פובליוס ולריוס פובליקולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פובליוס ולריוס פובליקולה
Publius Valerius Publicola
לידה המאה ה-6 לפנה"ס
רומא
פטירה 503 לפנה"ס
רומא
מדינה הרפובליקה הרומית
עיסוק פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Valerii Publicolae
אב Volusus Valerius עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Publius Valerius Poplicola
Marcus Valerius
Valeria עריכת הנתון בוויקינתונים
קונסול (כהונה 4)
504 לפנה"ס503 לפנה"ס
(כשנה)
אירועים בתקופתו קרבות נגד שבטים סאבינים
שותף לשלטון טיטוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס
קונסול (כהונה 1–3)
509 לפנה"ס506 לפנה"ס
(כ־3 שנים)
אירועים בתקופתו ייסוד הרפובליקה הרומית, מלחמות נגד האטרוסקים
שותף לשלטון ל' יוניוס ברוטוס (509 לפנה"ס)
מ' הורטיוס פולביוס (509, 507 לפנה"ס)
טי' לוקרטיוס טריקיפיטינס (508 לפנה"ס)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פובליוס ולריוס פובליקולהלטינית: Publius Valerius Publicola) היה מגיסטראט רומאי בן המאה ה-6 לפנה"ס, אשר יחד עם לוקיוס יוניוס ברוטוס סייע בביטול המלוכה הרומית ובהקמת הרפובליקה הרומית. ולריוס כיהן כקונסול ארבע פעמים, והוביל את רומא בתקופת מלחמותיה כנגד האטרוסקים והסאבינים. המידע העיקרי על חייו מגיע מפלוטרכוס וטיטוס ליוויוס, אם כי במחקר המודרני הוא נחשב לדמות אגדית למחצה.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך לידתו של פובליקולה אינו ידוע. הוא היה נצר למשפחת הוולריי אשר הייתה ממוצא סאביני. אביו היה וולוסוס ולריוס, והיו לו שני אחים: מרקוס ולריוס וולוסוס ומאניוס ולריוס מקסימוס. בתקופתו הייתה רומא מונרכיה אשר נשלטה בידי מלכים ממוצא אטרוסקי. על פי פלוטרכוס, הוא התבלט בעושרו ובכוח דיבורו והשתמש בשניהם כדי להיטיב לפשוטי העם ברומא.[2] בשנת 509 לפנה"ס, נאנסה האצילה הרומאית לוקרטיה בידי סקסטוס טארקוויניוס, בנו של מלך רומא לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס. לאחר המעשה, ביקשה לוקרטיה מאביה, ספוריוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס, ומבעלה, לוקיוס טארקוויניוס קולאטינוס, לבוא לביתה בחברת ידידים נאמנים. ספוריוס ביקש מוולריוס לבוא עמו, וטראקוויניוס הביא עמו את לוקיוס יוניוס ברוטוס. לוקרטיה התאבדה לנגד עיניהם, ובעקבות כך, פתחו הארבעה במרד כנגד השלטון המלוכני.[3] גרסה זו מופיעה בכל המקורות העתיקים, אם כי היסטוריונים מודרניים מפקפקים באמינות הסיפור.[4]

המלך טארקוויניוס נמלט, והארבעה הכריזו על ביטול המלוכה הרומית וייסודה של הרפובליקה הרומית. ברוטוס הכריז על ייסוד משרת הקונסול, ועל עצמו כקונסול הראשון. ולריוס ציפה להיבחר כקונסול השני, אולם לאכזבתו התמנה קולאטינוס לתפקיד. ולריוס מצדו עזב את הסנאט הרומי והודיע על פרישתו מכל משרה ציבורית. עם זאת, הוא היה בין הראשונים להישבע שבועת אמונים לרפובליקה.[5]

באותה שנה ניסו קבוצת אצילים ליזום ברומא קשר לרציחת הקונסולים והשבת המונרכיה. בין השותפים בקשר היו אף שניים מבניו של ברוטוס. אחד מעבדיהם שמע על תוכניותיהם באקראי, ומיהר לספר על כך לוולריוס. ולריוס נדהם מהמידע, והחליט לפעול ללא כל דיחוי. הוא כלא את העבד בחדר וביקש מאשתו לשמור עליו. בינתיים יצא עם קבוצה גדולה ממשרתיו וחבריו אל ביתם של הקושרים, והשתלט על מגילות שהיו אמורות להישלח אל המלך הגולה, וכן אל הקושרים עצמם. החשודים והמגילות נגררו אל הפורום, ושם הוצגו בפני הקונסולים. ברוטוס דן להורג את שני בניו, אולם לאחר מכן עזב את האזור והורה לקולאטינוס לדון את האחרים. קולאטינוס נטה להסתפק בעונש של גירוש, אולם אז דרשו הקושרים לקבל לידיהם את העבד שהסגיר אותם. קולאטינוס נטה למלא בקשה זו, אולם ולריוס והמון העם הגנו עליו בגופם ודרשו מברוטוס לחזור ולשפוט בעצמו. ברוטוס הגיע, והחליט לערוך הצבעה. ברוב מוחץ, נערפו גם ראשיהם של שאר הקושרים.[6]

קונסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע גרם לקולאטינוס להתפטר מכהונת הקונסול ולעזוב את העיר, ונערכו בחירות חדשות. ולריוס נבחר כקונסול החדש ברוב מכריע. עם זאת, המלך המודח טארקוויניוס לא אמר נואש, והשיג את תמיכת הערים האטרוסקיות בתביעתו למלוכה. האטרוסקים והרומאים התנגשו בקרב סילבה ארסיה ב-29 בפברואר 509 לפנה"ס. בקרב זה, ולריוס הוביל את חיל הרגלים וברוטוס את חיל הפרשים. הקרב התנדנד ללא הכרעה כל היום, ובין ההרוגים היו ברוטוס, ובנו של המלך, ארונס טארקוויניוס. אגדה המובאת אצל פלוטרכוס וטיטוס ליוויוס מספרת שבלילה, הדהד בשדה הקרב קול של אחד האלים אשר הכריז כי מספר האטרוסקים ההרוגים בקרב גדול באחד ממספר הרומאים ההרוגים (מספר האטרוסקים ההרוגים היה 11,300). הדבר עודד את הרומאים שפתחו במתקפה נוספת אשר הניסה את האטרוסקים.[7] ולריוס נכנס לעיר רומא בתהלוכת ניצחון מפוארת וכן נשא נאום הספד לברוטוס.

עם זאת, הוא עורר עליו את כעס העם בשל כך שהוא משל כעת לבדו בלי עוד קונסול לצדו, ובשל העובדה שהוא גר בבית מפואר במיוחד על אחת הרמות של גבעת הפאלאטיום. האגדה מספרת שכאשר ולריוס שמע על כך, הוא ציווה להרוס את ביתו ועבר לגור בבית ידידיו. כמו כן הורה להפחית מסמלי הכבוד הרגילים של הקונסול. עובדה זו למעשה העניקה לו כוח נוסף, והוא הפך לפופולרי מאוד ברומא. הוענק לו הכינוי "פובליקולה", אשר משמעותו "ידיד העם" או "מכבד העם".[8] ספוריוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס מונה כקונסול במקום ברוטוס, אולם הוא מת כעבור כמה ימים ומרקוס הורטיוס פולביוס התמנה במקומו עד הבחירות הבאות. לפני שהגיע מועד הבחירות, דאג ולריוס למלא מחדש את שורות הסנאט אשר נתדלדלו בשל המלחמה, וכן חוקק חוקים שונים, כגון חוק שדן למוות אדם שנכנס לשררה שלא התמנה אליה בידי הציבור, חוק המאפשר לנאשם לערער בפני העם על פסק דין של הקונסולים, ועוד.

בשנת 508 לפנה"ס נבחר ולריוס לקונסול שוב יחד עם טיטוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס. באותה שנה הצליח טארקוויניוס הגולה להשיג את תמיכתו של החזק בשליטי האטרוסקים - לארס פורסנה מלך קלוסיום. הצבא הרומי בפיקודם של שני הקונסולים התנגש בצבאו של פורסנה ליד חומות רומא, ושני הקונסולים נפצעו קשה. פורסנה הטיל מצור על רומא ושרר בה רעב כבד. בשנת 507 לפנה"ס נבחר ולריוס שוב כקונסול, וארגן פשיטות על המחנה האטרוסקי. במהלך המצור אציל רומי צעיר בשם גאיוס מוקיוס סקבולה, התגנב לתוך המחנה האטרוסקי וניסה לרצוח את פורסנה עצמו.

הניסיון נכשל, אבל פורסנה, שהסתכסך עם טארקוויניוס, מאס במצור. המלך האטרוסקי הגיע להסכם עם ולריוס, והסיר את המצור בתמורה להחזרת השטחים שהרומאים קרעו מאטרוריה, החזרת שבויי המלחמה, וקבלת העריקים אל העיר. ולריוס שלח עשרה נערים ועשר נערות אל פורסנה כבני ערובה, כאשר אחת מן הנערות הייתה בתו ולריה. הנערות הצליחו להימלט מהשבי האטרוסקי, אולם ולריוס חשש שהדבר יתפרש אצל פורסנה כמעשה תרמית, והחזיר אותן בחזרה.[9]

בשנת 506 לפנה"ס נבחר אחיו של ולריוס, מרקוס, כקונסול לצד פובליוס פוסטומוס טובריטוס. ולריוס עצמו נלחם לצד אחיו בשני קרבות שהתרחשו באותה שנה כנגד הסאבינים. בשנת 504 לפנה"ס הוא נבחר כקונסול, שוב לצד טיטוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס. באותה תקופה הייתה מלחמתה של רומא כנגד הסאבינים והליגה הלטינית בשיאה. ולריוס בחש בפוליטיקה הסאבינית, והצליח לגרום לעריקתם של סאבינים רבים בהנהגתו של אטיוס קלאוסוס (אבי שושלת הקלאודיי) לרומא. באותה שנה ולריוס הוביל את הרומים לניצחון, שבמהלכו הושמד הצבא הסאביני לחלוטין. בשנת 503 לפנה"ס, לאחר שערך את תהלוכת הניצחון שלו והעביר את השלטון לקונסולים הנבחרים החדשים, מת ולריוס. הוא נקבר על חשבון הציבור, ונשות רומא התאבלו עליו שנה שלמה.[10]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס כתב חיבור על חייו בשם "חיי פובליקולה", אשר מהווה חלק מהחיבור "חיי אישים". בחיבור זה משווה פלוטרכוס את ולריוס פובליקולה למחוקק האתונאי סולון.[11] עם זאת, במחקר המודרני הוא נחשב לדמות אגדית למחצה.[1]

בין השנים 17871788 פרסמו ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי, אסופה של 85 מאמרים הידועים בשם "כתבי הפדרליסט". הם פרסמו אותם תחת שם העט "פובליוס" כמחווה לפובליקולה.[12] בתקופת מלחמת ארצות הברית-ספרד, פורסם מנשר שקרא לאמריקאים לתמוך בפיליפינים תחת שם העט "פובליקולה".[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 כך למשל בתרגום לעברית של כתבי פלוטרכוס מאת א' א' הלוי (מוסד ביאליק, 1973) נכללת הביוגרפיה של פובליקולה בין הביוגרפיות של אישים מיתולוגיים כמו תזאוס ורומולוס.
  2. ^ פלוטרכוס, "חיי פובליקולה", 1.
  3. ^ טיטוס ליוויוס, ספר ראשון, 58.
  4. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1989 עמ' 46.
  5. ^ פלוטרכוס, "חיי פובליקולה", 2.
  6. ^ פלוטרכוס, "חיי פובליקולה", 3-7.
  7. ^ פלוטרכוס, "חיי פובליקולה", 9. [s:en:From_the_Founding_of_the_City/Book_2#7 טיטוס ליוויוס, ספר שני 7].
  8. ^ פלוטרכוס, "חיי פובליקולה", 9.
  9. ^ פלוטרכוס, "חיי פובליקולה", 18-20.
  10. ^ פלוטרכוס, "חיי פובליקולה", 23.
  11. ^ השוואת הביוגרפיות
  12. ^ ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי, הפדרליסט, לויתן, 2004.
  13. ^ חובתו של העם האמריקני לפיליפינים