פורט ארתור (טסמניה)
 | |||||||||
| פורט ארתור | |||||||||
| מדינה / טריטוריה |
 אוסטרליה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| גובה | 192 מטרים | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיירה | 251 (9 באוגוסט 2016) | ||||||||
| קואורדינטות | 43°09′23″S 147°50′50″E / 43.156388888889°S 147.84722222222°E | ||||||||
| http://portarthur.org.au/ | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
פורט ארתור (באנגלית: Port Arthur) היא עיירה ומושבת עונשין לשעבר של נידונים בחצי האי טסמן (אנ'), טסמניה, אוסטרליה. הוא ממוקם כ-97 קילומטרים (60 מיל) מדרום-מזרח לבירת טסמניה, הובארט.
האתר מהווה חלק מאתרי הנידונים האוסטרליים, רשימה של 11 אתרי מורשת עולמית שהן שרידים של אתרי הנידונים שנבנו במקור על ידי האימפריה הבריטית במאות ה-18 וה-19. באופן קולקטיבי, אתרים אלו, כולל פורט ארתור, תוארו על ידי אונסק"ו: ”... [כ]דוגמאות הטובות ביותר ששרדו גלות גדולה של נידונים והרחבה קולוניאלית של מעצמות אירופה באמצעות נוכחות ועמל של נידונים.”[1]
ב-28 באפריל 1996, התרחש באתר טבח, שהיה אירוע הרצח ההמוני הגדול ביותר בתולדות אוסטרליה המודרנית.
מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורט ארתור נמצאת בחצי האי טסמן (אנ'), טסמניה, אוסטרליה, כ-97 קילומטרים (60 מיל) מדרום-מזרח לבירת טסמניה, הובארט. הנסיעה הנופית מהובארט, דרך כביש טסמן (אנ') לסורל (אנ') וכביש ארתור (אנ') לפורט ארתור, אורכת כ-90 דקות. תחבורה מהובארט לאתר זמינה גם באמצעות אוטובוס או מעבורת, וחברות שונות מציעות סיורי יום מהובארט.
לפי מפקד האוכלוסין ב-2016, בפורט ארתור גרים 251 איש. זוהי ירידה באוכלוסייה מאז 2006, שמנתה אז 499 איש.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורט ארתור נקרא על שמו של סגן מושל ארץ ואן דימן, ג'ורג' ארתור (אנ'). היישוב התחיל כתחנת עצים ב-1830, אך הוא ידוע בעיקר בזכות היותו מושבת עונשין.
מושבת עונשין[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-1833 ועד ל-1853, פורט ארתור הייתה היעד לפושעים בריטים שהורשעו, הוגלו לאוסטרליה ועברו על החוקים פעם נוספת לאחר שהגיעו לאוסטרליה. גם מורדים ממושבות עונשין אחרות נשלחו לשם.
טיפול בנידונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושבת העונשין בפורט ארתור היא דוגמה ל"טיפולוגיית הכלא הנפרדת", שהושפעה מהתיאוריות של ג'רמי בנת'ם ומרעיון הפנאופטיקון שלו. בניית הכלא הסתיימה ב-1853, אך הוא נפתח רשמית רק ב-1855. מבנה הכלא, בעל צורה של צלב, היה סימטרי למדי. בכל פינה של בית הכלא הייתה חצר. כל אחד מאגפי האסירים היה קשור לליבת המעקב של הכלא, כמו גם לקפלה באולם המרכזי. ממרכז המעקב, ניתן היה לראות היטב כל אגף, אם כי לא ניתן היה לראות מספר תאים בודדים.[2][3]
מערכת הכלא הנפרדת סימנה גם מעבר מענישה פיזית לענישה פסיכולוגית. מתכנני מערכת הענישה בפורט ארתור חשבו שהענישה הגופנית הקשה, כגון הצליפות, שהייתה בשימוש במושבות עונשין אחרות, רק הקשיחה את הנידונים ולא עודדה אולם לחזור למוטב. לדוגמה, כפרס, יכול היה נידון לקבל כמויות גדולות יותר של מזון או אפילו פריטי יוקרה כמו תה, סוכר וטבק; כעונש, הנידונים יקבלו רק לחם ומים.[4] מערכת הענישה שיושמה בפורט ארתור, כומתה "המערכת השקטה": ראשם של האסירים כוסה והם אולצו לשתוק, כך שלאסיר יהיה זמן להרהר על הפעולות שהביאו אותו לשם. רבים מהאסירים שהגיעו למתקן זה פיתחו מחלת נפש כתוצאה ממחסור באור וקול. במובנים רבים, פורט ארתור הייתה המודל עבור רבים מתנועת הרפורמה במערכת העונשין, אף על פי שהשימוש במודל זה היה גרוע יותר מאשר במושבות עונשין אחרות.
פעילויות אסירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורט ארתור הייתה גם היעד של אסירים צעירים, שקיבלה נערים רבים, חלקם אפילו בני תשע. הנערים הופרדו מאוכלוסיית המורשעים העיקרית והוחזקו בפוינט פואר, כלא הנערים השני של האימפריה הבריטית.[5] כמו המבוגרים, הבנים עבדו בעבודות פרך כמו חיתוך אבנים ובנייה. אחד הבניינים שהוקמו היה אחד הכנסיות הלא-דומיננטיות הראשונות באוסטרליה, שנבנו בסגנון גותי. ההשתתפות בשירות השבועי ביום ראשון הייתה חובה על כל אוכלוסיית הכלא. מבקרי המערכת החדשה ציינו כי נראה כי פעילויות אלו ואחרות השפיעו באופן זניח על קיום רפורמות.
הארכאולוגיה שנעשתה בפורט ארתור מראה שאנשים שחיו בה השתתפו בצרכי החיים הארציים, לא רק בהכנת מזון, אבל גם בפעילויות פנאי אחרות כמו עישון וציד.[6]
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חצי האי שעליו ממוקם פורט ארתור הוא אתר מאובטח באופן טבעי בכך שהוא מוקף במים. מצר יבשה ברוחב של כ-30 מטר היה הקשר היחיד לטסמניה, והוא היה מגודר ושמור על ידי חיילים, מלכודות אדם וכלבים מורעבים למחצה.
ציד לווייתנים נאסר באזור בשביל למנוע מנידונים לברוח בסירות. עם זאת, קצינים בפורט ארתור יצאו לעיתים בסירות משלהם וניסו לתפוס לווייתנים. ייתכן שהדבר נועד יותר לספורט מאשר כפעילות מסחרית.[7]
סמות' איילנד (אנ') במפרץ נורפוק (אנ') שימש ככל הנראה לגידול ירקות טריים למושבת העונשין פורט ארתור.[8]
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקשר בין ימאים לנידונים שנמצאו במושבת העונשין נאסר. הספינות נאלצו לבדוק את כל המפרשים והמשוטים שלהם עם הירידה בשביל למנוע בריחה מהכלא. עם זאת, נעשו ניסיונות רבים, וחלקם אפילו הצליחו. בדרך כלל, סירות נתפסו וחתרו חזרה לחוף או הפליגו למרחקים ארוכים רחוק ממושבת העונשין.
ב-1836, הוקמה מסלול חשמלי בין טאראנה (אנ') למזח בלונג ביי, צפונית לפורט ארתור. היחידים שנעו במסלול זה היו נידונים.[9] ניתן לראות את אחד מהחלקים האחרונים מהחשמלית במפעל השוקולד של הפדרציה בטאראנה.
מוניטין ותפיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורט ארתור נמכר כבית כלא בלתי נמנע, בדומה לאלקטרז. מספר נידונים לא התייאשו מכך, וניסו להימלט ממושבת העונשין. מרטין קאש (אנ') הצליח להימלט יחד עם שניים אחרים. אחד המקרים הידועים לשמצה ביותר, פשוט בגלל ביזריותו, היה ניסיון הבריחה של ג'ורג' "בילי" האנט. האנט התחפש לקנגורו וניסה לברוח מעבר למושבת העונשין, אך השומרים התורניים למחצה ניסו לירות בו כדי להשלים את מנותיהם הדלות. כשהבחין שהם רואים אותו, האנט השליך את התחפושת ונכנע וקיבל 150 מלקות.
למרות המוניטין של מושבת העונשין כמוסד חלוצי לתפיסת המאסר החדשה והנאורה, פורט ארתור היה עדיין קשה ואכזרי כמו מושבות עונשין אחרות. מבקרים מסוימים עשויים אפילו להציע כי השימוש בעונש פסיכולוגי, מורכב ללא תקווה להימלט, הופך אותו לאחד הגרועים ביותר. מספר סיפורים הצביעו על כך שאסירים ביצעו רצח (עבירה שעונשה מוות) רק כדי להימלט משממת החיים במחנה. אי המתים (אנ') היה היעד לכל המתים במחנות הכלא. מתוך 1,646 הקברים שתועדו שם, רק 180 משויכים לאנשי הכלא ואנשי הצבא. הכלא נסגר ב-1877.
פיתוח תיירותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני שפורט ארתור נסגר ב-1877, היו אנשים שראו את האטרקציה התיירותית הפוטנציאלית. דייוויד ברן, שביקר בכלא ב-1842, נדהם מיופיו של חצי האי והאמין שרבים יבואו לבקר בו.[10] עם זאת, לא כולם חשבו כך. לדוגמה, אנתוני טרולופ ביקר בכלא ב-1872 ואמר כי איש אינו רוצה לראות את "חורבותיו המוזרות" של פורט ארתור.
לאחר סגירת הכלא, הועמד חלק ניכר מהרכוש למכירה פומבית. עם זאת, מרבית הרכוש לא נמכר עד ל-1889. בשלב זה, האזור היה פופולרי יותר, ואילו, לפי מרקורי הובארט, "בנייני הכלא עצמם הולכים ומתפוררים, ובעוד כמה שנים לא ימשוך איש; כי הם יהוו חורבות בלי שום דבר שיגרום להם להיות ראויים לכבוד, או אפילו לזכר."[10]
התפוררות בנייני הכלא נתפס כמשהו חיובי, שכן האוכלוסייה הטסמנית רצתה להרחיק את עצמה מהדימוי האפל של פורט ארתור. מי שקנה רכוש בפורט ארתור החל להפיל את הבניינים. בנייני הכלא נהרסו גם מתוצאות של רעידות אדמה ושריפות שהתרחשו ב-1895 וב-1897. במקום הכלא פורט, נבנתה העיירה קרנרבון, על שם הרוזן מקרנרבון (אנ'), הנרי הרברט (אנ'), ועל כך אמרו כי האוכלוסייה "מעודנת ואינטלקטואלית". כאשר עודדו שיט, דיג וירי ביופיו הטבעי של חצי האי, אוכלוסיית העיירה גדלה. הם שוב חפצו להסיר את הקונוטציה השלילית המצורפת לאזור.
למרות משאלה זו, סיפוריהם הרדופים של אסירי פורט ארתור וסיפורי רפאים שהופצו היו הפופולרים ביותר בנוגע לחורבות הכלא שנותרו. מעשיות אלו נכתב ברומנים הפופולריים For the Term of His Natural Life של מרקוס קלארק (אנ') (1874) ו-The Broad Arrow של קרוליין ליקי (אנ') (1859).[10]
ב-1927, התיירות לאזור גדלה עד לנקודה בה הוחזר שמו של האזור לפורט ארתור. ב-1916 הוקמה המועצה לשימור נוף (SPB), שלקחה את הנהלת האתר מידי התושבים המקומיים. בשנות ה-70 של המאה ה-20, החל שירות הגנים הלאומיים וחיות הבר לנהל את האתר.
ב-1979, האתר קיבל מימון לשימור האתר כיעד תיירותי, בשל חשיבותו ההיסטורית. האלמנטים ה-"פועלים" של קהילת פורט ארתור, כמו סניף הדואר ומשרדי העירייה, הועברו לעיירה נוביינה (אנ') הסמוכה. מספר מבני אבן חול, שנבנו על ידי נידונין בתנאי עבודה קשים, נוקו מקיסוסים, והוחזרו למצב דומה למראהם במאה ה-19. המבנים כוללים את "מודל בית הסוהר", מגדל השמירה, הכנסייה ושרידי בית הכלא הראשי. הבניינים מוקפים בפארק שופע וירוק. גם קברי ההמונים באי המתים (אנ') מושכים מבקרים.[11]
פוינט פואר, מעבר לנמל מההתיישבות הראשית, היה מקום הרפורמציה של הנערים הראשונים באימפריה הבריטית. נערים שנשלחו לשם קיבלו חינוך בסיסי, ולימדו כישורי מסחר.[11]
ניהול שימור האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז 1987, האתר מנוהל על ידי הרשות לניהול אתרים היסטוריים בפורט ארתור,[12] עם עבודות שימור במימון ממשלת טסמניה ודמי הכניסה שמשלמים המבקרים. קבוצות מתנדבים עבדו באתרי הבנייה של פוינט פואר בשביל לעזור לחוקרים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של כלא הנערים.
הוועדה לאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו רשמה את האתר ההיסטורי של פורט ארתור ואת האתר ההיסטורי של מכרות הפחם כאתר מורשת עולמית ב-31 ביולי 2010, כחלק מ-11 הבניינים שקשורים לאתרי הנידונים האוסטרליים.[1] פורט ארתור הוא אחד מהאתרים ההיסטוריים המתויירים ביותר באוסטרליה, ומקבל למעלה מ-250,000 מבקרים מדי שנה.[13]
טבח[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טבח פורט ארתור
ב-28 באפריל 1996, התרחש באתר טבח, שבו נהרגו 35 בני אדם ו-23 בני אדם נפצעו. מסע ההרג הוביל להגבלה לאומית על רובה ציד חצי אוטומטי בעל יכולות גבוהות. העבריין, מרטין בראיינט בן ה-28, הורשע לאחר מכן, והוא מרצה כעת 35 מאסרי עולם בתוספת 1,035 שנה ללא תנאי באגף הפסיכיאטרי בכלא ריסדון (אנ') בהובארט, טסמניה.[14]
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
פורט ארתור, טסמניה -
פורט ארתור, טסמניה -
פורט ארתור, טסמניה -
כנסייה שנבנתה על ידי נידונים בפורט ארתור -
גלויה המתארת צוות אסירים חורשים את השדה בפורט ארתור, 1926 -
-
-
חורבות הכנסייה בפוינט פואר: היא הייתה משקיפה על הכנסייה בפורט ארתור.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Barnard, Simon, A-Z of Convicts in Van Diemen’s Land, Text Publishing, Melbourne, 2014. ISBN 9781922079343
- Brand, Ian, Penal Peninsula, Regal Press, Launceston, 1998. ISBN 9780909640088
- Barrington R (n.d.) Convicts and Bushrangers, View Productions, Sydney
- Kneale, Matthew, (2000) English passengers London: Hamish Hamilton. ISBN 0-241-14068-4
- Smith R (1987) The Birth of a Nation: Australia's Historic Heritage – from Discovery to Nationhood, Penguin Books Australia Ltd, Ringwood, ISBN 0-670-90018-4
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פורט ארתור- אתר הסיור האינטראקטיבי בטסמניה
- פורט ארתור בשנות ה-70 של המאה ה-19
- פורט ארתור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Peter MacFie, CHANGES AND CONTINUATIONS: THE POST-PENAL SETTLEMENT OF TASMAN PENINSULA, 1877-1914, Port Arthur Conservation Project
- Port Arthur Historic Site, Port Arthur Historic Site Management Authority
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 "Australian Convict Sites". World Heritage List. UNESCO. 2010. ארכיון מ-2013-02-03. נבדק ב-2 באוגוסט 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hurst, Rachel (2010). "Port Arthur separate prison". Architecture Australia. Academic Search Complete, EBSCOhost. 99: 79.
- ^ The "Separate" or "Model" prison, Port Arthur – Ian Brand ISBN 0-949457-33-7
- ^ Anderson, Margaret (2007)"'A Mill to Grind Rogues Honest.'." Australian Historical Studies 38, no. 129: 158.
- ^ Gorton & Ramsland Carter's Barracks experience
- ^ D'Gluyas, Caitlin; Gibbs, Martin; Hamilton, Chloe; Roe, David (2015). "Everyday artefacts: subsistence and quality of life at the Prisoner Barracks, Port Arthur, Tasmania". Archaeology in Oceania (באנגלית). 50 (3): 130–137. doi:10.1002/arco.5072. ISSN 1834-4453.
- ^ Katheryn Evans,Shore-based whaling in Tasmania historical research project, Volume 2; site histories, Tasmanian Parks and Wildlife Service, Hobart, 1993, p. 36.
- ^ Warner, Georgia (2011). Living in History. ISBN 9781742694153.
- ^ "The Convict Tramway at Port Arthur" Eardley, Gifford Australian Railway Historical Society Bulletin, April 1954 pp3740.
- ^ 1 2 3 Davidson, Jim (October,1995), "Port Arthur: A tourist history." Australian Historical Studies 26, no. 105, Academic Search Complete, EBSCOhost (accessed 23 September 2010).
- ^ 1 2 L. Ross, Death and burial at Port Arthur, 1830-1877, 1995 (הקישור אינו פעיל, 2020-08-06) (אורכב 06.08.2020 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Port Arthur Historic Site >> ABOUT US >> About PAHSMA, web.archive.org, 2009-09-15
- ^ Anderson, Margaret (2007). "A Mill to Grind Rogues Honest". Australian Historical Studies. 38: 157.
- ^ Wainwright, Robert; Totaro, Paola. "Born or Bred?". Behind Bars. p. 267.