פאטמה מרניסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פאטמה אל מרניסי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאטמה מרניסי
فاطمة مرنيسي
2004 Al Azm Mernissi Soroush Mernissi laudatio.tif
לידה 1940
מרקש, השושלת המרינית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בנובמבר 2015 (בגיל 75 בערך)
רבאט, מרוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, מסאית, סוציולוגית, מרצה באוניברסיטה, כותבת ספרי עיון, פמיניסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס ארסמוס (2004)
פרס נסיך אסטוריאס לספרות (2003) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פאטמה מרניסיערבית: فاطمة مرنيسي; ‏194030 בנובמבר 2015) הייתה סוציולוגית, סופרת, חוקרת ואינטלקטואלית פמיניסטית מרוקאית . מרניסי נחשבה לאחת הנשים החלוצות בהגנה על זכויות האישה הערבית ובמאבק למען השגת שוויון מגדרי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרניסי נולדה בשנת 1940[1] למשפחה עשירה שבבעלותה קרקעות רבים, ונחשבים למומחי חקלאות. את ילדותה בילתה באחד ההרמונות בעיר פאס שבמרוקו[2]. היא גדלה בסביבה אסלאמית סגורה, בעולם שכפה עליה הגבלות, בנה סביבה חומות וגדרות והפעיל בקרה קפדנית על נשים. בילדותה רשם אותה אביה לאחד מבית הספר הפרטיים הראשונים שהוקמו במטרה שילדי הלאומניים לא ילמדו בבתי הספר הקולוניאליים הצרפתיים. היא המשיכה את לימודיה בעיר רבאט בבית ספר צרפתי לבנות. ב-1957 זכתה במלגה ללימודים לאוניברסיטת הסורבון בפריז. שם למדה מדע המדינה. מאוחר יותר עברה ללמוד בארצות הברית, באוניברסיטת ברנדייס שם קיבלה את הדוקטורט שלה בסוציולוגיה[3]. בשנים 1974–1981 עבדה באוניברסיטת מוחמד החמישי שברבאט, שם כיהנה כמרצה בפקולטה לספרות. היא לימדה מגוון נושאים כגון מתודולוגיות, סוציולוגיה של המשפחה ופסיכולוגיה. היא שימשה חברה במועצת אוניברסיטת האומות המאוחדות. כיהנה כפרופסור אורח באוניברסיטת הרוורד ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

ברבע האחרון של המאה, אולי כמשקל נגד להתחזקות זרמים אסלאמיים פונדמנטליסטיים במדינות מוסלמיות שונות, הצטרפו גם כותבות פמיניסטיות חילוניות לעיסוק בטקסטים הקדומים במגמה לפרשם מחדש. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ספרה של פאטמה מרניסי Mernissi 1994) Women and Islam: An Historical and Theological Enquiry). במקביל, התפתח בשנות התשעים של המאה ה-20 זרם המכונה פמיניזם אסלאמי המונהג בידי נשים מוסלמיות משכילות; אלו עוסקות בקריאה של המקורות הראשוניים במגמה לפרש מחדש פסוקים שפורשו בעבר כפוגעים בנשים, וכדי להדגיש פסוקים ואמירות התומכים בשוויון בין המינים (Badran 2002: 17-23)[4].

הסופר פריד שאקר אמר שפאטמה מרניסי נחשבת לאישה פורצת דרך, ונחשבת לאחת החוקרות הייחודיות בזרם הפמיניזם האסלאמי. היא עסקה בנושא האישה ובמערכות היחסים שלה והשפעתה על נושאים וסוגיות חברתיות מרכזיות. במקביל לעבודתה המחקרית היא הנהיגה מאבק אזרחי למען שוויון זכויותיהן של נשים. היא הפגינה אומץ לב בעיסוקה בנושאים מעוררי מחלוקת וויכוח אינטלקטואלי, כמו מעמד האישה באסלאם, נושא מורכב עליו משתלטות מסורות, אמונות טפלות, מיתוסים ומנהגים סלפים הסותרים את ערכי הדת והוראותיו[5].

בתחילת דרכה טענה שהדיכוי בחברות הערביות המוסלמיות נגרם בשל גורמים היסטוריים ופוליטיים. בנוסף טענה שלאורך ההיסטוריה האסלאמית היו תקופות בהן הנשים מילאו תפקידים חברתיים משמעותיים וחשובים. היא מצביעה על השיח המבטל והמעלים את השיח ההיסטורי שמאפשר לנשים ערביות להתקדם, להתפתח ולהופיע בצורה טובה יותר.

כסוציולוגית עשתה מרניסי עבודת שטח בעיקר במרוקו. בשנות השבעים המאוחרות והשמונים המוקדמות ערכה ראיונות על מנת למפות עמדות רווחות בנושא נשים ועבודה. היא ערכה מחקר סוציולוגי לאונסק"ו וארגון העבודה הבינלאומי, כמו גם לרשויות המרוקאיות.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה של מרניסי תורגמו לאנגלית, ערבית ושפות אחרות. למרניסי הישגים ספרותיים ומחקריים משמעותיים בתחומי המחשבה, המגדר, מחקר מדעי[דרושה הבהרה] והיסטורי. במחקריה ניסתה מרניסי לטפל בבעיה של הנשים בעולם הערבי המוסלמי בצורה רצינית ונועזת. כשהיא ניצבת ומתנגדת לרעלה, מביאה דעות, רעיונות, פרשנויות ומסקנות המבוססות על מקורות מסורתיים רבים. בספריה תיארה את דיכוי הנשים כבעיה סוציולוגית חברתית והתייחסה אליה כוירוס התוקף את הגברים בעולמנו, חודר למוחותיהם וגורם להם לראות באישה שאמורה להיות השותפה שלהם והשווה להם, שפחה. היא חקרה את קו המחשבה הגברי והיחס לנשות המאה ה-21, ניתחה את מצבן של הנשים לאורך ההיסטוריה המרוקאית במיוחד, כשהיא חושפת מנהגים שכפו על הנשים לחיות בצלו ותחת חסותו המדכאת של הגבר. בספריה ביקרה את העריצות הזכרית שקיבלה צורות שונות במשך הדורות.

בספרה "מעבר לרעלה - דינאמיקה של גברים ונשים בחברה המוסלמית" (Beyond the Veil: Male-Female Dynamics in a Muslim Society) שיצא בשנת 2011, התייחסה לנושא הרעלה מתוך החברה המרוקאית, האסלאמית, בעלת האופי המסורתי הסלפי המתחדש בפונדמנטליזם הדתי והתרבותי. היא בחנה את ההבדלים בין המושגים והתפיסות המערביות לאלו המוסלמיות המסורתיות אודות מיניות נשית, במטרה למשוך תשומת לב לשורשים התרבותיים של דיכוי הנשים בעולם המוסלמי[6]. מרניסי טענה שהפילוסוף הערבי אבן רושד בזמנו ראה ברעלה צרה חברתית, שאינה מאפשרת לחברה להתקדם ולשבור את הקיפאון בו היא שרויה, כל עוד חצי מהחברה, היינו הנשים, אינן עושות דבר התורם להתקדמותן והתקדמות החברה שלהן. היא טענה שהרעלה ובידודן של הנשים נבע מרצון לשלוט באיום הפוטנציאלי לסדר החברתי הקיים. מרניסי מראה בספרה כי המסורת הכללית של הפרדה בין גברים לנשים הנהוגה במדינות ערב ובאסלאם מיושמת בצורה קפדנית יותר מכפי שהתכוונה ההלכה המקורית. לדוגמה, חקר הקוראן מראה כי בימי הנביא השתתפו נשים במרחב הציבורי הפוליטי ללא רעלות. השימוש ברעלה ייחד את נשות הנביא ונועד להבדילן משאר הנשים, אולם הפך במרוצת הזמן למנהג.

בספר טענה מרניסי שהחיים המיניים בעולם המוסלמי הם מתוחמים במובן הזה שהם מחולקים לשתי זירות: ציבורית ופרטית. הספרה הציבורית היא זו הגברית והרציונלית והקשורה לענייני ציבור, מדינה ואומה. החיים הפרטיים כוללים כל מה שקשור למין, הריון ולידה. כל חדירה של אישה לספרה הציבורית-גברית אמורה להיות מלווה בלבוש הולם (כמו כיסוי הראש) אחרת היא מסכנת את פרטיותה ואת הסדר הקיים בחיים הציבוריים. יתרה מזו, המבט, בחשיבה האסלאמית, מקבל התייחסות מיוחדת מאחר שהוא נחשב למקור הנאה לא פחות מהאיבר המיני, והתבוננות על אישה אחרת יכול להיתפס (באופן מטאפורי) כזנות. לכן, מבט על אישה יכול להוות פגיעה בכבודה[7]. מכאן ביותה וכניעותה המינית, וריתוקה לבית שלא תפיץ את הפיתוי (אל-מרניסי, المرنيسي, 2007)[8].

בספרה "ההרמון הפוליטי" (Le harem politique) שיצא לאור ב-1987. היא דנה במעמד הפוליטי של נשים במחשבה האסלאמית. היא העלתה נושאים ושאלות כמו: האם יש זכות לאישה לקבל תפקיד של מנהיגה? ואם חלק מהנשים עשויות לקבל תפקידי הנהגה בחברה האסלאמית כמו עאישה אשתו של הנביא מוחמד ואחרות? האם זו סטייה מהכללים? והיא מספקת גם תשובות. מרניסי קוראת לצורך לחדש ולעדכן את החברה הערבית המוסלמית על בסיס של המוסר האסלאמי, ומתריעה נגד הדאגה המופרזת לאישה מהמודרניות ומשילובה בפוליטיקה.

מרניסי הדגישה את התפקידים האסטרטגיים הבולטים שמילאו נשותיו של הנביא מוחמד ונשים אחרות בשנים הראשונות לאסלאם, כמו כן את הזכות לקניין רוחני ושוויון שהוענקו לנשים בתקופה זו. היא בחנה את השורשים ההיסטוריים בין דת האסלאם לדיכוי החברתי של נשים והדיכוי של הדמוקרטיה במדינות מוסלמיות. היא אומרת: "אני סבורה כי השימוש בחג'אב היה דרך לשליטה מינית, כדי להגן על שכבה של נשים חופשיות על חשבון שכבה נוספת; שפחות"[9]. ספרה צונזר, אך דבר זה לא מנע ממנה לפעול בכל המרץ למען האישה והשגת זכויותיה.

ספרה האוטוביוגרפי "חלומות נשות ההרמון" (Dream of trespass Tales of harem girlhood) יצא לאור בחמש עשרה מדינות אירופאיות והתקבל באהדה ובהצלחה במיוחד בספרד ובאיטליה. מרניסי התחילה בזיכרונותיה על ילדותה אותה בילתה באחד ההרמונות, באחת הערים המרוקאיות העתיקות. בסקרנות ובמרדנות של ילדה קטנה הזמינה את הקוראים לצלול לעולמן המוגן של נשים. היא הציגה מודלים שונים של אותן נשים: החל מהאדוקות השמרניות הדבקות במנהגים, וכלה בתומכות בנשים והקוראות לשחרורן. הספר משלב באמנות את סוגת הרומן וסוגת האוטוביוגרפיה. הוא כתוב בסגנון מרתק, מושך ושובה לב השאול מצורת המעשייה, בו מרניסי תיארה את ילדותה בחברה הערבית, הפטריארכאלית, דתית אסלאמית. היא שילבה מציאות ודמיון שיוצרים פנטזיה ייחודית הטומנת בחובה קומדיה וטרגדיה בכפיפה אחת. הספר מתאר את הביוגרפיה של הסופרת, אך משקף את חיי המשפחה המרוקאית בכלל בכל הקשור למותר ולאסור לנשים. מרניסי הדגישה את חשיבות שחרורה של האישה הערבית מעטיית הרעלה, היא הבליטה את זכותן של נשים לנוע ממקום למקום בחופשיות ללא שמירה או קבלת רשות מאף אחד. היא קראה לנשים לצאת ללמוד ודורשת ביטול ריבוי נשים. היא הבליטה את החשיבות במתן זכויות שוות לגברים ונשים דרך סיפורי "אלף לילה ולילה" בהם מצליחה שהרזאד בחוכמתה ובינתה להציל את עצמה ונשים רבות מהחרב של המלך שהריאר. גם באחד הסיפורים מרניסי תיארה הנסיכה "בדור" אשת הנסיך "קמר אל זמאן" שהתחפשה לבעלה וכך ניצלה ממוות מבלי שאף אחד ירגיש, ואלה הוכחות על יכולותיה של האישה ועל הצורך לתת לה זכויות שוות. מרניסי הזכירה גם את הזמרת "אסמהאן" כסמל לאישה הפתוחה והמשוחררת שאוהבת לשיר, לרקוד ולבלות במועדוני לילה כשהיא מאופרת ולבושה במיטב הבגדים, יושבת עם גברים, ויוצאת נגד מנהגי החברה האסלאמית. מרניסי הדגישה שנשים רבות חיקו את אסמהאן דבר שגרם להן סיפוק רב והנאה. והבינו שכל מה שמביא להן אושר וסיפוק נאסר עליהן. היא ציינה שהדעה השוררת בחברה היא שניידות האישה תגרום לגברים לרדוף את הנשים ולחפש אותן, דבר שיפגע בעבודתם ויביא לחרפת רעב ומצוקה חברתית כלכלית. מרניסי טענה כנגד דעה זו שהאישה הוכנעה לכללי התרבות הפטריארכאלית שהגבר תכנן אותם בקפידה, כך שישמשו את מטרותיו ומדיניותו. הגברים הם אלה שקבעו הגבולות בין המותר והאסור, כאשר האיסורים חלים רק על נשים ובו בזמן לגברים הכל מותר. מרניסי הופיעה כחוקרת שאינה חוששת לחטט בטאבואים ולחשוף האמת המסתתרת מאחוריהם. היא העמידה באור הזרקורים כל מה שעד אז נשמר בצל ובאפלה. מרניסי ניסתה לתקן את המנטאליות המוטעית ולתרום ביצירת עולם טוב יותר.

בספרה היא דנה בתופעת העבדות שהייתה רווחת במרוקו, ומציינת שהאסלאם שחרר את העבדים והתייחס לתופעה כנוגדת ערכי האנושות.

היא מעלה את סיפורם של יהודי מרוקו שברחו מהאינקוויזיציה שקיפחה אותם. ומצאו במרוקו ארץ פורייה שיכולים לחיות בה. במרוקו התקבלו באהדה רבה ובחמלה, אפשרו להם לבנות שכונות שנחשבו מהיוקרתיות במיוחד, גם בנו בתי כנסת וקיימו הטקסים הדתיים. לכן עזיבתם של יהודי מרוקו והגירתם לישראל עוררה צער, מאחר שסיבתה אינה ידועה למרוקאיים.

מיניותן וגופן של נשים בתפיסה האסלאמית נתפסים כ"מסוכנים". תפיסת מיניות הנשים באסלאם, טוענת מרניסי, דומה לזו אצל פרויד; בשתי התפיסות על הגבר להיזהר ממה שמוחבא בפנימיות המזוכיסטית ופרועה מינית של האישה[10]. כדי להוכיח הסתכלות זו מצטטת מרניסי את הקוראן והחאדית'ים ואת הפרשנויות של האסלאמים הקלאסיים. מרניסי טענה שהפרשנויות הנפוצות הן גבריות ושוללות כל הסתכלות חיובית למיניות הנשים. אחת הדוגמאות המעניינות שמרניסי הביאה עולה מהתרבות והפולקלור המרוקאי שבו מסופר על שדה בשם "עאישה קנדישה" המתוארת כמפחידה ושופעת תשוקות ולה יש שדיים גדולים ושפתיים מלאות, הידועה בתקיפת גברים בלילות כאשר היא מאלצת אותם לשכב איתה, כתוצאה מכך היא חודרת לגופם ולא עוזבת אותו לנצח. דמות זו מגלמת את סיוטו של כל גבר מדמות אישה פעילה מינית, כאשר ההנחה הטמונה בכך שגברים לא מסוגלים לספק את תשוקותיהן של נשים, כתוצאה מכך הם ממשטרים מיניות זו, כדי שלא תתרחש אנרכיה מינית[11].

מרניסי ביקרה את מצב האישה במזרח, והכירה בהישגים של האישה במערב, אך היא טוענת שהנשים במערב שבויות תאוות הגברים ורצונותיהם, עד כדי כך שהאישה מכפיפה את עצמה, כדי לספק את תשוקותיו ורצונותיו ומשנה את צורתה ומסכנת את בריאותה כדי לרצותו. זו הפעם הראשונה שהיא מותחת ביקורת נוקבת על מצב האישה המערבית[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beyond the Veil: Male-Female Dynamics in a Muslim Society. London: Saqi Books (2011). ISBN 0-86356-412-7 (מעבר לרעלה)
  • Dreams of Trespass: Tales of a Harem Girlhood. New York: Perseus Books (1995). ISBN 0-201-48937-6
  • Les Femmes Du Maroc. Brooklyn: powerHouse Books (2009). ISBN 1-57687-491-5 (חלומות נשות ההרמון או מעשיות ילדות ההרמון)
  • Islam and Democracy: Fear of the Modern World. New York: Basic Books (2002). ISBN 0-7382-0745-4 (האסלאם והדמוקרטיה)
  • Scheherazade Goes West. New York: Washington Square Press (2001). ISBN 0-7434-1243-5 (שהרזאד נודדת אל המערב)
  • Le harem politique : le Prophète et les femmes, Albin Michel, 1987, Paperback 1992 (ההרמון הפוליטי)
  • - فاطمه المرنيسي, الجنس كهندسه اجتماعيه: بين النص والواقع نشر الفنك- الدار البيضاء, 1987 (פאטמה' אל מרניסי, 1987, המין כהבניה חברתית: בין הטקסט למציאות, הוצאת אלפנק, אלדאר ) . Beyond the Veil אלבידאא' -

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פאטמה מרניסי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mernissi, Fatima (1987). Beyond the veil: male-female dynamics in modern Muslim society. Indiana University Press. p. 6)
  2. ^ http://www.enotes.com/fatima-mernissi-essays/mernissi-fatima
  3. ^ http://www.arabwomenwriters.com/index.php?option=com_content&view=article&id=73&Itemid=81,הביוגרפיה של פאטמה מרניסי
  4. ^ נעמה זוהר, ג'מאעה, כרך טו, תשס"ז, עמ' 5
  5. ^ http://www.tellskuf.com/index.php?option=com_content&view=article&id=7216:2010-11-26-17-11-29&catid=77:shk&Itemid=63-חוקר פריד שאקר כותב על החוקרת פאטמה מרניסי)
  6. ^ http://www.enotes.com/fatima-mernissi-essays/mernissi-fatima
  7. ^ מאמר אודות המיניות וההטרדות המיניות בחברה הערבית
  8. ^ מתוך אמנאה עת'אמנה, לדובב את הקירות: זהותן של הנשים הפלסטיניות יושבות הבתים הפלסטיניים במרחב היפואי - http://in.bgu.ac.il/icqm/DocLib1
  9. ^ FATIMA MERNISSI “Le Harem politique,Le Prophète et les femmes. Ed. Albin Michel, Paris 1987,p23
  10. ^ אלמרניסי, 1987 עמ' 11-31
  11. ^ אחמד מחמוד אלקאסם, קריאה בין השורות לרומן חלומות נשות ההרמון: قراءه بين السطور لروايه احلام النساء الحريم بقلم أحمد محمود القاسم - http://arabicivilization2.blogspot.co.il/2010/09/blog-post_6427.html
  12. ^ סאלח אלנמלה, כתבה על הספר שהרזאד נודדת אל המערב http://www.alriyadh.com/iphone/article/13511