פולצלינה מבלואה
 | |
| לידה |
המאה ה־12  |
|---|---|
| פטירה |
1171 |
  | |
פולצלינה מבלואה (בצרפתית: Pucellina of Blois; נפטרה ב-26 במאי 1171) הייתה יהודייה־צרפתייה מבלואה שפעלה כמלוות כספים וכאשת עסקים במאה ה־12. היא הייתה מקורבת לחצרו של רוזן בלואה, תיאובלד החמישי (אנ'), ונחשבת לאחת הנשים היהודיות הבולטות המתועדות בצרפת של ימי הביניים. פולצלינה נספתה יחד עם שתי בנותיה ועשרות מיהודי בלואה בטבח בלואה בשנת 1171, מן המקרים המתועדים הראשונים של עלילת דם בצרפת.[1]
דמותה של פולצלינה תפסה מקום מרכזי בזיכרון היהודי של טבח בלואה, והיא נזכרת בכרוניקות עבריות, בפיוטים ובמחקר ההיסטורי המודרני. במחקר המאוחר יוחסו לה קשרים פוליטיים וכלכליים עם חצר הרוזן, ולעיתים גם קשר רומנטי עמו, אם כי פרשנויות אלה שנויות במחלוקת.[2][3]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פולצלינה (פולצלינא) הייתה אלמנה עשירה, מלוות כספים יהודייה בולטת בעיר בלואה שבצרפת במאה ה־12. שמה נגזר ככל הנראה מן המילה הצרפתית העתיקה pucelle ("עלמה"). בתקופת שלטונם של הרוזן תיבו החמישי (1130–1191) ואשתו אליקס (1150–1197), בתו של מלך צרפת לואי השביעי, ניהלה פולצלינה קשרים כספיים עם אנשי החצר, כולל עם אליקס עצמה, וכן קיימה קשר קרוב עם הרוזן.[1][4]
בשנת 1171, יהודי מקהילת בלואה המקומית הואשם בעלילת דם על ידי משרתו של אציל מקומי, שניצל את ההאשמה כדי לצאת נגד פולצלינה. תאובלד החמישי הורה להכניס לכלא את יהודי בלואה. במאי 1171 הועלו פולצלינה, אשר ניסתה להשתמש בהשפעתה כדי לשחרר את היהודים, שתי בנותיה וכשלושים יהודים נוספים (מתוך כארבעים יהודי בלואה), על המוקד. בין הקורבנות היו מנהיגים דתיים וחכמים; שבע־עשרה או שמונה־עשרה מן הנרצחים היו נשים. תיבו הצדיק את ההוצאות להורג האיומות הללו כעונש על רצח כביכול של ילד נוצרי בידי היהודים, אף שהמקורות העבריים מציינים שלא דווח על ילד נעדר ולא נמצאה גופה. מקורות יהודיים מאוחרים יותר טענו כי אליקס מילאה תפקיד מרכזי בהסתת הטבח, מתוך קנאה בפולצלינה.[1][5] הטבח צוין באופן היסטורי ביום צום בכ' בסיוון.
מחקרים עדכניים מצביעים על כך שמניעיו של תיבו היו מורכבים, ויש להבינם בהקשר פוליטי וכלכלי הקשור להתפתחויות בממלכת צרפת. החוקרת א"מ רוז כתבה כי שריפת יהודי בלואה שירתה מטרות רבות: היא חיזקה את שליטתו של תיבו במחוזו, סייעה בגיוס כספים דחופים עבורו ועבור אשתו, חיסלה מקור כוח מעורר מחלוקת בדמות פולצלינה וחיזקה את תדמיתו כרוזן נוצרי אדוק.[1]
דמותה בזיכרון ההיסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסמכים עבריים הקשורים לטבח כוללים סדרה של חמישה מכתבים שנכתבו בידי קהילות יהודיות בצרפת זמן קצר לאחר האירועים, תיאור בכרוניקה של אפרים מבון, שתי רשימות זיכרון של הקדושים שנספו ושמונה פיוטים. שפע היצירות הספרותיות יוצא הדופן מעיד על ההשפעה העמוקה של הטבח ההמוני על יהודי צפון צרפת וגרמניה.[1]
המידע הקדום ביותר מופיע במכתב שנכתב בידי מנהיגי קהילת אורליאן הסמוכה לבלואה. הוא מספר כיצד משרת נוצרי טען שראה יהודי משליך גופת ילד נוצרי לנהר. לפי המכתב, מעסיקו של המשרת ניצל את ההזדמנות כדי לפגוע באישה ששנא, ואשר נהנתה מחסדו של הרוזן. פולצלינה, שאינה נזכרת בשמה, מתוארת כאישה רבת כוח, המתנהגת ביהירות כלפי תושבי העיר “באישור הרוזן”, ומנהלת עסקים בתקיפות עם כל הבאים אליה, כולל הרוזנת ומלוותיה. עם זאת, “הרוזן חיבב אותה”. מעט מאוד ידוע על פולצלינה ההיסטורית מעבר לתיאור זה. ככל הנראה הייתה אלמנה שניהלה את עסקי ההלוואות שלה בעצמה, אולי בעזרת שתי בנותיה. יותר ממחצית היהודים המתועדים כמלווי כספים בצרפת של אותה תקופה היו נשים, ורבות מהן אלמנות שפעלו באופן עצמאי או יחד עם ילדיהן.[1][3]
בספר הזכירה של אפרים מבון, שנכתב בשנות ה־1190 המאוחרות, הושמטו רוב ההתייחסויות השליליות לפולצלינה שהופיעו במכתב מאורליאן. הוא עיצב אותה מחדש כגיבורה דתית ורומנטית, המעודדת את בני עמה כמו אסתר המקראית ומנסה לפעול למענם. הוא השתמש בפועל “אהב” כדי לתאר את יחסו של תיבו כלפיה וציין כי היא סמכה על “אהבת השליט”, משום ש“אהב אותה מאוד עד כה”. חוקרים רבים פירשו זאת כרמז לקשר רומנטי או מיני בין פולצלינה לרוזן. אולם החוקרת סוזן איינבינדר טוענת כי הכוונה היא דווקא לכך שתיבו “העדיף” את פולצלינה כמלוות כספים וכיועצת כלכלית נאמנה. אפרים גם מתאר את הרוזנת אליקס כ“איזבל”, ומציג את שנאתה לפולצלינה בתמיכת איש כנסייה אוגוסטיני, כגורם לנפילתה.[1][4]
ביצירה עמק הבכא של ההיסטוריון היהודי יוסף הכהן (1496–1575 בקירוב), הפכה פולצלינה ל“אשת חיל” המעורבת בקשר רומנטי עם תיבו. כאשר הואשמו יהודי בלואה ברצח ילד, עצר הרוזן את כולם. אף שפולצלינה המשיכה לבטוח בחיבתו של תיבו, אליקס “הסיתה אותו ודיברה סרה ביהודים”, עד שלבסוף חדלה פולצלינה למצוא חן בעיניו והוא “שנא אותה מאוד”. בדומה לגרסאות אחרות, משרתיו של תיבו מנעו ממנה לפנות אליו ישירות מה שחרץ את גורלם של יהודי בלואה.[1]
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1927 כתב שלמה דב גויטיין את המחזה העברי “פולצלינה”, שהתבסס על כרוניקת אפרים מבון ועל פיוטים עבריים בני התקופה. במחזהו מוצגת פולצלינה הן כאשת עסקים מאיימת ורבת־עוצמה והן כאישה אדוקה המשמשת מודל לחיקוי. עם זאת, גם שם היא מוצגת כאישה מושכת מאוד לגברים, אף שהיא דוחה את חיזוריהם.[1][4][6]
במחקרים מודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההיסטוריון אליוט הורוביץ בחן את דמותה של פולצלינה מבלואה כפי שבאה לידי ביטוי בספרו של אפרים מבון לעומת חוקרים מודרניים. לטענתו אפרים מבון תיאר אותה כדמות חזקה אשר הייתה הסיבה לעלילות הדם ולשנאה כלפי היהודים מבלואה. לעומת זאת ההיסטוריון בן המאה התשע־עשרה היינריך גרץ הוא זה שציין כי פולצלינה הייתה אהובתו של הרוזן וזו הסיבה לעלילת הדם. גרסה זו של הרומן בין השניים שסיבך את יהודי בלואה נרמזה גם אצל היסטוריונים מאוחרים יותר כמו סאלו ברון בשנת 1957 שכתב מפורשות על פרשת האהבים ויוסף חיים ירושלמי שדן בפרשה בספרו "זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי" מ-1982.[7]
החוקרת פרופ' סוזן איינבינדר כתבה מספר מאמרים על דמותה של פולצלינה. לטענתה משמעות הפועל “אהב” היא שהרוזן “העדיף” את פולצלינה כמלווה כספים ואולי גם כיועצת פיננסית מהימנה. איינבינדר סבורה כי אשתו של תיבו, הרוזנת אליקס, המתוארת כשונאת את פולצלינה וכמי שהסיתה את הרוזן נגדה, לא פעלה מתוך קנאה מינית אלא משום שהיא עצמה, ואחרים המקורבים אליה, היו חייבים לפולצלינה סכומי כסף ניכרים וחשו טינה כלפי השפעתה על הרוזן.[8][9] לגבי גרסתו של יוסף הכהן היא מציינת כי לסופר מתקופת הרנסאנס היה קל יותר לדמיין אישה כ“גיבורה רומנטית כושלת” מאשר כמממנת עצמאית ובעלת כוח.[3]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
Pulcellina of Blois: A Twelfth Century Moneylender and Martyr Revisited. Prof. Judith R. Baskin, סרטון בערוץ "הספרייה הלאומית", באתר יוטיוב, 8 באפר׳ 2021
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 סיימון שאמה, הסיפור של היהודים, חלק א: למצוא את המילים, ספרי עליית הגג, 2017, עמ' 373–374.
- ↑ Susan Einbinder (1998). “Pulcellina of Blois: Romantic Myths and Narrative Conventions”. Jewish History Journal. 12 (1). pp. 29–46
- 1 2 3 Einbinder, Susan, Pucellina of Blois : romantic myths and narrative conventions., NLI
- 1 2 3
אלימלך הורוביץ, על השריפה, באתר הארץ, 31 במאי 2013 - ↑ Pulcellina of Blois, Jewish Women's Archive, 2021-06-23 (באנגלית)
- ↑ עמית לוי וחנן חריף, על ירושלם תספר לי, על רגלי הצעירות אם עוד מרבות לרקד, באתר הארץ, 19 במרץ 2025
- ↑ Elliott Horowitz, [https://ilc.csic.es/sites/default/files/abstract_polcelina.pdf , Polcelina of Blois as seen by Medieval Hebrew Chronicles and Modern Jewish Historians]
- ↑ Pulcelina of Blois, Jewish Virtual Library
- ↑ Susan Einbinder, Pucellina of Blois: Romantic Myths and Narrative Conventions, Jewish History, vol. 12, no. 1 (Spring 1998): 29-46, באתר Academia.edu
