סוניה ריקייל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סוניה ריקייל
Sonia Rykiel
Sonia Rykiel.jpg
סוניה ריקייל בפריז, יוני 2009
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך לידה 25 בספטמבר 1930
מקום לידה פריז, צרפת
תאריך פטירה 25 באוגוסט 2016 (בגיל 85)
מקום פטירה פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל מעצבת-על באופנה העולמית
מקצוע מעצבת אופנה
http://www.soniarykiel.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סוניה ריקְיֶילצרפתית: Sonia Rykiel;‏ 25 בספטמבר 1930 - 25 באוגוסט 2016) הייתה מעצבת אופנה צרפתייה יהודייה ממוצא רוסי-רומני. סוניה ריקייל נחשבת למעצבת-על באופנה העולמית וידועה כ"מלכת הסריגים" בעולם האופנה הפריזאי. נחשבת לאחת ממעצבי העל שייחודם הוא בכך שידעו תמיד לעצב את "הדבר הבא" ולהתאים את האופנה לייצור המוני. בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים ייצגה את האישה המשוחררת העולמית ביצירתה ובסגנון חייה. היא מעורבת חברתית בכמה פרויקטים חברתיים בישראל, ומשתייכת לוועד הארגון "בת שלום" לעידוד הנשי למען השלום[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוניה ריקייל נולדה ב-1930 בניי-סיר-סן, פרוור במערב פריז. היא הבכורה מבין חמש בנות משפחת פליס (Flis). הוריה, מהגרים יהודים ממזרח אירופה (אב ממוצא רוסי ואם ממוצא רומני), עבדו כשענים. בשנת 1948 עבדה ריקייל כמעצבת חלונות ראווה בגרנד מזון דה בלאן (Grande Maison de Blanc), שם פגשה את הצייר אנרי מאטיס, שהחמיא לה על עבודתה[1]. בשנת 1951 נישאה לסם ריקייל (Sam Rykiel), שבשנת 1954 התחיל לנהל את הבוטיק היוקרתי שירש מהוריו, "לורה" (Laura). בשנת 1956 נולדה בתה נטלי, ובשנת 1961 נולד בנה ז'אן-פיליפ (אנ') (לימים מוזיקאי). ריקייל החלה לעצב בגדים כאשר בהיותה בהיריון לא מצאה בגדים לטעמה. בשנת 1962 עיצבה סוודר שאותה כינתה "הסוודר של הנער העני", והוא נמכר בהצלחה רבה. היא מכרה את הסריגים שלה כחלק מחנותו של בעלה. בשנת 1964 עיצבה שמלה בעלת מחשוף גדול במיוחד בעבור בוטיק לורה בגאלרי לפאייט. בשנת 1965 פתחה חברה על שמה. ב-1967 הציג העיתון "ווג" לקוראיו את ריקייל כ"מלכת בוטיק "לורה" המקסימה בעלת השיער האדום". בשנת 1968 התגרשה, ומצבה הכלכלי הרעוע אתגר אותה לקדם את עסקי האופנה שלה. בחודש מאי אותה שנה פתחה את חנות הדגל שלה ברחוב דה גרנל (rue de Grenelle) בפריז, ושנה לאחר מכן הוסיפה עוד חנות בגאלרי לפאייט. עיצוביה נמכרו אף בבלומינגדיילס בניו יורק. בשנת 1971 השיקה את הבושם הראשון שלה. בשנת 1972 נכללה ריקייל במסגרת 12 מעצבי-העל האירופאים של העיתון "ווג", שהכתיר אותה כ"מלכת הסריגים". בשנת 1973 מונתה לסגן נשיא ארגון האופנה הצרפתי Chambre Syndicale, משרה שבה החזיקה 20 שנה, ובתה נטלי ריקייל נבחרה להמשיך בשנת 2008. בשנת 1976 פתחה ריקייל קו אופנת סוודרים לגברים. באותה שנה הציגה את קולקציית "nonfashion" (ללא אופנה), המבוססת על הרעיון שאופנה אינה קיימת כשלעצמה ללא סגנון. לשם הדגשת הרעיון שינתה וקיצרה את אורך שמלות הערב ועיטרה אותן במילה MODE בחזית. ב-1977 הייתה המעצבת הראשונה שהציעה רכישת בגדים מעוצבים באמצעות קטלוג אופנה, שם היא מציעה אופנה לציבור הרחב. משנת 78 היא מוסיפה גם אביזרים[1]. בשנת 1979 פרסמה את ספרה הראשון, Et Je la Voudrais Nue.

בשנת 1981 הופיעה ריקייל בתוכנית הטלוויזיה של אנדי וורהול, שכינה אותה "האישה המודרנית הזוהרת" שנתנה לעיתון "ווג" טאצ' של גבריות יחד עם פמיניזם שייצר את מראה ה"טומבוי", ויצרה את הקשר החושני בין אישה לבגדיה. מאוחר יותר צייר וורהול ארבעה דיוקנאות של ריקייל. ב-1982 נבחרה ריקייל לעצב מחדש את מלון קריון בפריז. 1983 נפתח בוטיק זיכיון בשדרת מדיסון. ב-1985 עיצבה את מלון לוטסיה בפריז, וזכתה בפרס מטעם ארגון האופנה הבינלאומי. ב-1987 השיקה קו קוסמטיקה ביפן. ב-1988 יצא לאור ספרה Célébration, 20 Ans de Mode. ב-1992 עיצבה קו נעליים ומוצרי אקססוריס. ב-1993 נפתחה תערוכת אופנה לעיצוביה במוזיאון האורנז'רי בפריז. בשנת 1995 הקליטה יחד עם הזמר מלקולם מקלארן את השיר "מי היא לעזאזל סוניה ריקייל?" לאלבום של הזמר. בשנת 1998 הופיעה בסרט Belles. ב-2000 עיצבה יותר ממאתיים וחמישים תחפושות עבור המחזמר "עשרת הדיברות". בשנת 2004 השיקה קו הלבשה תחתונה. משנת 2009 יצרה שיתוף פעולה עם חברת H&M בשיווק מוצרי האופנה שלה. בתה נטלי המשיכה את מפעל חייה של אמה, פיתחה והרחיבה את מותג האופנה "סוניה ריקייל".

ריקיאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סונייה ריקייל חידשה גם בסגנון הלבוש שהטמיעה וגם בפילוסופית האופנה שלה: "ריקיאליזם היא תנועה המשלבת סוציולוגיה וסטייל, שנוסדה בשנת 1968 על ידי סוניה ריקייל ברחוב סַן-זֶ'רמַן-דֶה-פּרֶסן-ז'רמן-דה-פרֶה, ריב גוֹש (Saint-Germain-des-Prés, Rive Gauche) שם פתחה את הבוטיק הראשון שלה. ריקיאליזם מהלל את חופש הנשים באמצעות החושים, האינטליגנציה וחוסר יראת הכבוד. ריקיאליזם משמעותו השחרור כשלעצמו. זו דרך חיים שיוצרת סגנון יוצא דופן. ריקיאליזם חי ב"ריב גוש" כמו גם בכל העולם. ריקיאליזם יופיע בכל המקומות בהן נשים מוקירות את החופש שלהן"[2].

בשנות ה-60 חל שינוי היסטורי בעולם האופנה המערבית: הצעירים רצו אופנה לא קונבנציונאלית ולא מגדרית, כדי להיבדל מהוריהם. הם מעדיפים סגנון פחות רשמי כדי להקטין את ההבדלים בין המינים. האופנה באה כדי להחמיא לגוף של הדור הצעיר. חצאיות מיני וגיזרות חופשיות יותר בעלות צבעים נועזים פורצים לעולם האופנה[3]. התנועה שייסדה ריקייל שויכה להתחזקות "הלבוש המוכן" (ready-to-wear)[4] שהתרחשה בצרפת בשנת 1970 בפריז. היא אפיינה את העיצוב של הדור החדש שהשיק סגנון חדש ואחר ממערך ה"הוט קוטור" (אופנה עילית, המיוצרת באופן ייחודי איכותי ויידני, לא באופן תעשייתי וללא חיקוי והעתקה). סוניה ריקייל דחפה נשים להיות תימהוניות, מושכות ומסתוריות בעת ובעונה אחת, וליצור את סגנון האישי לעצמן. ריקייל מציעה סגנון בוהמי ולא פורמלי אך גם אלגנטי. היא מכנה סגנון זה "לא במודה". היא מדגישה בכך שנשים לא צריכות להיות כפופות למודה אלא ללכת אחרי הטעם שלהן. למעשה הלכה ריקייל כנגד האופנה העילית שהתיימרה לחנך נשים כאשר המעצבים מנחיתים עליהן את הדגמים שלהם[1].

ריקייל הייתה לחלוצה בתחום האופנה בכך שהקנתה חשיבות לנוחות של בגדי נשים ללבישה יומיומית. בגדיה כוונו לנשים היוצאות למרחב הציבורי, לבילוי ולעבודה, וצריכות להיראות במיטבן. העיצוב מדגיש את הגוף הנשי המשוחרר, ובגדיה נחשבים לספורטיבים ונועזים לזמנם בשנות ה-70. ריקייל לקחה את האופנה "רחוק ככל האפשר" לדבריה. היא אף "העזה" לשלב את האופנה שלה עם האופנה של מעצבים אחרים כדי לשקף את הרעיון של האישה המשוחררת היכולה לקבוע לעצמה שילוב בגדים המתאים לה. העיצוב של רקייל חצה יבשות וראה את האישה וגופה כפי שהוא ללא קשר ללאומיות או מוצא. בו זמנית הוצגו ונמכרו בגדים בעיצובה בפריז, ניו-יורק ולונדון. ריקייל ראתה לנגד רוחה את דמות האישה המודרנית והבגדים הם אלה שצריכים לשמש אותה. בשנת 1983 אמרה בראיון לעיתון ווג: "יש לי את הרושם שנשים הן כמוני: הן עובדות, יש להן ילדים, יש להן גברים, הן נוסעות, הן צריכות לארגן את חייהן". את ההשראה לבגדיה קיבלה מהרחוב, מאמנות, ולמעשה מכל מקום. "להיות בראש ענף האופנה אינו חשוב כל כך בעיני, מה שחשוב באמת הוא ליצור קדימה"[5]. הדוגמניות שהופיעו בתצוגות האופנה של ריקייל בשלהי שנות ה-60 של המאה העשרים התהלכו ללא חזייה, לפי הוראה של ריקייל, והבדים השקופים חשפו לעתים יותר מאשר כיסו. התעוזה נתנה לגוף האישה מקום, היוותה חידוש ואמירה בתחום האופנה והכניס את התפיסה כלפי גוף האישה כמשתלב עם הבד העוטף אותו. ריקייל נחשבת לממציאה של "התפר ההפוך הגלוי", את הבגדים ללא ביטנה, וגם את הרעיון של גימור הבגד בתפר במקום במכפלת. כל החידושים האלה הוטמעו עמוק בעולם האופנה של היום[6].

אופנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו האופנה של ריקייל התאפיין כלבוש יומיומי נוח ומחמיא לאישה בעידן המודרני, העשוי מסריגים ובדים רכים, מפוספסים ושקופים למחצה. בנוסף השיקה ריקייל מספר בשמים על שמה, קו מוצרי קוסמטיקה, וקולקציית הלבשה תחתונה. כן גם עסקה בעיצוב פנים, עיצוב ריהוט, תיקים, נעליים, משקפיים ותכשיטים. ריקייל התראיינה רבות בתקשורת, וכתבה ספרים המציגים את קולקציות האופנה הרבות שעיצבה בדרכה הייחודית.

בשנת 1967 עיצבה שמלת הריון וסוודר קטן לו קראה "הסוודר של הנער העני" שנמכר תחת המותג של בעלה "לורה". הסוודר הופיע על הכריכה של עיתון האופנה ELLE והביא לריקייל את התהילה. מאז מכונה ריקייל כ"מלכת הסריגים". ריקייל הייתה הראשונה שהניחה את התפר בגלוי מעל הבד, והראשונה להדפיס מילים על הסריג, כמו גם סוודרים צמודים וכפלי סריג מבצבצים. עוד ממאפייני האופנה שהטמיעה ריקייל היו מכפלת מכנס גבוהה מכופלת לאחור, ורדידים ארוכים. פלטת הצבעים שלה הכילה מאפיינים של באג', אפור, כחול עמוק וצבע פחם. סוניה ריקייל הוסיפה כמה מאפיינים דקורטיביים ששינו את פני האופנה: היא הפכה את הסריגים לאופנה, הפכה את התפר מבפנים החוצה, יצרה בגדים ללא מכפלת, הכניסה לאופנה פסים רחבים, שיבצה תחרה ויהלומים מלאכותיים בבגדים, כתבה מסרים באותיות גדולות על הסוודרים, ועיצבה סריגים ארוכים וצמודים. סונייה ריקייל פיתחה ושינתה ללא הרף את הבגדים שיצאו מבית האופנה Rykiel. בתחילת דרכה בשנות ה-60 עיצבה סריגים כסוודרים קטנים בעלי כפתורים ושמלות צמודות סרוגות בפסים רוחביים. בגדיה חידשו את מגמת האופנה בכך שהחמיאו לגיזרה הנשית, היו צמודים לגוף האישה, לעתים שקופים למחצה. העיצוב השווה גזרה רזה וארוכה לנשים, יחד עם תחושה של שחרור ורכות. היא הוכיחה כי הסריג יכול להיות מותאם לכל מגמת אופנה. בשנות ה-80 אתגרה את האופנה כאשר ערבבה את המושגים גדול, רך, שעשוע, ופרווה בהוסיפה פלטת הצבעים צבעונית עשירה ולא שגרתית של ורוד, סגול יחד עם פרוות שועל וצמר כבשה. באוקטובר 2003 הציגה ריקייל את קולקציית האביב שכללה שמלות וינטאג' פרחוניות מעוטרות במלמלה, ודוגמאות של נקודות מודפסות, לצד מעילי סריג בדפוס שחור-לבן. סמלה המסחרי של ריקייל היה שיערה הפזור האדמוני, כאשר הוא מנופח לרעמת אש המקיפה כהילה את ראשה. גם הדוגמניות שייצגו את בגדיה בתצוגות האופנה הרבות ניפחו את שיערן באותו אופן. פועלה של סוניה ריקייל פרצו את תחום האופנה והמשיכו לעיצוב טקסטיל לריהוט, אקססוריס כנעליים, תיקים ופריטי אופנה. חברת "קוקה-קולה" בחרה בסגנון עיצובה וחתימתה לעיצוב המותג המועדף על נשים "קוקה-קולה לייט" ופנתה לבת, נטלי ריקייל, שהקנתה לבקבוק קווים נשיים ו"הלבישה" אותו בצבעי קשת רוחביים, כמו אלו המעטרים את סריגיה של סוניה ריקייל (הפנייה לאתר ווג). ריקייל עיצבה תלבושות לתיאטרון למחזה "אמוק" 1997, ולמחזה בשם "החדר הכחול" 1999, ולהצגה "עשרת הדיברות" 2000[1].

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סונייה ריקייל כתבה מספר ספרים על אופנה, ביניהם "מ-א' עד ת' באופנה", "קולקציית אופנת בהשראת סיפורי ילדים". ספרים רבים נכתבו עליה כמעצבת אופנה: הספר "סוניה ריקייל- אופנה עולמית" (1998) מאת פרטיק מוריס Patrick Mauries מציג את עיצוב האופנה כמייצגת את שחרור האישה על פי סוניה ריקייל. הספר "סוניה ריקייל" (2009) מאת אוליבר סאליארד, ביאטריס סלומון, ליז גולדווין ואקיקו פואקי, יצא לאור במקביל לתערוכה במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז. הספר מציג 40 שנה של סגנונות אופנה שעוצבו על ידי סוניה ריקייל. הספר כולל צילומים משמונים עונות המתפרשות על 40 שנה, ושוזר אנקדוטות אישיות וביטויים של המעצבת. ריקייל כתבה גם רומן בשם "והייתי רוצה אותה עירומה" (1979), ואת "שפתיים אדומות" (1994). ריקייל הייתה ההשראה לסרטו של רוברט אלטמן, בשנת 1994) לדמות המרכזית של הסרט "אופנה עילית". את דמותה בסרט שיחקה השחקנית אנוק אמה, וריקייל עצמה גם היא הופיעה בסרט[1]. ספרה "אל תשכח שאני משחקת N’oubliez pas que je joue שנכתב בשנת 2012, בשיתוף פעולה עם הסופרת יהודית פריגנון, מספר על התמודדותה עם מחלת הפרקינסון במשך 15 השנה האחרונות. ריקייל חשפה את מחלתה לאחר שלדבריה, לא יכלה להסתיר את הסימפטומים של המחלה. באומץ רב אמרה: "אני לא רוצה להראות את הכאב שלי. התנגדתי, היססתי, ניסיתי להעלם, ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. זה בלתי אפשרי, זה לא אני".

עיצוב טקסטיל ואקססוריס (אביזרי אופנה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיצוב טקסטיל לריהוט של סוניה ריקייל מתאפיין בצבעים חמים ומשרה אווירה נעימה הקוראת להתכרבל בתוכו. הכריות, הבדים והריפוד, בעלי פסים רחבים בשילוב צבעים כורוד, כתום, אדום, סגול, שחור ולבן. כמו גם פרחים ואותיות. הנעליים של סוניה ריקייל גדולות ושחורות ברובן. לעתים בעלות עקב גבוה מאוד, ולעתים שטוחות בעלות סולייה מוגבהת, ומשובצות באבנים נוצצות ואבזמי חגורה גדולים. המשקפים בעיצובה, הן גדולות, עטורות יהלומים מלאכותיים או אבנים או פנינים מזויפים, בעלי קווים עגולים.

בשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1979 (Septieme Sens) 7th sense
  • 1993 (Sonia Rykiel Parfum) W
  • 1998 L'Eau de Sonia Rykiel
  • 1999 (Rykiel Homme) M
  • 2000 (Rykiel Rose) W
  • 2003 (Rykiel Woman) W

פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1986 – פרס מטעם ארגון האופנה הבינלאומי (Fashion Group International) בניו יורק.
  • 1993 – תואר קצינת מסדר האמנויות והספרות (Ordre des Arts et des Lettres), מטעם משרד התרבות הצרפתי.
  • 1996 – תואר קצינת מסדר לגיון הכבוד (Ordre national de la Légion d'honneur), מטעם משרד התרבות הצרפתי.
  • 2001 – תואר מפקדת במסדר ההצטיינות הלאומי (Ordre national du Mérite), מטעם משרד הכלכלה, הפיננסים והתעשייה הצרפתי.
  • 2008 – הועלתה לדרגת מפקדת במסדר לגיון הכבוד.
  • 2012 – הועלתה לדרגת מפקדת במסדר האמנויות והספרות.
  • 2013 – הועלתה לדרגת קצינה גבוהה במסדר ההצטיינות הלאומי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Et je la voudrais nue, Paris, 1979
  • Rykiel, Paris, 1985
  • Célébrations, Paris, 1988
  • La collection, Paris, 1989; Tokyo, 1989
  • Colette et la mode, Paris, 1991
  • Collection Terminée, Collection Interminable, Paris, 1993
  • Tatiana Acacia, Paris, 1993
  • Plaisirs de femmes: nouvellescontributor Spengler, Franck, ed., Paris, 1998
  • Paris: sur les pas de Sonia Rykiel, Paris, 1999
  • De quelques Success Stories dans la création vestimentaire des années 60, Archives Juives, revue d'histoire des Juifs de France, Numéro 39/2, 2ème semestre 2006, pp. 72-84.. (שושנה-רוז מרזל, "מספר סיפורי הצלחה ביצור הלבוש בשנות ה-60"; מתוך: מאגד "היהודים בפריז שעסקו בביגוד ואופנה")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוניה ריקייל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 שושנה-רוז מרזל, מספר סיפורי הצלחה ביצור הלבוש בשנות ה-60, עמ' 76.
  2. ^ תרגום מתוך אתר האינטרנט של המעצבת
  3. ^ שושנה-רוז מרזל, מספר סיפורי הצלחה ביצור הלבוש בשנות ה-60, עמ' 79.
  4. ^ ready-to-wear פירושו לבוש יומיומי המיוצר מפעל לייצור אופנה ונמכר בגימור המוכן ללבישה מיידית.
  5. ^ סוניה ריקייל, באתר עיתון ווג
  6. ^ שושנה-רוז מרזל, מספר סיפורי הצלחה ביצור הלבוש בשנות ה-60, עמ' 80.