סלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 9°00′S 37°40′E / 9.000°S 37.667°E / -9.000; 37.667

שמורת הציד סלוס
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Bee eater.jpg
שרקרק בשמורת סלוס
מדינה Flag of Tanzania.svg  טנזניה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1982, לפי קריטריונים 9, 10
הערות בסיכון מאז 2014
קואורדינטות 9°00′S 37°24′E / 9°S 37.4°E / -9; 37.4 
Parks Tanzania-he.svg

סלוסאנגלית: Selous) היא שמורת ציד בדרום טנזניה. השמורה הראשונה באזור הוכרזה בידי הממשל הקולוניאלי הגרמני ב-1905. ארבע שמורות נוספות הוכרזו ב-1912, וב-1922 הן אוחדו תחת השם סלוס, על שם מגלה הארצות האנגלי פרדריק סלוס. שטח השמורה הורחב מספר פעמים בהתאם לנדידת עדרי הפילים. ב-1982 הכריז אונסק"ו על השמורה כאתר מורשת עולמית. חרף ההכרזה, עמדה השמורה בסכנה במהלך שנות ה-80, עקב כוונות להקים סכר על נהר הרופיג'י ועקב גילוי נפט בסמוך, ואולם עד מהרה התברר כי הסכר אינו יעיל כלכלית, וכמויות הנפט דלות, ועל כן שני הפרויקטים נזנחו.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה של השמורה כ-45,000 קמ"ר, המהווים כ-5% משטחה של טנזניה, היא השנייה בגודלה באפריקה ואחת הגדולות בעולם. השמורה כוללת הן אזורים מיוערים (כ-75%) והן סוואנה (כ-17%), ובסך הכל גדלים בה כ-2,000 מיני צמחים. מדי שנה יורדים בחלקה המזרחי כ-750 מ"מ גשם, ובחלקה המערבי כ-1,250 מ"מ.

פאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בעלי החיים הנפוצים בשמורה נמנים פילים, היפופוטמים, זאבים טלואים, תנינים, נמרים, ברדלסים, בובאל ליכטנשטיין, אנטילופות סוס שחורות ועדרי תאו אפריקני וכן יש בה קרנפים צרי שפה, המצויים בסכנת הכחדה.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר הרופיג'י חוצה את השמורה, ורק 10% ממנה, צפונית לנהר פתוח לתיירים. מרבית התיירים מבקרים בה בטיולי ספארי, באמצעות ג'יפים, טיולים רגליים או שיט בנהר. חרף גודלה והמגוון הרחב של בעלי חיים המצויים בה, היא אינה מתויירת כשמורות אחרות בטנזניה דוגמת נגורונגורו או סרנגטי (בשנת 2003 ביקרו בה כ-6,000 תיירים, בהשוואה לכ-90 אלף בסרנגטי). זאת, בשל בידודה ובשל הימצאם של זבובי צה צה בתחומה. בשטח השמורה מנחת מטוסים, המשמש תיירים המגיעים מדאר א-סלאם, זנזיבר וארושה, וכן מספר אתרי קמפינג ובית מלון. בעונה הגשומה, הדרכים לשמורה בלתי עבירות, וניתן להגיע אליה רק בדרך האוויר.

90 האחוזים שאינם פתוחים לתיירים הם אזור שבו הציד מותר. הציד טעון קבלת רישיון מהנהלת השמורה, תמורת תשלום. ככלל, הנהלת השמורה מתירה ציד של פילים, תאואים, אריות ונמרים, ואוסרת על ציד ג'ירפים, שמספרם בדרום השמורה נמוך יחסית.

כ-90% מהכנסות השמורה מגיעות מרישיונות הציד, ורק כ-10% מגיעות מתיירות. כמחצית מההכנסות מועברות לממשלת טנזניה. לפיכך, ובהיעדר סובסידיה ממשלתית, אין להנהלת השמורה אינטרס לצמצם את מספר רישיונות הציד הניתנים מדי שנה.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד מינהלת השמורה, אתרי הקמפינג ובתי המלון, אין בשמורה יישובי קבע. האזור היה מיושב מעט בראשית המאה ה-19, אך כבר ב-1858, כשריצ'רד פרנסיס ברטון וג'ון הנינג ספיק עברו באזור בדרכם לאגם ויקטוריה הם תיארו אותו כשומם מיושבים. כפרים שסבבו את האזור בו הוכרזה מאוחר יותר השמורה פונו מיושביהם במהלך מרד המאג'י מאג'י בין 1905 ל-1907.


Flag of Tanzania
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בטנזניה

הפארק הלאומי סרנגטיהפארק הלאומי קילימנג'רו • הריסות קילווה קיסיוואני וסונגו מנארהסטון טאוןאזור השימור נגורונגורושמורת הצייד סלוסאתרי אמנות הסלע בקונדואה