סיפורי אמא אווזה
 | |
| שער מהדורת 1695 של המעשיות | |
| |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
שארל פרו  |
| שפת המקור |
צרפתית |
| מקום התרחשות |
צרפת |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1697 |
  | |
סיפורי אמא אווזה[1] (בצרפתית: Les Contes de ma mère l'Oye) הוא אוסף מעשיות שנכתב על ידי שארל פרו ויצא לאור בפריז ב- 1697. הספר התפרסם משום שהוא נכתב בתקופה שבה קריאת מעשיות הייתה אופנה מקובלת בסלונים ספרותיים[2]. פרו התפרנס כמזכירו של השר רב ההשפעה ז'אן-בטיסט קולבר בחצרו של לואי הארבעה עשר. אחרי מותו של קולבר נאלץ פרו לפרוש ופנה לכתיבה. סיפוריו היו מעשיות מקוריות שעיבד מסיפורים ידועים, או שהתבססו על סופרים קודמים לו כמו ג'מבטיסטה בזילה.
בתקופה שהחצר הצרפתית העריכה קישוט וליטוש התאים פרו עלילות פשוטות, ייפה את הלשון, וקהל היעד שלו היה האצולה והאריסטוקרטיה. מבחינת נושאים תומכים הסיפורים באמונתו של פרו שהאצולה עליונה על מעמד האיכרים. רבים מהסיפורים מראים על דבקות באמונות קתוליות כמו זה שאישה חייבת לעבור טיהור מחטא ולהתחרט לפני שהיא חוזרת לחברה[3].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרו נולד למשפחה בורגנית גדולה, ידועה ומכובדת (אביו היה עורך דין וחבר בפרלמנט). הוא התחיל לכתוב בהיותו גבר צעיר וב- 1660 קיבל תשומת לב מלכותית בשל שירי תהילה שכתב ללואי הארבעה עשר. יכול להיות שזה היה הזרז למשרה בה החזיק עשרים שנה כעוזרו של ז'אן בטיסט קולבר[4]. במהלך שנים אלה עם קולבר למד פרו באקדמיה המלכותית לציור ופיסול (Académie royale de peinture et de sculpture) וכן מוזיקה וכן באקדמיה המלכותית לארכיטקטורה (Académie royale d'architecture)[5]. בזמן שהיה בתפקיד ציבורי בשירותו של קולבר הוא נעשה מתקדם בדעותיו וסבר שצרפת והכנסייה צריכות לעבור מודרניזציה. דעה זו גרמה למחלוקת בין הקדמונים והמודרניים (querelle des Anciens et des Modernes) ב- 1687. פסיקתו של לואי XIV לטובת ה"קדמונים" סיימה את המחלוקת ב- 1697. ג'ק זייפס (Jack Zipes) חוקר סיפורי מעשיות, סבור שפרו כתב את סיפורי המעשיות שלו שמבוססות על סיפורים עתיקים ונכתבו מחדש בלשון מודרנית כדי לומר את המילה האחרונה במחלוקת .[4]. יתר על כך, יכול להיות שהסיפורים נכתבו כאמצעי עבור פרו לזכות בחזרה במקומו בחברה, במיוחד בסלונים הספרותיים[5].
סיפוריו של פרו נכתבו בתקופת ה-préciosité כאשר סיפורים כאלה היו אופנתיים בחוגי האריסטוקרטיה, במיוחד בחצר המלוכה. גנדרנות בספרות הוגדרה בסלונים הספרותיים המאוד אופנתיים כקריאה בסיפורי מעשיות. הגנדרנות הייתה מגמה שבה רוממו אופנות, שיחות, אמנות וספרות ונהגו בה בקישוטיות רבה מתוך מטרה לגרם לזוהר כדי להבחין בין הרמות הגבוהות של החברה מן ההמוניות והגסות של הבורגנות[5]. זייפס מסביר שהסיפורים שפרו פרסם נועדו לחבריו בסלונים הספרותיים[4]
היסטוריה של החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב- 1694 כתב פרו בחרוזים שלושה סיפורים "גריזלדה" (Griselidis), "המשאלות המגוחכות" (Les Souhaits ridicules) ו"עור חמור" (Peau d’âne) שפורסמו בכרך אחד ונדפסו מחדש בשנה שלאחר מכן בתוספת הקדמה[2]. מהדורה נוספת שכללה עוד שמונה סיפורים שנקראה Histoires ou contes du temps passé (סיפורים מהזמן שעבר) עם כותרת משנה Les Contes de ma Mère l'Oye (סיפורי אמא אווזה) פורסמה ב- 1697[2]. שמונת הסיפורים החדשים שנכתבו עבור מהדורת 1697 נכתבו בפרוזה והשתלבו עם שלושת הסיפורים שנכתבו קודם בחרוזים: היפהפייה הנרדמת, כיפה אדומה, כחול הזקן, החתול במגפיים, הפיות, סינדרלה, ריקה בעל הכרבולת, אצבעוני, גריזלדה, המשאלות המגוחכות, עור חמור[1]. שלושה מהסיפורים פורסמו קודם לכן בכתב העת הספרותי היוקרתי מרקור גאלאנט – גריזלדה ומשאלות ב-1693[6] והיפהפייה הנרדמת ב- 1696[5].
נמסר שמחבר הספר הוא פייר פרו דארמנקור (Pierre Perrault Darmancour), בנו בן ה-19 של שארל פרו[1]. זייפס טוען שהמחקר המודרני לא מצא שום הוכחה לכך שהבן כתב את הסיפורים ולא שהספר היה פרי שיתוף פעולה בין האב והבן. יש להניח, כמעט בוודאות שפרו האב כתב את הסיפורים[4]. יכול להיות שהכנסת שם הבן וההקדשה לאחייניתו של המלך אליזבת שארלוט ד'אורליאן שימשו כאמצעי להציג את הבן בחברה[1].
ה- contes מכילים סיפורים ידועים למדי והם שמרו על הפופולריות שלהם מאז פרסומם ועובדו מחדש, שוב ושוב, מסוף המאה ה-17[2]. הספר זכה להצלחה רבה עם שמונה הדפסות בחייו של פרו. עם מותו של לואי XIV בתחילת המאה ה-18 התעמעמה הפופולריות של הסלונים הספרותיים וסיפורי המעשיות עם התחלת עידן הנאורות. עם זאת סיפוריו של פרו המשיכו להיות מבוקשים ועוד ארבע מהדורות יצאו לאור באותה מאה[5].
מקורות וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי חוקרת ספרות הילדים רות בוטיגהיימר (Ruth Bottigheimer) הידיעה שפרו חזר על סיפורים אותם שמע מהאומנת שלו היא מיתוס מקובל[7]. הסיפורים שלו לא נכתבו במיוחד עבור ילדים משום שספרות ילדים לא הייתה קיימת בסוף המאה ה-17[4]. למרות שלכמה מסיפוריו של פרו יש מקורות פולקלוריים הוא שינה אותם בפרטים רבים וכתב אותם בלשון גבוהה עבור קהל של מבוגרים מתוחכמים שציפו לקישוטים. סיפורים אחדים כמו "היפהפייה הנרדמת" היו סיפורים מקוריים ללא שורשים פולקלוריים.
"גריזלדה" הייתה נובלה מודרנית והתבססה על סיפור עממי בן זמנו. יש מהדורה מוקדמת יותר של גריזלדה בספרו של בוקאצ'ו דקאמרון מן המאה ה-14 שתורגם מאוחר יותר ללטינית על ידי פטרארקה. גרסת הסיפור העממי או bibliotheque bleue של "היפהפייה הנרדמת" נכתבה בלשון פשוטה עבור קהל לא משכיל. פרו קישט את הסיפור כדי שימצא חן בעיני הקהלים המתוחכמים שביקרו בסלונים הספרותיים[2].
סיפורים אחרים בספר מראים יסודות מחיבורים קודמים, לעיתים קרובות מעורפלים, בטקסטים מימי הביניים או קדומים יותר. כך למשל, ב"עור חמור" יש פרטים שנמצאים ביצירתו של אפוליוס "קופידון ופסיכה" שבו פסיכה הלבושה בעור חמור נעזבת על צלע הר[8].
לסיפור היפהפייה הנרדמת, שנכתב כסיפור מקורי יש קווי דמיון עם שלושה סיפורים קודמים: "הנסיכה הקנאית" (La Princesse jalouse) מאת ז'אן-פייר קאמי (Jean-Pierre Camus), "שמש, ירח ותאליה" מאת ג'מבטיסטה באזילה[9] וסיפור שנכתב על ידי סטרפרולה "המשאלות המגוחכות"[5]. אבל פרו כתב את הסיפור בצורה מבדרת יותר עבור קהל הסלונים בכך שהוסיף קומדיה מחוספסת[2].
זייפס טוען שסיפוריו של פרו "עמדו במבחן הזמן" משום שהוא היה המסגנן הגדול מכולם ומשום שהביא ל"סיפורים" "גישה מודרנית שמצאה חן בעיני האליטה הספרותית והתנשאה מעל המעמדות הנמוכים. בוטיגהיימר סבורה שסגנונו של פרו הוא בעל דמיון ושובה לב[7].
נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפוריו של פרו הם בראש ובראשונה מורליסטיים ודידקטיים עם יסודות של הדרכה נוצרית[2]. למשל, גריזלדה משיגה טוב לב על ידי ברכתו של האל אף על פי שאיננה אצילה מלידה. מוסר ההשכל בסיפור הוא שעל ידי הניסיונות שעברה היא הוכיחה עצמה ראויה להיות רעיתו של אציל. מצד שני ב"משאלות" שנכתב, כנראה כדי לזעזע את הרגישויות של קהלו האריסטוקרטי, הוא סיפור על חוטב עצים שאינו יודע מה לעשות במתנת שלוש המשאלות ואינו ראוי למתנה השמימית. בשל מוצאו הנמוך וטיפשותו הוא מבזבז את המשאלות[2]. לידיה ג'ין (Lydia Jean) כותבת על פרו שסיפוריו "עזרו לחזק את האבסולוטיזם המלכותי. הוא הגן על עליונותה של האמונה הקתולית[5].
פרו הושפע ממחברים כנסייתיים כמו קאמי וטרטוליאנוס ונפילת האדם הוא נושא המצוי ברוב סיפוריו. אן דגאן (Anne Duggan) כותבת שאצל פרו מותר לגברים להיות מלאי תשוקה בעוד שנשים נענשות בשל תשוקתן. גם גריזלדה וגם עור חמור מקבלות על עצמן את החטא הקדמון של כל הנשים וכמו מרים המגדלית עוברות ניסיונות של חזרה בתשובה וחרטה בשל חטאיהן ובכך משחררות את הגיבורים הגברים. דגאן כותבת שבדרך כלל הנשים מתחילות ממצב של חטא: הניסיונות שלהן והקשיים שהן עוברות מטהרות וגואלות אותן ובאותה עת גורמות להן לאבד את כוחותיהן[3].
דגאן סוברת שהיפהפייה הנרדמת, למשל, נולדה אשמה ובשל חטא הסקרנות שלה נענשה במאה שנים של שינה כעונש לפני שתחזור לחיות בעולם שבו היא כפופה לרצונו של הנסיך שמעיר אותה. נשים שסובלות מחטא הגאווה נענשות; נשים אחרות, כמו אמה של היפהפייה הנרדמת, מתוארות כמרושעות[3]. חמותה של היפהפייה הנרדמת מתוארת כמפלצת ומקנאת באשתו של בנה ובילדים ומצווה לבשל אותם ולהגיש אותם לארוחה. בסופו של דבר ניצלת היפהפייה הנרדמת בעוד שהחמות סובלת מהגורל שתכננה לכלתה ונכדיה ומתה בסיר הבישול[10].
נוסף על קווי המעמד מסתדר מוסר ההשכל על פי קווי המגדר. כך למשל מלמדת "כיפה אדומה" את הילדים את הסכנות שבחוסר ציות ו"החתול במגפיים" מלמד את הבנים להיות נועזים ופיקחים למרות מעמד חברתי נמוך וקומה נמוכה. על פי זייפס בנות ונשים צריכות להיות פסיביות ועם זאת להראות תכונות רצויות של אשת איש – סבלנות, חן, צדקה[1]. חוקרים אחרים, כמו הנסיורג הוהר (Hansjorg Hohr) חולקים על זייפס. יורג סבור שפרו מראה את סינדרלה כאישה צעירה עליזה, בעלת ידע באופנה, פיקחית וחכמה, נדיבה ומעל הכול מיומנת[11].
פרו כתב את סיפוריו כדי לשקף אירועים בני הזמן כמו התיאור של רוצח הילדים הסדרתי בן המאה ה-15 ז'יל דה רה כ"כחול הזקן"[4]. מקורו של "כחול הזקן" אינו ידוע אבל ז'יל דה רה, שהוצא להורג בשל רציחות סדרתיות היה אציל ידוע וחבר לנשק של ז'אן ד'ארק[12]. בסיפור כחול הזקן הוא אלמן מנשים רבות, אחרי שרצח את כל נשותיו הקודמות[12].
פרו מתאר בפרטי פרטים מקומות כמו ורסאי, אופנות והמטבח בני הזמן כאמצעי לתיאור של החברה המודרנית[4]. הוא מפתח סיפורים פשוטים על ידי ייחודן של הדמויות והוספת נושאים ומוסר השכל המתאימים לתקופתו: כתיבה על נשים אלמנות עם בעיות של בנות בלי נדוניה, או על חיי האיכרים בתקופת רעב[1]. כך, למשל, ב"כחול הזקן" משתמשת האישה בעושרו של הבעל כדי לתת נדוניות לאחיותיה[13].
השפעה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 חלה התעניינות מחודשת בסיפורי מעשיות, בחלקו בשל עליית הרומנטיקה. בגרמניה האמינו האחים גרים שהמסורת, פולקלור והעם הפשוט חיוניים לזהות לאומית. לכן הם אספו ופרסו סיפורי מעשיות שפורסו ב- 1812 כמעשיות האחים גרים. הם הגדירו אותן, באופן מסורתי כגרמניות למרות שהן כללו סיפורים של פרו. באותה תקופה נוצר מיתוס שהמעשיות של פרו היו "השתקפות מדויקת של הפולקלור" כפי שמתארת זאת ג'ין ,[14], למרות שלרבות מהמעשיות שלו לא היה בסיס בפולקלור המסורתי. בכל זאת העריכו במאה ה-19 את המעשיות של פרו מחדש והחשיבו אותן כמושפעות מן האדם הפשוט ומבוססות על מסורת פולקלורית. באותו זמן נעשו מעשיות פופולריות כדוגמאות המראות את הערכים הפולקלוריים[14]. במאה ה-20 גילו חוקרים שמקורן של המעשיות הוא בטקסטים מימי הביניים. באותה תקופה עברו המעשיות עיבודים ושינויים תכופים. לעיתים קרובות נשמר המבנה המקורי והיה קשה, לעיתים, להבחין בין הגרסאות המעובדות והמעשיות המקוריות. בכל מקרה המעשיות הפכו כבר לחלק מן המסורת הפולקלורית[14].
המהדורה של גוסטב דורה לסיפורים שיצאה לאור עם 36 תחריטים ב- 1864 עוררה עניין מחודש בפרו. כיום מתפרסמות מאות מהדורות בשפות רבות[1]
תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שארל פרו, אגדות פרו: סיפורי אמא אווזה, תרגום מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן, 1991
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוברט דרנטון, טבח החתולים הגדול, עמ' 24-80, פרק א: "כפריים מספרים סיפורים: המשמעות של סיפורי אימא אווזה", הוצאת כרמל, תרגום: עודד פלד, ירושלים 2016.
- Bottigheimer, Ruth. (2008). "Before Contes du temps passe (1697): Charles Perrault's Griselidis, Souhaits and Peau". The Romantic Review, 1.3. 175–189
- Duggan, Anne E. (2008). "Women Subdued: The Abdication and Purification of Female Characters in Perrault's Tales". The Romantic Review. 1.3. 211–226
- Jean, Lydia. (2007). "Charles Perrault's Paradox: How Aristocratic Fairy Tales became Synonymous with Folklore Conservation". Trames. 11.61. 276–283
- Warner, Marina. (1995). From the Beast to the Blonde: On Fairy Tales and their tellers. New York: Farrar, Strauss and Giroux. ISBN 978-0-374-15901-6
- Zipes, Jack (ed). (2000). The Oxford Companion to Fairy Tales. New York: Oxford UP. ISBN 978-0-19-860115-9
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Zipes (2000), 236–238
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Bottigheimer (2008), 175
- ^ 1 2 3 Duggan (2008), 222–224
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Zipes (2000), 379–381
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Jean (2007), 276–278
- ^ Bottigheimer (2008), 178
- ^ 1 2 Bottigheimer (2008), 187
- ^ Bottigheimer (2008), 179
- ^ Duggan (2008), 220–221
- ^ Warner (1995), 221
- ^ Hohr, Hanjorg. (2011). "Dynamic Aspects of Fairy Tale: Social and and Emotional Competence through Fairy Tales". Scandinavian Journal of Educational Research. 44.1.
- ^ 1 2 Warner (1995), 260–265
- ^ Warner (1995), 251
- ^ 1 2 3 Jean (2007), 280–282