סרוג'יני נאידו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סרוג'יני נאידו
সরোজিনী নায়ডু
Sarojini Naidu 1964 stamp of India.jpg
לידה 13 בפברואר 1879
היידראבאד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 במרץ 1949 (בגיל 70)
לאקנאו, הודו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הודו, הראג' הבריטי, Dominion of India עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק משוררת, סופרת, פוליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Indian National Congress
חתימה Sarojini Naidu signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סרוג'יני נאידו צ'אטופאדיי (Sarojini Naidu Chattopadhyay; ‏13 בפברואר 1879 - 2 במרץ 1949) הייתה פעילה פוליטית ומשוררת הודית, תומכת נלהבת של זכויות האזרח, שחרור נשים ורעיונות אנטי-אימפריאליסטיים.
היא הייתה דמות חשובה במאבק הודו לעצמאות מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. יצירתה של נאידו כמשוררת זיכתה אותה בתואר הזמיר של הודו .

נאידו נולדה במשפחה בנגלית בהיידראבאד, והתחנכה בצ'נאי, לונדון וקיימברידג' . לאחר תקופתה באנגליה, שם פעלהכסופרז'יסטית - לוחמת זכות הבחירה לנשים, היא השתלבה בתנועת הקונגרס הלאומי ההודי שנאבק למען עצמאות הודו מהשלטון הבריטי. היא הפכה לחלק מהתנועה הלאומנית ההודית והפכה לחסידה של מהטמה גנדי ורעיון האוטונומיה שהוא הוביל. היא מונתה לנשיאת הקונגרס הלאומי ההודי בשנת 1925 ובהמשך מונתה למושלת הפרובינציות המאוחדות - (הפרובינציה של הודו הבריטית) בשנת 1947, והפכה לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד מושלת בהודו הריבונית .

שירתה של נאידו כוללת הן שירי ילדים והן שירים שעוסקים בסוגיות כבדות משקל כמו פטריוטיות, רומנטיקה וטרגדיה. ההפואמה שלה "בבזארים של היידראבאד" שפורסמה בשנת 1912, נותרה אחת הפואמות הפופולריות ביותר. היא הייתה נשואה לגובינדאראג'ולו נאידו, רופא כללי ונולדו להם חמישה ילדים. היא נפטרה מדום לב ב -2 במרץ 1949.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרוג'יני נאידו נולדה בהיידראבאד לאגורנאת' צ'אטופאדיי, ברהמין בנגלי שהיה מנהל מכללת ניזאם בהיידראבאד. בית ההורים שלה היה בברהמנגאון בביקראמפור (בנגלדש של ימינו). [1] אביה, אגורנאת צ'אטופאדיי, בעל תואר דוקטור למדע מאוניברסיטת אדינבורו, התיישב בהיידראבאד, שם ניהל את מכללת היידראבאד, שנקראה לימים מכללת ניזאם בהיידראבאד. אמה, בראדה סונדארי דווי צ'אטופאדיי, הייתה משוררת ונהגה לכתוב שירה בבנגלית.

סרוג'יני נאידו בשנת 1912

היא הייתה הבכורה מבין שמונה אחים. אחיה וירנדראנת צ'אטופאדיי היה מהפכן, ואח אחר, הרינדראנאת' היה משורר, מחזאי ושחקן. משפחתם זכתה להערכה רבה בהיידראבאד, לא רק בזכות שהובילה את מכללת ניזאם, אלא גם כיוצריה הידועים ביותר של היידראבאד בתקופת השלטון הבריטי. להיות אמן בעידן השלטון הבריטי בהודו נחשב לעיסוק מסוכן, ובכל זאת, נאמנים לערכיהם הפרוגרסיביים הם התמידו בכך למרות הכל.[2]

לאחר שעברה את בחינת הגמר שלה באוניברסיטת מאדרס, עשתה סרוג'יני נאידו הפסקה של ארבע שנים בלימודיה. בשנת 1895, העניקה לה קרן הצדקה שנוסדה על ידי הניזאם השישי, מחבוב עלי חאן את ההזדמנות ללמוד באנגליה, תחילה בקינגס קולג', לונדון ואחר כך במכללת גירטון, קיימברידג' .

סרוג'יני פגשה את פאדיפטי גובינדאראג'ולו נאידו, רופא במקצועו, ובגיל 19, לאחר שסיימה את לימודיה, התחתנה איתו. באותה תקופה, נישואין בין-קאסטות לא היו שכיחים כפי שהם היום, אך שתי משפחותיהם אישרו את נישואיהם. בנוסף, באותה תקופה, נישואין בין-אזוריים לא היו שכיחים ונחשבו לנחותים. מכיוון שסרוג'יני הייתה מבנגל, ואילו פאדיפטי נאידו היה מאנדרה פראדש, היו אלה נישואין בין אזוריים של מזרח הודו ודרום הודו, עם שתי תרבויות מנוגדות.[2] לזוג נולדו חמישה ילדים. בתם פאדיפטי פדמאג'ה הצטרפה אף היא לתנועת השחרור והייתה חלק מתנועת "עזבו את הודו" שהוקמה על ידי גנדי. היא מונתה למושלת מדינת אוטר פרדש זמן קצר לאחר העצמאות ההודית. [3]

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרוג'יני נאידו (ימין קיצוני) עם מהטמה גנדי במהלך צעדת המלח, 1930

נאידו הצטרפה לתנועת העצמאות ההודית בעקבות חלוקת בנגל בשנת 1905. עד מהרה פגשה מנהיגים כמו גופל קרישנה גוקה'לה, המשורר רבינדרנת טאגור והמנהיג הפוליטי והרוחני מהטמה גנדי וקיבלה מהם השראה לפעול למען השחרור מהמשטר הקולוניאלי ולטובת רפורמה חברתית.[4]

בין השנים 1915 - 1918 נסעה נאידו לאזורים שונים בהודו והרצתה בנושאי רווחה חברתית, שחרור נשים ולאומיות. היא סייעה גם בהקמת האיגוד ההודי לנשים (WIA) בשנת 1917. [5]

במהלך שנת 1917, ליוותה נאידו את עמיתתה, לוחמת זכויות הנשים הבריטית אני בסנט, שהייתה נשיאת מפלגת "שלטון הבית", ונושאת דגל נלהבת של רעיון שלטון הבית הן לאירלנד והן להודו, להצגת נושא זכות הבחירה האוניברסלית בפני הוועדה הנבחרת המשותפת בלונדון, בריטניה .[4]

נאידו נסעה שוב ללונדון בשנת 1919 במסגרת פעילותה במפלגת שלטון הבית של הודו ומאבקה המתמשך לשחרור מהשלטון הבריטי. כשחזרה להודו בשנת 1920, היא הצטרפה לתנועת הסאטיאגרהא של מהאטמה גנדי.[4]

נשיאות הקונגרס והגברת המעורבות בתנועת השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאידו כיהנה כנשיאת המושב השנתי של הקונגרס הלאומי ההודי בקאנפור ב־1925. היא הייתה האישה ההודית הראשונה והאישה השנייה בסך הכל (אחרי אני בסנט) שנשאה בתפקיד זה. [6] בנאומה בפני באי הקונגרס אמרה נאידו "בקרב על החירות, הפחד הוא בגידה בלתי נסלחת והייאוש הוא חטא בלתי נסלח".[4]

סרוג'יני נאידו שותלת עץ במהרולי, דלהי.

נאידו גם עמדה בראש מושב הקונגרס ההודי של מזרח אפריקה שהתקיים ב -1929 בדרום אפריקה.

נאידו נעצרה יחד עם מנהיגי הקונגרס האחרים ובכלל זה מהטמה גנדי, ג'ווהרלל נהרו, ומדן מוהן מאלוויה בגין השתתפותם בשנת 1930 בצעדת המלח. במחאה על כך החרים הקונגרס הלאומי ההודי את הסבב הראשון של כנס השולחן שהתקיים בלונדון.[4]

עם זאת, בשנת 1931 השתתפו נאידו ומנהיגים אחרים במפלגת הקונגרס בסבב השני של וועידת השולחן העגול בראשות המושל הכללי של הודו לורד ארווין בעקבות הסכם גנדי-ארווין .[4]

נאידו הייתה אחת הדמויות המרכזיות שהובילו את צעדת המלח - מהלך אי הציות האזרחי ללא אלימות בראשות גנדי. היא התמודדה עם מעצרים חוזרים ונשנים מצד הרשויות הבריטיות במהלך התקופה ואף שהתה מעל 21 חודשים בכלא.[4]

מושלת הפרובינציות המאוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עצמאותה של הודו מהשלטון הבריטי בשנת 1947, מונתה נאידו למושלת הפרובינציות המאוחדות (אוטר פרדש של ימינו), מה שהפך אותה למושלת האישה הראשונה בהודו. היא נותרה בתפקידה עד מותה בחודש מרץ 1949.[4]

קריירת כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאידו החלה לכתוב בגיל 12. המחזה שלה, מאהר מונר, שנכתב בפרסית, והרשים מאוד את אנשי עירה היידראבאד.

בשנת 1905 פורסם קובץ השירים הראשון שלה, שנקרא "סף הזהב" . [7] הכרך נשא הקדמה מאת ארתור סימונס - משורר ומבקר ספרות בריטי. שיריה זכו להערצתם של פוליטיקאים הודים בולטים כמו גופל קרישנה גוקה'לה .

שירה של נאידו "בבזארים של היידראבאד " פורסם כחלק מאוסף "ציפור הזמן" יחד עם שיריה האחרים בשנת 1912. "בבזארים של היידראבאד" התקבל באהדה רבה על ידי המבקרים, אשר ציינו את השימוש השונה מהמקובל שעושה נאידו בכתיבתה בתמונות חושיות עשירות .[8][9][10][11]

נוצת השחר - אוסף שהכיל שירים שנכתבו על ידי נאידו בשנת 1927, נערך ופורסם לאחר מותה בשנת 1961 על ידי בתה פאדמג'ה נאידו . [12]

פטירה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרה של סרוג'יני נאידו נשמר בסף הזהב, היידראבאד לפני טבילה

נאידו נפטרה מדום לב בשעה 3:30 אחר הצהריים ( IST ) ב־2 במרץ 1949 בבית המושל בלאקנאו בו התגוררה בתוקף תפקידה. עם חזרתה מניו דלהי ב־15 בפברואר, המליצו לה רופאיה על מנוחה, וכל פעילותה מחויבויותיה הרשמיות בוטלו. מצבה הבריאותי התדרדר באופן משמעותי ובוצע בה טיפול של הקזת הדם בלילה של ה -1 במרץ לאחר שהתלוננה על כאב ראש חמור. היא מתה לאחר שהתמוטטה בעקבות התקף שיעול. מספרים כי נאידו ביקשה מהאחות המטפלת לשיר לה שיר בשעה 10:40 בבוקר (IST) שהרדים אותה. [13] הטקסים האחרונים נערכו בנהר גומטי . [14]

בניתוח המורשת הפוליטית שלה, כתב הסופר והפילוסוף הבריטי אלדוס האקסלי, "זה היה מזלנו, בהיותנו בבומבי, לפגוש את גברת סרוג'יני נאידו, הנשיאה החדשה של קונגרס הודו ואישה שמשלבת בצורה המדהימה ביותר כוח אינטלקטואלי עצום עם קסם, מתיקות, אנרגיה אמיצה, תרבות רחבה עם מקוריות ושילוב של רצינות עם הומור. אם כל הפוליטיקאים ההודים הם כמו גברת נאידו, אז המדינה היא אכן ברת המזל. " [15]

סף הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סף הזהב בשנת 2015

סף הזהב הוא מתחם מחוץ לקמפוס של אוניברסיטת היידראבאד. הבניין שימש כמקום מגוריו של אביה של נאידו, אגורנאת' צ'אטופאדיי, המנהל הראשון של מכללת היידראבאד. המקום נקרא כך על שם קובץ השירה הראשון של נאידו. סף הזהב מאכלס כיום את בית הספר לאמנויות ותקשורת על שם סרוג'יני נאידו של אוניברסיטת היידראבאד . [16]

במהלך מגוריה של משפחת צ'טופדאיי בהיידראבאד היווה המקום מרכז לרעיונות רפורמיסטים רבים במגוון נושאים שנעו בין נישואין, חינוך, העצמת נשים, ספרות ואומנות. באופן ספציפי, הרעיונות הרפורמיסטיים דגלו בהענקת יותר כוח לנשים בתקופה בה נשלטה הפוליטיקה בהודו, ובמיוחד הפוליטיקה האזורית, על ידי גברים. זה כלל גם רעיונות למעורבות נשים בתחומי האומנויות. היו גם מגבלות רבות על הנישואין באותה העת, שנמשכות עד היום, כמו נישואים בין אזוריים ובין קאסטות. רעיונות אלה היו פרוגרסיביים בעת ההיא אך הביאו לשינויים איטיים בהודו לאורך זמן.[17]

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1905: סף הזהב, פורסם בבריטניה[18] (טקסט זמין באינטרנט )
  • 1912: ציפור הזמן: שירי חיים, מוות ואביב, שפורסמה בלונדון[19]
  • 1917: האגף השבור: שירי אהבה, מוות ואביב, כולל "מתנת הודו" (הוקרא לראשונה בציבור בשנת 1915) [20]
  • 1919: מוחמד ג'ינה: שגריר האחדות [21]
  • 1943: חליל שרביט: שירי הודו, אלהבד: קיטאביסטן, שפורסם לאחר מותה
  • 1961: נוצת השחר, שפורסם לאחר מותה, בעריכת בתה פדמג'ה נאידו [22]
  • 1971: האורגים ההודים [23]

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאידו קיבלה את מדליית קייזר אי הינד על ידי ממשלת בריטניה על עבודתה במהלך המגפה בהודו, אך בהמשך חזרה כמפגינה עקב טבח ג'ליאנוואלה באג (טבח אמריטסר) באפריל 1919. [24]

על עבודתה בתחום כתיבת השירה קיבלה נאידו את התואר "הזמיר של הודו". [25]

בשנת 2014, גוגל הודו הנציחה את יום הולדתה ה -135 של נאידו עם " שרבוט גוגל" . [26] בשנת 2018 הוכללה נאידו ברשימת "150 הנשים המובילות" על ידי אוניברסיטת לונדון לציון מלאת 150 שנה מאז קיבלו נשים גישה להשכלה גבוהה בבריטניה. [27]

אסטרואיד 5647 סרוג'יני נאידו, שהתגלה על ידי אלינור הלין במצפה הכוכבים פאלומר בשנת 1990, נקרא על שמה, לזכרה. הענקת השם הרשמית פורסמה על ידי מרכז הכוכבים הקטנים ב־27 באוגוסט 2019 ( M.P.C. 115893).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספרות אנגלית הודית
  • ספרות הודית
  • שירה הודית
  • שירה הודית באנגלית
  • רשימת המשוררים ההודים
  • רשימת סופרים הודים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gupta, Indra (2004). India's 50 most illustrious women (מהדורה שנייה). New Delhi: Icon Publications. 
  • Baig, Tara Ali (1985). Sarojini Naidu: portrait of a patriot. New Delhi: Congress Centenary (1985) Celebrations Committee, AICC (I). 
  • Ramachandran Nair, K. R. (1987). Three Indo-Anglian poets: Henry Derozio, Toru Dutt, and Sarojini Naidu. New Delhi: Sterling Publishers. 
  • Padmini Sengupta (1997). Sarojini Naido. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סרוג'יני נאידו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lilyma Ahmed. "Naidu, Sarojini". Banglapedia: National Encyclopedia of Bangladesh. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2015. 
  2. ^ 1 2 "Biography of Sarojini Naidu". PoemHunter.Com. בדיקה אחרונה ב-25 במרץ 2012. 
  3. ^ "Padmaja Naidu Dies at 75; ExWest Bengal Governor". The New York Times. Associated Press. 3 במאי 1975. בדיקה אחרונה ב-19 בפברואר 2018. 
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Mrs. Sarojini Naidu". Indian National Congress. בדיקה אחרונה ב-18 באוקטובר 2019. 
  5. ^ Pasricha, Ashu (2009). The political thought of Annie Besant. New Delhi: Concept Pub. Co.. עמ' 24. ISBN 978-81-8069-585-8. 
  6. ^ Paranjape, Makarand (2013). Making India: Colonialism, National Culture, and the Afterlife of Indian English Authority (באנגלית). New Delhi: Springer Dordrecht Heidelberg New York japan and Amaryllis, an imprint of Manjul Publishing House Pvt., Ltd., New Delhi. עמ' 190. ISBN 978-94-007-4660-2. 
  7. ^ Sarkar, Amar Nath; Prasad, Bithika, eds. (2008). Critical response to Indian poetry in English. New Delhi: Sarup & Sons. עמ' 11. ISBN 978-81-7625-825-8. 
  8. ^ Anand, Renu; Alurkar, Sudha (1964). Techniques of counseling guidance, counseling and student personnel in education McGraw-Hill series in education. Tata McGraw-Hill Education. עמ' 66–70. ISBN 9780070683815. בדיקה אחרונה ב-26 במאי 2013. 
  9. ^ Iyer, N Sharada (1964). Musings on Indian Writing in English: Poetry. Sarup & Sons. עמ' 150. ISBN 9788176255745. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2013. 
  10. ^ Jagadisan (2001). A thing of beauty. Orient Blackswan. עמ' 55. ISBN 9788125016250. בדיקה אחרונה ב-3 ביולי 2013. 
  11. ^ Ashita, Barot. Perfect Practice Series English Babharati Workbook Std.VIII. עמ' 17–20. בדיקה אחרונה ב-29 בספטמבר 2013. 
  12. ^ Nasta, Susheila (16 בנובמבר 2012). India in Britain: South Asian Networks and Connections, 1858–1950. עמ' 213. ISBN 978-0-230-39271-7. בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2016. 
  13. ^ "Mrs. Sarojini Naidu Passes Away". The Indian Express. 3 במרץ 1949. עמ' 1. בדיקה אחרונה ב-8 בפברואר 2018. 
  14. ^ "Last Rites of Sarojini Naidu at Lucknow". The Indian Express. 4 במרץ 1949. עמ' 1. בדיקה אחרונה ב-8 בפברואר 2018. 
  15. ^ Huxley, Aldous (1926). Jesting Pilate: Travels Through India, Burma, Malaya, Japan, China, and America. Paragon House, New York. p. 22.
  16. ^ "Sarojini Naidu School of Arts & Communication". בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2014. 
  17. ^ Sharma, Kaushal Kishore (1 בינואר 2003). "Sarojini Naidu: A Preface to Her Poetry". Feminism, Censorship and Other Essays. Sarup & Sons. עמ' 56–57. ISBN 978-81-7625-373-4. בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2014. 
  18. ^ Knippling, Alpana Sharma, "Chapter 3: Twentieth-Century Indian Literature in English", in Natarajan, Nalini, and Emanuel Sampath Nelson, editors, Handbook of Twentieth-century Literatures of India (Google books link), Westport, Connecticut: Greenwood Publishing Group, 1996, ISBN 978-0-313-28778-7, retrieved 10 December 2008
  19. ^ Vinayak Krishna Gokak, The Golden Treasury Of Indo-Anglian Poetry (1828–1965), p 313, New Delhi: Sahitya Akademi (1970, first edition; 2006 reprint), ISBN 81-260-1196-3, retrieved 6 August 2010
  20. ^ Sisir Kumar Das, "A History of Indian Literature 1911–1956: Struggle for Freedom: Triumph and Tragedy", p 523, New Delhi: Sahitya Akademi (1995), ISBN 81-7201-798-7; retrieved 10 August 2010
  21. ^ "Jinnah in India's history". The Hindu. 12 באוגוסט 2001. בדיקה אחרונה ב-25 במרץ 2012. 
  22. ^ Lal, P., Modern Indian Poetry in English: An Anthology & a Credo, p 362, Calcutta: Writers Workshop, second edition, 1971 (however, on page 597 an "editor's note" states contents "on the following pages are a supplement to the first edition" and is dated "1972")
  23. ^ "Indian Weavers". Poem Hunter. בדיקה אחרונה ב-25 במרץ 2012. 
  24. ^ Jain, Reena. "Sarojini Naidu". Stree Shakti. בדיקה אחרונה ב-25 במרץ 2010. 
  25. ^ Augestine, Seline (17 ביוני 2017). "Nightingale of India". The Hindu. בדיקה אחרונה ב-18 באוקטובר 2019. 
  26. ^ "Google Doodle celebrates Sarojini Naidu's 135th Birthday". news.biharprabha.com. בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2014. 
  27. ^ "Leading Women 1868–2018", University of London.