אלכסנדר המילטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר המילטון

אלכסנדר המילטוןאנגלית: Alexander Hamilton; ‏(11 בינואר 1755 או 175712 ביולי 1804) היה פוליטיקאי, מדינאי, עיתונאי, עורך דין וחייל אמריקאי. אחד מעורכי הדין החוקתיים הראשונים הבולטים ביותר בארצות הברית, והיה ציר משפיע בוועידה החוקתית והמחבר העיקרי של "מאמרי הפדרליסט", שהציג את החוקה האמריקאית לציבור הניו יורקי הסקפטי בהצלחתה. להמילטון בתפקידו כשר האוצר הראשון, הייתה השפעה ארוכת טווח על כלכלת ארצות הברית כשמיסד את ה"בנק מרכזי הראשון" ואת המלווה הציבורי. יריבו הפוליטי העיקרי היה תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של המילטון על שטר 10$

אלכסנדר המילטון נולד באי נביס, באיי הודו המערבית. בנם של ג'יימס המילטון, איש עסקים מסקוטלנד, ורייצ'ל פווסט לאביין, שאז הייתה אשתו של אדם אחר. יש חוסר בהירות לגבי שנת הולדתו של המילטון: בכל חייו המילטון טען כי שנת לידתו היא 1757, וכך הייתה הדעה הרווחת במשך מאות שנים. אך בדיקות מהתקופה האחרונה של רישומי בית המשפט בסנט קרואה מצביעים על כך כי הוא נולד בשנת 1755 (אף שהם לא מציינים במפורש שנה זו), ובעשורים האחרונים שנה זו היא שנתקבלה. את תאריך הלידה, 11 בינואר, לא ניתן לאמת או לדחות, והוא עדיין מקובל.

אביו של המילטון נטש אותו, ואימו מתה כשהיה כבן עשר. המילטון כתב מאמר על חייו בעיתון מקומי, שיצר סנסציה כה גדולה עד שהעיירה אספה עבורו כסף על מנת לשלוח אותו לאמריקה הקולוניאלית. הוא התיישב בניו יורק ב-1772, שם החל ללמוד בבית הספר. לאחר מכן למד המילטון בקינגס קולג' (כיום אוניברסיטת קולומביה).

המילטון היה מוכשר ביותר. בתחילת שנות העשרה שלו הוא היה יתום עני ללא קשרי משפחה, ועבד כפקיד באי של סיינט קרואה שבים הקריבי. עד סוף שנות העשרה שלו, הוא כבר היה באמריקה, עוזרו הנאמן ביותר של הגנרל ג'ורג' וושינגטון, קפטן ארטילריה ידוע, ומחבר עלונים מוכר בניו יורק. רק בשדה הקרב המילטון החל לעצב את רעיונותיו ודעותיו לגבי ממשל וכלכלה שיעשו אותו לדמות היסטורית.

הוא עזב את מטהו של ג'ורג' וושינגטון על מנת לפקד על שלושה גדודי חיל רגלים שלקחו חלק במצור על יורקטאון, הקרב שחתם למעשה את מלחמת העצמאות של ארצות הברית (מאוחר יותר, בין השנים 1799-1800 נתמנה למפקד הכללי של צבא ארצות הברית). כאיש צעיר, שירת המילטון בקונגרס הקונטיננטלי (1782 - 1783), ממנו פרש על מנת לפתוח משרד עורכי דין משלו בעיר ניו יורק. הקריירה הציבורית שלו התחדשה כאשר השתתף כציר בוועידת אנאפוליס, ב-1786.

בנוסף, שירת במועצה המחוקקת של מדינת ניו יורק, והשתתף בועידת פילדלפיה ב-1787. בכל זמן דיוני הוועידה, המילטון, שהיה פדרליסט, טען באופן עקיב בעד ממשלה מרכזית חזקה, הכוללת נשיא הדומה למלך (אך ללא הירושה המשפחתית של הכתר), ופרלמנט עליון המבוסס על בית הלורדים האנגלי. המילטון התנגד לייצוג שווה בסנאט, כשהוא אומר כי הרעיון הוא "מזעזע לכל הדוגל בצדק ולכל רגש אנושי". הוא גם רצה כי הסנאטורים ישרתו לכל חייהם. כמו כן דגל המילטון בביטול העבדות.

אף שהחוקה האמריקאית שלבסוף נוסחה בידי הוועידה הייתה פחות ריכוזית מכפי שביקש המילטון, ותקופות שירותם של נציגי הציבור היו קצרים משרצה, הוא היה פעיל בקמפיין המוצלח עבור אישור החוקה בניו יורק. בתקופה זו, הוא לקח חלק גדול יותר מכל אחד אחר בכתבי הפדרליסט, מאמרים שפורסמו בעיתונות הניו יורקית על מנת לשכנע את הציבור לתמוך בחוקה החדשה, ונחשבים כיצירת מופת בהגות הדמוקרטית ובפילוסופיה פוליטית בכלל.

ב-1788 שירת המילטון תקופה נוספת ואחרונה בקונגרס הקונטיננטלי.

כשר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהעביר הקונגרס חוק שייסד את משרד האוצר, ולאחר שנועץ ברוברט מוריס, עוזרו ובן שיחו לנושאי כלכלה בזמן מלחמת העצמאות האמריקנית, מינה וושינגטון את המילטון לשר האוצר הראשון. הוא שימש בתפקיד מ-11 בספטמבר 1789 ועד 31 בינואר 1795, כהונה בזכותה נחשב המילטון לאחד המדינאים הגדולים של ארצות הברית.

תקופתו של המילטון הייתה בסימן חדשנות, תכנון ודו"חות ערוכים היטב. לאחר חודש אחד בלבד בתפקיד הציע המילטון להקים זרוע ימית לצבא, על מנת לתפוס מבריחים ולהגדיל את רווחי המכס. בקיץ הבא אישר הקונגרס כוח ימי של עשר ספינות, שהיווה את תחילתו של מה שיהפוך לימים למשמר החופים האמריקאי. כמו כן היה המילטון גורם מרכזי ביצירת הצי האמריקאי בחוק הימאות של 1794.

בינואר 1790 פרסם את "הדו"ח על החוב הלאומי" שהיה אבן דרך בהיסטוריה הכלכלית האמריקאית, שכן סימן סוף לתקופה של פשיטת רגל כלכלית - התוכנית שהוצגה בו סיפקה אמצעים לתשלום החובות הפנימיים והחיצוניים. דמוקרטים רפובליקאים כג'יימס מדיסון, תומאס ג'פרסון וארון בר התנגדו נחרצות לתוכניתו של המילטון, ובכל זאת היא התקבלה ברוב גדול.

המילטון הציע כי הממשל הפדרלי ישלם את חובותיהן של המדינות השונות, חובות שרובן הונפקו באגרות חוב שנמכרו לציבור הרחב כדי לממן את מלחמת העצמאות. מדיסון וג'פרסון התנגדו גם לתוכנית זו, בטענה שהתוכנית מפלה מדינות מסוימות בברית, שכן בעוד שהמימון הגיע מקופת כל המדינות, היו באותה עת מדינות, במיוחד בדרום, שכבר שילמו את חובותיהן (למשל וירג'יניה), ומדינות, בעיקר בצפון, שלא עשו כן (למשל ניו יורק).

מחלוקת זו יושבה, כך על פי ג'פרסון, בפגישה אישית ביניהם שנערכה ב-21 ביולי 1790, בה הסכים המילטון לתמוך בהקמת הבירה הפדרלית של ארצות הברית (לימים וושינגטון די. סי.) על גדת נהר הפוטומק, בתמורה לתמיכה של ג'פרסון ועמיתיו הדרומיים בתוכניתו.

מאוחר יותר טען ג'פרסון כי התחרט על הסכמתו, וזאת משתי סיבות: האחת, מפני שלטענתו משבר האשראי היה חמור פחות מכפי שהציגו המילטון, וזאת כדי לשכנע את האחרים לתמוך בו. השנייה, מפני שלטענתו המילטון השתמש בתוכנית כדי להעשיר מספר בעלי הון - על פי ג'פרסון, לפני שהמילטון הוציא לפועל את תוכניתו לתשלום אגרות החוב, הוא מסר מידע אודות התוכנית לבעלי הון, אשר רכשו מהציבור את האגרות בהנחה משמעותית, כיוון שמרבית הציבור סבר שאגרות אלה לא ישולמו לעולם. לאחר שבעלי ההון קנו את אגרות החוב, הודיע המילטון על התוכנית לפדיונן בידי הממשל הפדרלי, ובעלי ההון גרפו רווח ניכר. ג'פרסון טען כי מדובר בבגידה בציבור הפטריוטי שתמך במלחמה בידי האליטה השלטת ובעלי ההון.

שכלו היצירתי ומהיר התפיסה של המילטון, יחד עם שאפתנות רבה ורצון עז להביא את רעיונותיו לידי ביצוע, הביאו אותו להעלות הצעות חוק רבות בקונגרס. הצעותיו כללו תוכניות למכסי יבוא ובלו להעלאת רווחי המדינה על מנת לשלם את חוב המלחמה, כמו גם הצעות בענייני ימאות. בחבילה שהציג בפני הקונגרס האמריקאי ב-1791, הציע המילטון צעדים להגנה על התעשיות האמריקאיות שהיו אז בחיתוליהן. מכסים אלו סייעו רבות בהתפתחותה של התעשייה האמריקאית ב-150 השנים הבאות, בהן נשארו המכסים הגבוהים בתוקפם עד להתיצבות תעשייה אמריקאית מבוססת וחזקה. המילטון גם פיתח תוכניות לצ'רטר עבור ה"בנק הראשון" של ארצות הברית.

ב-1794 התפתחה התנגדות חריפה של הציבור למיסוי משקאות חריפים למרד הוויסקי במערב פנסילבניה ווירג'יניה. המילטון שראה בציות לחוק ערך חשוב, ליווה את גנרל הנרי לי השלישי על מנת לדכא את המרד. צעדיו של המילטון לתשלום החוב החיצוני של ארצות הברית היו חשובים לא רק בשל הניסיון החשוב והמוצלח להתמודד עם הבעיות הכלכליות של המדינה הצעירה, אלא גם בגלל שהביאו למפלגות הלאומיות הראשונות.

בניגוד לדעה מקובלת, המילטון לא האמין כי כדאי למדינה להישאר בחוב לאורך זמן רב. הוא חשב כי זוהי חולשה שיש להימנע ממנה, וכתב מאמרים רבים המתנגדים לחוב ממשלתי לטווח ארוך.

המילטון היה בין הראשונים להכיר בשינויים הגדולים בתעשייה ובקפיטליזם בתקופתו, ובמיוחד במגמת התפתחות התעשייה בקנה מידה גדול שממומנת על ידי הון חיצוני. ב-1778 ביקר במפלים הגדולים על נהר הפסייק בניו ג'רזי, וסבר כי ניתן לנצל את אנרגיית המים לפיתוח תעשייה במקום. כשר האוצר קידם רעיון זה על ידי יִסוּד "האגודה להקמת תעשיות מועילות". על אף שהאגודה לא הגשימה את מטרתה הראשונית, היא החכירה את האדמות שסביב המפלים למפעלים מסוגים אחרים, והמשיכה לפעול במשך מאה וחמישים שנה. העיר שצמחה במקום – פטרסון, ניו ג'רזי, הפכה לאחד ממרכזי התעשייה החשובים לכותנה, פלדה ומשי, עד לדעיכתה לאחר מלחמת העולם השנייה.

הרומן עם מריה ריינולדס והיריבות עם ארון בר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1794 ניהל המילטון קשרים אינטימיים עם מריה ריינולדס, פרשה שפגעה בתדמיתו ומנעה את התקדמותו במעלה הסולם הפוליטי. בעלה של ריינולדס, ג'יימס, סחט מהמילטון כסף תוך שהוא מאיים עליו כי יחשוף את הבגידה בפני אשתו. כשנעצר ג'יימס ריינולדס בגין זיוף כספים, הוא בא במגע עם כמה רפובליקנים ג'פרסונאים בולטים, ביניהם ג'יימס מונרו וארון בר, ורמז להם כי המילטון מעורב במעשי שחיתות. הללו העלו את החשדות ויתר הרמזים שסיפק להם ריינולדס בפני המילטון, אשר עמד על דעתו כי לא עבר על החוק, אך נאלץ להודות ברומן עם מריה ריינולדס.

עקב היעדר אשמה בנוגע לשחיתות, הבטיח מונרו שלא לפרסם את הפרשה. למרות זאת, שמועות שהתפשטו בנושא לאחר פרישתו, גרמו להמילטון לפרסם הודאה בפרשת האהבים אשר זעזעה את משפחתו ותומכיו. בתחילה האשים המילטון את מונרו בחשיפת הפרשה והפצת השמועות, והזמין אותו לדו-קרב. דו-קרב זה נמנע לאחר שארון בר הצליח לשכנע את המילטון כי לא מונרו הוא שהפיץ את הפרשה, עניין אירוני בהתחשב בכך שאותו בר, כאשר הפך לימים לסגן נשיא ארצות הברית, הזמין את המילטון לדו-קרב והרגו (ראו בהמשך).

פרישתו של המילטון ממשרד האוצר ב-1795 לא הוציאה אותו מהחיים הציבוריים. כששב לעסוק בעריכת דין, נותר המילטון קרוב לג'ורג' וושינגטון כיועץ וכחבר, ומקובל להניח כי המילטון השפיע על ניסוח נאום הפרידה של וושינגטון. היחסים בין המילטון ויורשו של וושינגטון, ג'ון אדאמס, היו מתוחים, ונסיונותיו של המילטון למנוע את תמיכת המפלגה הפדרליסטית באדאמס פיצלה את המפלגה ועזרה לניצחונם של הרפובליקאים הג'פרסוניים בבחירות לנשיאות ב-1800.

בית הנבחרים היה מפוצל ובר ניסה לקבל את תמיכת הפדרליסטים, אך המילטון תמך בג'פרסון, וכך גרם לאחד מהפדרליסטים להימנע בהצבעה. דבר זה הבטיח את בחירתו של ג'פרסון. למרות שהמילטון לא רצה את ג'פרסון כנשיא, הוא צוטט כאומר ש"לפחות ג'פרסון היה ישר". בר אחר כך ניסה לרוץ למשרת מושל מדינת ניו יורק ב-1804, תחילה כפדרליסט ולבסוף כעצמאי. עיתון אחד התייחס ל"דעה נבזית" שד"ר צ'ארלס אי. קופר יִחס להמילטון לגבי בר. ידיעה זו כנראה נבעה מהערות שהמילטון נהג להשמיע בחוגים פרטיים לגבי יושרו של בר. בר, שחש כי נמצאה דרך להשיב מעט מכבודו, דרש התנצלות. המילטון סירב, כשהוא טוען כי אינו זוכר את האירוע עליו דיווח העיתון.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דרישת בר, נקבע דו-קרב ל-11 ביולי על מדף סלע בוויהוקן, ניו ג'רזי, אותו מקום שבנו של המילטון, פיליפ, נהרג בו בדו-קרב שלוש שנים קודם לכן. הדו-קרב החל עם שחר, וסגן הנשיא בר ירה בהמילטון מתחת לחזה. המילטון כנראה ירה באוויר והחטיא בכוונה (לאחר מכן נמצאו שני מכתבים שלו שבהם היה כתוב, כי לא ינסה לפגוע ביריה הראשונה שלו). לאחר פציעתו הקשה פונה המילטון לביתו של חבר במנהטן, שם שהה עד למותו ביום שלמחרת. המילטון נקבר בבית הקברות של כנסיית השילוש הקדוש במנהטן.

נגד בר, שעדיין כיהן כסגן הנשיא, הועלו האשמות ברצח ובפשעים חמורים נוספים, אך הוא לא הועמד לדין. הוא ברח לדרום קרוליינה, שם גרה בתו, וחזר לוושינגטון הבירה זמן קצר אחר כך על-מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא (שעתידה הייתה להסתיים ב-3 במרץ 1805). מכאן ואילך המשיכה שקיעתו הפוליטית.

המילטון ופוליטיקה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילטון הוא שסלל את הדרך לכוח הכלכלי והצבאי האמריקאי. ייתכן כי התרומה החשובה ביותר שלו היא ביסוס עליונותה של הרשות המבצעת על פני הרשות המחוקקת. בזמן יסוד הרשויות האלה, לא היה ברור מי מבין השתיים תגבר, במיוחד בנוגע לקביעת מדיניות, שהייתה אמורה להיות משימה של הרשות המחוקקת. מההתחלה, המילטון קבע תקדים כחבר קבינט בכך שהגה תוכניות פדרליות, העלה אותן על הכתב כהצעות חוק, הביא אישית לאישורן בקונגרס, ויישם אותן. כל זאת בעוצמה ניהולית כזאת שהותירה את הרשות המחוקקת כמעין "צופה מן הצד", שרק אישרה את תוכניותיו ולא התערבה בהן.

מורשתו של המילטון כוללת גם את הפירוש הפרו-פדרליסטי שלו לחוקה האמריקאית. אף כי החוקה נוסחה בצורה לא ברורה לגבי יחס הכוחות בין הממשל הפדרלי לממשלי המדינות, המילטון תמך בכוח גדול יותר לפדרציה. כך, כשר האוצר, הוא ייסד, כנגד התנגדות חזקה ממזכיר המדינה (תומאס ג'פרסון), את הבנק הלאומי הראשון של ארצות הברית. המילטון עיגן את צדקת יצירת הבנק הזה, יחד עם כוחות פדרליים חזקים אחרים, בכוח החוקתי של הקונגרס להדפיס כסף ולווסת את המסחר הבין-מדינתי. ג'פרסון, לעומתו, הבין את החוקה בצורה יותר מילולית, ולא מצא בה כל התייחסות לבנק לאומי. מחלוקת זו יושבה לבסוף על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב"מקכולוך נגד מרילנד", שבעצם תמך בעמדתו של המילטון בכך שהעניק לממשל הפדרלי סמכות נרחבת לבחור את הדרכים ליישם את הכוחות שניתנו לו על ידי החוקה.

תמונתו של המילטון החלה להופיע במלחמת האזרחים האמריקאית על שטרות ה-2$, 5$, 10$, ו-50$, דבר שסימל את ההתנגדות האידאולוגית שלו לרעיונות של הקונפדרציה הדרומית. תמונתו עדיין נמצאת על שטרות של עשרה דולר, אם כי לאחר מותו של רונלד רייגן היו שרצו להחליף את המילטון ברייגן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]