לימודים שמיים

לימודיים שֵמיים (בלועזית: סֵמיטולוגיה) הוא תחום מחקר בבלשנות היסטורית אשר עוסק בהיסטוריה, הארכאולוגיה והלשון של העמים השמיים העתיקים, לרבות חקר השפות השמיות והניסיון לשחזר את השפה הפרוטו-שמית שהן חלק מהשפות האפרו-אסייתיות.

על פי חוקרי הבלשנות, הנחת המוצא היא שהשפות השמיות התפתחו מבסיס שפתי זהה שנקרא פרוטו-שמית והתפתחו בתהליכים לשוניים כמעתק הגאים, יצירת אנלוגיות והדקדקות (grammaticalization שבה שמות עצם ופעלים הופכים למילות יחס ומוספיות).

הוא כולל בתוכו בין היתר אשורולוגיה והבראיזם (Hebraism).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר השפות האירופיות נחשב כתחום בעל היסטוריה ארוכה כאשר פילולוגים בראשית ימי הביניים ביצעו מחקרים רבים על תחביר השפות עברית, ערבית וארמית. המטרה הראשונית הייתה בחינת כתבי קודש בכדי להבין את הספרות הדתית. כך נחקרו כתבי המשוררים הערבים מהמאה ה-8 סיבויה, אל-ח'ליל בן אחמד, אל-אצמעי מהמאה ה-9 ועוד.

ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר (גר') טבע את המונח "שמיות" כבר בשנת 1781. בעקבות מחקרם המקיף במאה ה-19, החוקרים הגרמנים תיאודור נלדקה וקרל ברוקלמן נחשבים אבות הלימודים השמיים כדיסציפלינת לימודים מודרנית. ממצאים ארכאולוגיים המגיעים בעיקר מאפיגרפיה מסייעים גם הם, כפי שהתגלתה השפה האבלאית. בסוף המאה, נפרדו לימודי האשורולוגיה ולימודי הערבית לענפים נפרדים ולימודים שמיים נחשבו כמדעי עזר ללימודי תנ"ך. בין חוקרי התקופה ניתן למנות גם את סילבסטר דה סאסי הצרפתי, רודולף קיטל (תנ"ך) ויוליוס ולהאוזן.

בתחילת המאה ה-20 התפתח המחקר בעקבות גילוי ממצאים חדשים. בשנת 1928 עם גילוי כתבי אוגרית ובשנת 1947, חלה תפנית משמעותית כשנמצאו מגילות מדבר יהודה. בין הבלשנים בתקופה היו פאול קאלה, מרסל כהן ואליעזר בן-יהודה. הלימודים כוללים מחקר טקסטים בשפות אלו, בהנחה שלא נלמדים בתחומים משיקים כמו הברית החדשה, התנ"ך, לימודי ערבית ושפות אחרות.