיריים נוספים. במחזה "סוף טוב הכול טוב" מתנה הגיבור הגברי את מימוש נישואיו לגיבורת המחזה, שנכפו עליו למרות רצונו, בהתניות שהוא בטוח שרעייתו הטרייה לא תוכל לגבור עליהן, אבל השתלשלות העלילה מציגה אותו כנביא שקר. מקבת' פוגש שלוש מכשפות מיסטיות, המציידות אותו בנבואות שניסוחן רב-משמעי, אבל מתברר שהגשמתן של נבואות אלה נתונה בסופו של דבר לפרשנותו, בחירתו המוסרית ומעשיו של נמען הנבואה.

התיאטרון הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תפיסת "הרגע הנבואי" שהגדיר בספרו הראשון ביחס לדרמה השייקספירית מבקש עוז להעתיק וליישם למחקרו על התיאטרון הפוליטי. ספר חלוצי זה של עוז שראה אור ב-1999 הוא תולדתו של מחקר בן 18 שנה. הוא מבקש לבחון ולהגדיר בו את התיאטרון הפוליטי כז'אנר ייחודי שניתן לזהותו בתיאטרון מן העולם העתיק ועד התיאטרון של ימינו. התיאטרון הפוליטי הוא התיאטרון שמנסה לבדוק לא רק את ההיבטים הפסיכולוגיים של היחיד, אלא את תפקודיו הנרכשים בתוך הקהילה, ובמערכות האידאולוגיות המכוננות את עולמו.

בתגובה להאשמה השגורה של התיאטרון הבורגני הממוסחר בבריחה ואסקפיזם, נהוג לומר ש"כל תיאטרון הוא פוליטי". ברור כמובן שמשמעות פוליטית יש לכל דבר. אם במלחמת המפרץ הראשונה נסגרו כל התיאטרונים בישראל, וכשפתחה "הבימה" את שעריה הציעה לקהל רק פארסה בריטית של חדר מיטות, הרי למעשה נודעת אמירה פוליטית. אבל אין זה הופך את ההצגה לתיאטרון פוליטי, היינו לתיאטרון בעל סדר יום מכוון ומחושב שמטרתו שינוי ערכי של העולם החיצוני לאירוע הפרפורמטיבי ופריצת המעגל האידאולוגי השליט בעולם זה.

התאוריה הז'אנרית שמבקש עוז לבסס בספרו על התיאטרון הפוליטי מחלקת את היצירות התיאטרוניות לכל אורכן של תולדות התיאטרון לשלושה סוגים:

  • התיאטרון המשמר – עשוי לנוע בין מחזה שטחי כמו פארסת חדר מיטות, לבין מחזה איבסני רב-משמעות המבקש לתקן את החברה, אך איננו תולה את כישלון החברה במערכת האידאולוגית המכוננת אותה אלא בהתנהלותם השגויה של בני האדם בתוך מערכת הנתפסת כחיובית, המקובעת ומקודשת בתוך מיתוס המציג אותה כמערכת הטבעית שאין לה כל חלופות סבירות. על הסוג הזה נמנים מרבית המחזות המוצגים בתיאטרון (וכן בקולנוע ובטלוויזיה) עד היום.
  • התיאטרון המעורר – מחזות מחאה הקוראים להפוך את המערכת האידאולוגית השלטת על פניה. מחזות אלה, המתמקדים בדרך כלל במושא מחאה מוגדר לטווח קצר, עלולים ליצור אידאליזציה של אידאולוגיה חלופית, ולקדש אותה כמיתוס בצורה נוקשה לא פחות מעמדתם של התומכים במערכת האידאולוגית הקיימת.
  • התיאטרון הנבואי – בהגדרה זו אין הכוונה לתיאטרון של חיזוי העתיד. להפך – זהו תיאטרון המתבונן פנימה אל תוך האימננטיות של תהליכים היסטוריים, אם מפרספקטיבה טרגית (המאפיינת תקופות בהן יושרתו הבסיסית של האתוס השליט מעומעמת ומתערערת) ואם מפרספקטיבה דיאלקטית (המאפיינת תקופות הנסמכות על אוטופיות רציונליסטיות המכוננות מערכות אתיות חדשות לכאורה). תיאטרון מסוג זה מבקר את התיאטרון המשמר, אך גם מבקר את התיאטרון המעורר, כשהוא מציב מולם את הדינמיות המתמדת ש"המבט הנבואי" מזהה באורח אימננטי בתהליכים היסטוריים שהאנושות כפופה להם. עוז מאבחן בתיאטרונו של ברטולט ברכט הרבה "רגעים נבואיים" מעין אלה, כגון היעלמו המתבקש של הלבלר-השופט אצדק ב"מעגל הגיר הקווקזי" לאחר שהשיב את הצדק על כנו בשיטות אנרכיות, שהוגדרו על ידו עוד קודם לכן כזמניות ויפות לשעתן, אך מחויבות לפנות את מקומן לסדר חדש, שבעצמו יסתאב תוך פרק זמן קצוב וישאף ל"אנרכיה מתקנת".

הגדרתו של עוז לז'אנר התיאטרון הפוליטי היא, איפוא: "התיאטרון הפוליטי משתמש במוסכמותיה של צורה תיאטרונית נבחרת על מנת להדגיש, לחשוף ולבקר את האידאולוגיה המשמשת רקע חברתי לפעולות או מצבים אנושיים, לאתר מישורי שיח חלופיים לשיח המועדף על האידאולוגיה השלטת, ולשחרר את התודעה האנושית מכבילותה המעגלית לתצורות מיתיות" (עוז, התיאטרון הפוליטי, ע' 61).

מחקריו הנוכחיים של עוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות בוחן עוז במחקרו מקרה מבחן אידאולוגי מסוים המקשר בין מציאות פוליטית ותיאטרון: הקשר בין כינונה של תודעה לאומית, מאז שחר העת החדשה ועד ימינו, המכילה נרטיבים כריזמטיים, אסכטולוגיים ונבואיים כביכול, לבין עלייתו של תיאטרון לאומי מחבר בין עניינו בויליאם שייקספיר, כריסטופר מארלו, בן ג'ונסון ובני דורם בשחר העת החדשה, במאות ה-16 וה-17, לבין עליית מדינת הלאום וכינונו של התיאטרון כמוסד בעל דגשים לאומיים ניכרים, הנסחפים לעתים לכדי פרוגרמטיות מגוייסת. גיבוש הזהות הלאומית צומח בד בבד עם שנאת הזר, והמיעוט הלאומי האחר והמודר. בחלק האחרון של ימי הביניים פעל באירופה בייחוד תיאטרון המושפע מערכים כנסייתיים, והיה אחיד במידה רבה בכל אירופה. רק במאות ה-16 וה-17 מתחיל לצמוח תיאטרון עם גוון לאומי לוקלי, והשילוב בין אידאולוגיה קיבוצית חדשה לבין ביטוייה בתיאטרון מאפשר בחינה ממוקדת של אחד ההיבטים המובהקים של "רגע נבואי" בתיאטרון המאוחר, מה שיביא את עוז לבחון תהליכים מקבילים גם בקשר שבין התיאטרון העברי-ישראלי לבין הסיפר הציוני. ספרו של עוז "שדות ומזוודות: תזות על הדרמה העברית והסיפר הציוני" שיצא לאור בוצאת רסלינג, 2014 מאחד בין מחקריו בנושא התיאטרון והלאומיות והשיח הפוסט-ציוני.

Shakespeare and Nationhood[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפועל יוצא מן המחקר הזה עולים שני ספריו האחרונים של עוז: האחד, העומד לראות אור בעת כתיבת השורות האלה, דן בקשר שבין מחזותיו של שייקספיר לכינון התודעה הלאומית באנגליה, והאחר - "שדות ומזוודות" (ראו רשימת הפרסומים למטה) דן ביחסים המורכבים בין הדרמה הישראלית לבין הסיפר הציוני. תהליך עלייתה של הלאומיות האנגלית שונה לחלוטין מתהליך דומה במדינות אחרות כמו צרפת או ספרד, קל וחומר בגרמניה ואיטליה שלא הגיעו לידי איחוד לאומי עד אמצע המאה ה-19. גם מחקרו זה של עוז נובע מדיוניו הקודמים בהשפעת "הרגע הנבואי" על התיאטרון הפוליטי.

בימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוז פרסם ספרים ומאמרים רבים, בעברית, אנגלית וגרמנית, העוסקים ביצירות ויליאם שייקספיר, כריסטופר מארלו, התיאטרון הפוליטי ועוד.

בין ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Yoke of Love Newark and London: The University of Delaware Press, 1995,
  • Strands Afar Remote Newark and London: University of Delaware Press, 1998,
  • Marlowe: A New Casebook Basingstoke and London: Palgrave Macmillan, 2003
  • Political Performances: Theory and Practice New York and Amsterdam Rodopi, 2009,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]