הפארק הלאומי סרנגטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפארק הלאומי סרנגטי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Mountains of the Serengeti.jpg
נוף בפארק הלאומי סרנגטי
מדינה טנזניהטנזניה  טנזניה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1981, לפי קריטריונים 7, 10
קואורדינטות 2°19′58″S 34°34′00″E / 2.3327777777778°S 34.566666666667°E / -2.3327777777778; 34.566666666667 
Parks Tanzania-he.svg
שלט הכניסה לפארק
תיירים בספארי בסרנגטי
נוף סוואנה בסרנגטי

סרנגטי (Serengeti) הוא הפארק הלאומי השני בגודלו בטנזניה,[1] והוא משתרע על פני 14,763 קמ"ר באזור הסרנגטי שבצפון המדינה. הפארק מפורסם בשל "הנדידה הגדולה", שבמהלכה מאות אלפי בעלי חיים נודדים בינו לבין שמורת המסאי מארה שבקניה. הפארק מהווה מוקד משיכה לתיירים, ומדי שנה מגיעים כ-90,000 מבקרים לצפות בעולם החי העשיר שלו. בשנת 1981 הכריז אונסק"ו על הפארק כאתר מורשת עולמית וכשמורה ביוספרית.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של הפארק בשמורת ציד שהקימו הבריטים על שטח של כ-800 אקר (כ-3,200 דונם) ב-1929. ב-1951 הוסבה שמורת הציד לפארק לאומי. הוא החל להתפרסם בעולם במהלך שנות ה-50, בעקבות עבודתם של הזואולוגים ברנהרד ומיכאל גז'ימק, שתועדה בסרטם זוכה הפרס האוסקר "Serengeti shall not Die".

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש המילה "סרנגטי" בשפת המסאים הוא "מישורים אינסופיים". האזור המכונה בשם זה משתרע על פני כ-60 אלף קמ"ר בצפונה של טנזניה, והפארק הלאומי משתרע על פני כרבע ממנו. הסרנגטי מאופיין במישורים רחבי ידיים, המכוסים בצמחיית סוואנה.

הפארק מוקף בשמורות טבע ובשמורות ציד. הוא גובל באזור פיקוח הציד לוֹלְיוֹנְדוֹ בצפון מזרח, באזור השימור נגורונגורו בדרום מזרח, בשמורת הציד מָאסְוָוה בדרום מערב, ובשמורות הציד אִיקוֹרוֹנְגוֹ וגְרוּמֶטִי במערב. בצפון, גובל הפארק בשמורת מסאי מארה הקנייתית.

הנדידה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הנדידה הגדולה, עדרים המונים למעלה ממיליון פרטים של גנו כחול נעים במסלול מעגלי בין הפארק לבין שמורת מסאי מארה שבקניה. במהלך העונה הגשומה, בין דצמבר למאי, הם נמצאים באזור הדרומי של הפארק, בו יש כמה נחלים שיכולים להרוות את צמאונם. בעונה היבשה, הנחלים מידלדלים והצמחייה מתייבשת, ובחיפוש אחרי מקורות מזון ומים אחרים, הם נעים צפונה ומערבה, לכיוון שמורת מסאי מארה. אף שהנדידה הגדולה מאופיינת בעיקר בעדרי הגנו, מי שמוביל אותה הם עדרי זברות, המונים כ-200 אלף פרטים. בעלי חיים אלה ניחנו בזיכרון טוב משל הגנו, והם אלה שזוכרים את הדרך למקורות המזון והמים. בעקבות עדרי הגנו והזברות נודדים גם הטורפים הניזונים מהם. אחד המכשולים במסע המפרך של העדרים ב"נדידה הגדולה" הוא חציית הנהרות שבדרך, שם אורבים מאות קרוקודילים מסוג תנין היאור שמחכים לסעודתם השנתית. המפורסמים שבנהרות הם נהר ה”גרומטי” ב”סרנגטי” בטנזניה ונהר המארה בגבול ה”סרנגטי” וה”מסאי מארה” שבקניה. כאשר מגיע עדר גדול לנקודת חציית הנהרות, תמיד נצפה היסוס של העדרים הראשונים, אך לאט לאט מגיעים עוד ועוד פרטים ומתחיל להיווצר לחץ על הגדה עד שהפרט הראשון קופץ למים (לפעמים לא מבחירה). כך מתחילה תגובת שרשרת, “אפקט העדר” ובזה אחר זה קופצים הגנו למים ומתחילים במרוץ לגדה הבטוחה. את אירוע חציית הנהר מכנים “קרוסינג” (חצייה בעברית).[3] זהו אירוע דרמטי המאופיין במאבק לחיים ולמוות הן של הגנו והן של הקרוקודילים בטבע האפריקאי הפראי.

מלבד עדרי הגנו והזברות, נמצאים בפארק בעלי חיים רבים אחרים, במשך כל ימי השנה:

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקמתו של הפארק, אולצו תושבי האזור המסאים לעזוב לאזור נגורונגורו, בצעד שנחשב עד היום שנוי במחלוקת. כיום, היחידים המורשים לגור בתחומו דרך קבע הם עובדי רשות הגנים הלאומיים הטנזנית (TANAPA), חוקרים וצוותי המלונות הפועלים בשטחו. רובם מתגוררים בסֶרוֹנֶרָה.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולם החי העשיר של הפארק הופך אותו לאחד מאתרי התיירות המובילים בטנזניה, ומדי שנה מבקרים בו כ-90 אלף תיירים. בתחומי הפארק יש בתי מלון ואתרי קמפינג המאפשרים שהייה ממושכת בו.

רוב התיירים מגיעים בטיולי ספארי מארושה, אם כי ניתן לטייל בו גם באופן עצמאי. בתחומי הפארק מספר מסלולי נחיתה המיועדים למטוסים קטנים. דרך מקובלת נוספת לטיול בפארק היא באמצעות טיסה בכדור פורח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

SerengetiDusk.jpg
Magnify-clip.png