פליקס החתול

**פליקס החתול**
**Felix the Cat, Master Tom**
	עיצובו הנוכחי של פליקס
הופעה ראשונה	Feline Follies
יוצרים	אוטו מסמר, פאט סאליבן

פליקס החתול (באנגלית: Felix The Cat) הוא דמות אנימציה מתקופת הראינוע.

פליקס הוא מדמויות האנימציה המוכרות ביותר בעולם, הן בזכות מאפייניו הפיזיים: גופו השחור לעומת פניו הלבנות (חתול טוקסידו) ועיניו וחיוכו הענקיים, והן בזכות המצבים הסוריאליסטיים שבסרטיו. נחשב גם לראשון מדמויות הסרטים המצוירים שהיה לכוכב קולנוע אמיתי שהקהל נוהר לסרטיו.

פליקס נוצר באולפנו של פאט סאליבן, מפיק קולנוע ואנימטור ממוצא אוסטרלי, אך קיימת מחלוקת מיהו יוצרו המקורי. שניים טענו לזכויות יוצרים על הדמות: פאט סאליבן והאנימטור האמריקאי אוטו מסמר, וקיימות עדויות לכאן ולכאן. היסטוריונים רבים, ובכללם ג'ון קנמקר, סבורים כי מסמר היה צייר הצללים של סאליבן.

הסרטים המצוירים בכיכובו של פליקס זכו להצלחה ולפופולריות חסרת תקדים בשנות ה-20. אולפני סרטי פרמאונט הפיצו את סרטיו המוקדמים מ-1919 עד 1921, מרגרט ג. וינקלר הפיצה את סרטיו מ-1922 עד 1925, ולאחר מכן הם הופצו בידי אדיוקיישונל פיקצ'רס עד 1928, כשבהמשך אותה שנה הופצו מחדש כמה מהם על ידי פירסט נשיונל. בשנים 1929 עד 1930 הופצו סרטיו על ידי קופלי, וב-1936 זכה פליקס לתחייה מחודשת קצרה בשלושה סרטים בהפקת אולפני ואן ביורן, אך בעת הופעתו קצרת הימים בקולנוע הצבעוני כבר חלפה לה תהילת העבר שלו.

שיווק דמותו בשנות ה-20 נעשה בעיקרו על ידי פאט סאליבן.

פליקס פרץ בסערה לתרבות ההמונים האמריקאית והעולמית. הוא כיכב ברצועת קומיקס משלו שצוירה בידי מסמר, ובמהרה הופיע כדמות מקדמת מכירות של מוצרי צריכה רבים. זמרי ג'אז, כמו פול וייטמן, שרו עליו, ודמותו שודרה בשידורי ניסיון של הטלוויזיה על ידי חברת RCA ב-1928.

אולם הצלחתו הייתה קצרת ימים. הופעתם של סרטים מצוירים מדובבים, בעיקר עם דמותו של מיקי מאוס בהפקת חברת וולט דיסני, העיבה על דמותו האילמת של סאליבן ומסמר. אחיו של סאליבן הפיק כמה סרטוני פליקס מדובבים, אך גם הם לא השיבו לחתול את אהדת הקהל.

הצלחה מחודשת לדמותו של פליקס הגיעה מהטלוויזיה. הטלוויזיה בארצות הברית החלה לשדר סרטים מצוירים בכיכובו ב-1953. ג'ו אוריאולו, בן טיפוחיו של אוטו מסמר והמאייר החדש של רצועת הקומיקס של פליקס, קיבל את הזכויות ליצור סדרת טלוויזיה בכיכובו של פליקס החתול. הוא הוסיף דמויות חדשות, כמו פוינדקסטר (מבריקוני בגרסה העברית) ורוק בטם, ויצר לפליקס "תיק תעלולים קסום" שמשתנה באינספור אופנים על פי צורכי התסריט. דון אוריאולו, בנו של ג'ו אוריאולו, עומד כיום מאחורי פליקס, והחתול כיכב מאז בתוכניות טלוויזיה נוספות ואף בסרט באורך מלא.

המצאת פליקס החתול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליקס צוחק את צחוקו המפורסם בסרטון "פליקס בהוליווד" (1923)

ב-"Feline Follies", סרטון של אולפני פרמאונט שיצא לאקרנים ב-9 בנובמבר 1919, הופיעה לראשונה דמות שדומה לפליקס: "מאסטר תום". הסרטון הופק באולפנו של פאט סאליבן ובוים על ידי אוטו מסמר. הוא זכה להצלחה ואולפנו של סאליבן הפיק במהרה סרטון נוסף בכיכובו של מאסטר תום, "חדשות מוזיקליות" שהופץ ב-16 בנובמבר 1919. גם הוא זכה לאהדת הקהל. ג'ון קינג, המפיק של פרמאונט, הציע לשנות את שם החתול לפליקס בהשראת המילים הלטיניות felis (חתול) ו-felix (מזל). בסרט השלישי כבר בוצע השינוי, והוא נקרא "הרפתקאותיו של פליקס" והופץ ב-14 בדצמבר 1919.

פליקס וצ'ארלי צ'פלין, מתוך "פליקס בהוליווד" (1923)

ב-1924 האנימטור ביל נולן עיצב מחדש את פליקס, כעגלגל וחמוד יותר. מראה חדש זה, בשילוב עם מקצוענותו של מסמר בהנפשה, עתידים היו להזניק את פליקס לתהילה בינלאומית.

קיימת מחלוקת לגבי השאלה מי בדיוק יצר את החתול. סאליבן הצהיר במספר ראיונות עיתונאים כי הוא יצר את פליקס ושרטט את איורי הבסיס לדמות. בביקור באוסטרליה ב-1925 סאליבן אמר לעיתון ארגוס: "קיבלתי את הרעיון ממראהו של חתול שאשתי הביאה יום אחד לאולפן"^[1]. הצהרותיו של סאליבן נתמכות על ידי סרטון האנימציה "זנבו של תומאס קאט" (The Tail of Thomas Kat) שהוא הפיץ ב-18 במרץ 1917, יותר משנתיים קודם ל"Feline Follies". גם בסרט תעודי משנת 2004 של חברת ABC-TV האוסטרלית וגם בתערוכה בספריית המדינה של ניו סאות' ויילס ב-2005 הועלתה ההשערה שתומס קאט החתול היה אבטיפוס או אב קדמון של פליקס.

אולם רק פרטים בודדים שרדו לגבי תומאס. לא ברור מה היה צבע פרוותו, ומהתקציר שנותר מהתסריט ניתן להסיק על הבדלים ניכרים בין תומאס קאט ופליקס. בעוד שפליקס משנה באופן קסום את זנבו לכלים וחפצים אחרים, הרי תומאס הוא חתול ללא יכולת השתנות, המאבד את זנבו בקרב עם תרנגול ולא משחזר אותו. חברים באגודת ציירי הסרטים המצוירים האוסטרלית במלבורן, אוסטרליה השוו עיצוב כתב ששימש ב-"Feline Follies" עם דגימות הידועות כשל סאליבן, והצהירו כי הסגנונות תואמים^[2].

סאליבן היה בעליו של האולפן ולכן, כמו כמעט כל יזמי הסרטים, היה בעל זכויות היוצרים על כל יצירותיהם של עובדיו. מסמר, כמו אנימטורים רבים בזמנו, לא קיבל קרדיט על עבודתו. לאחר מותו של סאליבן ב-1933 הבעלות על הדמות נכללה בנכסיו האוסטרלים. רק שנים רבות לאחר מותו, אנשי הצוות של סאליבן (האל ווקר, האל אגסטר, ועורך הדין שלו - הארי קופ) הצביעו על מסמר כיוצרו של פליקס. הם טענו שפליקס בוסס על דמות אנימציה של צ'ארלי צ'פלין, שמסמר יצר מוקדם יותר עבור אולפנו של סאליבן. לחתול ב-"Feline Follies" היו אישיות ותנועות אופייניות ששיקפו מאפייני מפתח של צ'פלין, וגופו היה הגוף השחור המוכר של פליקס, אם כי חסון יותר (בעיני מסמר צורות מוצקות היו קלות יותר להנפשה).

מסמר עצמו איזכר את גרסתו ליצירת החתול בריאיון עם היסטוריון האנימציה ג'ון קנמקר:

האולפן של סאליבן היה עמוס מאוד, הם לא עמדו בלוח הזמנים ונזקקו למישהו נוסף. וסאליבן שהיה מאוד עסוק, אמר: "אם אתה רוצה לעזור מהצד, אתה יכול לעשות משהו קטן שיספק אותם". אז חשבתי שחתול יהיה הדבר הפשוט ביותר. אעשה אותו שחור כולו, אתה יודע - לא אצטרך לדאוג לקוי המיתאר. והבדיחות רצו אחת אחרי השנייה, אתה מבין? חמוד. וכולם נשפכו מצחוק. ופרמאונט אהבו אותו עד כדי כך שהזמינו סדרה.

היסטוריוני אנימציה רבים (בעיקר אמריקאים ואנגלים), מגבים את הטענות של מסמר. בהם: מיקל ברייר, ג'רי באק, קולין וטימותי קואלס, דונלד קרפטון, דייוויד גרסטיין, מילט גריי, מארק קאוסלר, לאונרד מלטין וצ'ארלס סולומון.

בלי קשר לשאלה מי יצר את פליקס, סאליבן שיווק את החתול בנחישות, ומסמר המשיך לייצר כמות עצומה של סרטוני פליקס, ומשנת 1923 יצר גם רצועת קומיקס שהופצה על ידי סינדיקט קינג פיצ'רס.

פופולריות חסרת תקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהסכם ההפצה עם פרמאונט פקע ב-1922, סאליבן החל להפיץ את סרטוני האנימציה באמצעות מרגרט ג. וינקלר, והפופולריות של פליקס גאתה לשיאים חדשים.

ב-1923 החתול היה בשיא קריירת הקולנוע שלו. "פליקס בהוליווד", סרטון שהופץ בשנה זו, משתמש בפופולריות של פליקס ומפגיש אותו עם ידוענים עמיתים כמו דאגלס פיירבנקס, ססיל ב. דה-מיל, צ'ארלי צ'פלין, בן טרפין ואפילו הצנזור ויל ה. הייס. דמותו הופיעה על שעונים, קישוטי חג המולד, וכבלון הענק הראשון של תהלוכת חג ההודיה של מייסיס. פליקס היה גם נושאם של מספר שירים פופולריים. אפילו פול ויטמן, מלך הג'אז, עשה קטע על החתול הנמרץ. בעקבות ההצלחה הופיעו גם דמויות משנה חדשות רבות, ביניהן וילי בראון אדונו של פליקס, יריבו סקידו העכבר, אחייניו אינקי, דינקי, ווינקי וחברתו קיטי.

רוב סרטוני פליקס המוקדמים שיקפו את רוח התקופה בארצות הברית. סטריאוטיפים אתניים הופיעו בסרטונים כמו "פליקס רעב" (1924). פלאפריות הוגחכו ב"פליקס מתעשר בפתאומיות" (1923). פליקס אפילו היה מעורב בהתארגנות של איגוד מקצועי ב"פליקס מורד" (1924). בסרטונים רבים היו התייחסויות לאלכוהוליזם ולתקופת היובש, למשל ב"פליקס מגלה" (1924) וב"פליקס מחפש כיף" (1930). ב"פליקס מפענח" (1924) פליקס מנסה לעזור לחברו הנווד שמוטרד בשל אפו האדום. בסוף הסרטון החתול מוצא מרפא לאף המטופש: "המשך לשתות והוא יהפוך לכחול".

פליקס היה גם הדמות הראשונה ששודרה בטלוויזיה. ב-1928 בחרה חברת RCA בובת פליקס עשויה מעיסת נייר (papier-mâché) לניסוי באמצעות תחנת הטלוויזיה הנסיונית W2XBS ניו יורק בפארק ואן קורטלנד. הבובה נבחרה בשל ניגודי הגוונים ועמידותה באור העז שנדרש לניסוי. הבובה הוצבה על משטח מסתובב של פונוגרף וצולמה כשעתיים ביום. לאחר תשלום חד פעמי לסאליבן, נותרה הבובה על המשטח המסתובב כמעט עשור, במהלכו RCA כווננה את הגדרות התמונה.

הצלחתו הגדולה של פליקס הולידה חקיינים רבים. המראה והאישיות של כוכבים חתולים אחרים בשנות ה-20, כמו ג'וליוס מסדרת קומדיות אליס של וולט דיסני, וואפלס מסרטי איזופוס של פול טרי ובייחוד חתול משוגע של ביל נולן מ-1925, כולם נראים כאילו נגזרו על פי דמותו של פליקס.

גם המבקרים אהבו את הסרטים המצוירים של פליקס. הם שיבחו אותם כדוגמאות יצירתיות להפליא של סוריאליזם קולנועי. נאמר על פליקס שיחסו אל הפנטסטי - יוצר אותו כשאינו בנמצא ומתייחס אליו כמובן מאליו בהימצאו - מייצג את תודעת הפלא של ילדים. צעידתו המפורסמת - ידיים מאחורי הגב, ראש מורכן, שקוע במחשבות - הפכה לסמל מסחרי שנותח ופורש על ידי מבקרים בכל העולם. זנבו האקספרסיבי של פליקס, שיכול להיות את חפירה לרגע וברגע הבא סימן קריאה או עיפרון, מדגיש כי הכול אפשרי בעולמו.

מראינוע לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליקס, אינקי ווינקי ב"בלבול באפריל" (1930)

עם הופעת הסרטים המדברים, אדיוקישונל פיקצ'רס שהפיצה אז את סרטוני פליקס, דחקה בפאט סאליבן לעלות מדרגה לסרטים מצוירים "מדברים". הוא סירב, והוויכוח הממושך הוביל למשבר ביחסיהם. סאליבן זיהה את הפוטנציאל של הקול בסרטים המצוירים רק ב-1928, כשהסרטון "אנית הקיטור ווילי" של וולט דיסני בכיכובו של מיקי מאוס היה לסרט המצויר המדובב הראשון עם פסקול מסונכרן. סאליבן חתם חוזה עם פירסט נשיונל פיקצ'רס ב-1928 אך מסיבות לא ידועות ההתקשרות לא החזיקה מעמד. סאליבן העביר את הפצת סרטי פליקס המדובבים לקופלי פיקצ'רס. ב-16 באוקטובר 1929 הופיעה פרסומת בעיתון בה פליקס מכריז, בסגנונו של אל ג'ולסון: "עוד לא שמעתם כלום!".

אך לרוע המזל, המעבר לקולנוע לא צפן בשורות טובות לפליקס. תוצאות המעבר היו הרסניות, ויותר מתמיד נראה היה שעכברו של דיסני מרחיק את הקהל מכוכבו האילם של סאליבן. אפילו "פליקס מחפש כיף" האקסצנטרי ו"בלבול באפריל" בסגנון סדרת "סימפוניות שטותיות" של דיסני (שניהם הופצו ב-1930) לא הצליחו לזכות באמון הקהל, וחוזה ההפצה בקופלי בוטל. סאליבן הצהיר על תוכניות להקים אולפן חדש בקליפורניה, אך הן לא הוגשמו. המצב הלך והידרדר כשבעקבות מותה של אשתו של סאליבן, מרג'ורי, במרץ 1932, סאליבן התמוטט. הוא שקע בדיכאון אלכוהולי, במהרה הידרדרה בריאותו וזיכרונו התעמעם. הוא לא יכל אפילו לפדות המחאות עבור מסמר שכן חתימתו הצטמצמה לשירבוט קלוש. הוא נפטר ב-1933 והותיר את האולפן בקריסה.

ב-1935 פנו אולפני ואן ביורן למסמר ושאלוהו אם יוכל להחזיר את פליקס אל המירקע. הם אף הציעו לו צוות מלא ואת כל האמצעים הדרושים. מסמר דחה את ההצעה, אך המליץ על בארט ג'ילט, שעבד בעבר עם סאליבן וכעת עמד בראש הצוות של ואן ביורן. ב-1936 קיבלו אולפני ואן ביורן את הסכמתו של אחיו של סאליבן להפיק סרטוני פליקס חדשים, בקול וצבע. ג'ילט, בהשפעת הסגנון של דיסני, מחק בסרטוניו את אישיותו הבולטת של פליקס והפכוהו ברוח הזמן לדמות משעשעת סתמית. הסרטונים החדשים לא זכו להצלחה, ולאחר הפקת שלושה פרקים בלבד הפסיקו אולפני ואן ביורן את הסדרה.

שיבת החתול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1953 רכשו אופישל פילמס את סרטוני סאליבן ומסמר, הוסיפו להם פסקול והפיצו אותם לשוק הביתי ולטלוויזיה. מסמר עצמו המשיך לצייר את רצועות הקומיקס של פליקס בימי ראשון עד שהופסקו ב-1943, ומאז במשך אחת עשרה השנים הבאות, הוא כתב וצייר ספרי קומיקס חודשיים של פליקס עבור דל קומיקס. ב-1954 מסמר פרש מרצועות הקומיקס היומיות ועוזרו ג'ו אוריאולו החליפו. אוריאולו ובעליו החדש של פליקס, אחיינו של פאט סאליבן, החליטו ליצור סדרה חדשה של סרטוני פליקס לטלוויזיה. החל משנת 1958 כיכב פליקס ב-260 סרטונים שאוריאולו הפיק לטלוויזיה, ושהופצו על ידי טראנס-לוקס. בדומה לאולפני ואן ביורן לפניו, אוריאולו יצר פליקס מבוית וחדגוני יותר, מותאם יותר לילדים, והוסיף אלמנטים כמו תיק התעלולים הקסום של פליקס שמשתנה בצורתו ובתכונותיו לפי רצונו של פליקס. התוכנית זכורה גם בשל שיר הנושא שלה, שנכתב על ידי ווינסטון שארפלס (1958):

"פליקס החתול
החתול המופלא, המופלא!
בעת צרה
בתיק התעלולים ימצא עזרה!".

התוכנית לא כללה חלק נכבד מדמויות המשנה הקודמות של פליקס, ובמקומן הופיעו דמויות חדשות, בהן פרופסור מוסטשיוד הזדוני, פוינדקסטר האחיין הלמדן הגאון (עם אי. קיו 222, ידוע כ״מבריקוני״ בגרסה העברית), רוק בוטום בעל פני הבולדוג, עוזרו השלומיאל של הפרופסור, מאסטר צילינדר, רובוט גלילי מרושע ו"מלך הירח", ו-וה-וום, אסקימוסי קטן, צנוע וידידותי, שקולו היחיד הוא זעקה של שמו בעוצמה מרעידת אדמה. דמויות אלו דובבו על ידי ג'ק מרסר.

העלילות שכתב אוריאולו נסובו סביב נסיונותיהם הכושלים של היריבים לגנוב את תיק הקסמים של פליקס, אם כי שלא כמקובל האויבים הוצגו לעיתים גם כחבריו של פליקס. הסרטונים זכו לאהדת הקהל, אולם המבקרים ראו בהם העתק חיוור של היצירות המוקדמות של סאליבן ומסמר, בייחוד כיוון שאוריאולו היפנה אותם לילדים. האנימציה המוגבלת (עקב אילוצים תקציביים) והעלילות הפשטניות לא פגעו בפופולריות של הסדרה.

כיום, דון, בנו של אוריאולו, ממשיך לשווק את החתול. ב-1989 פליקס כיכב בסרטו הראשון והיחיד באורך מלא: "פליקס החתול: הסרט", בו פליקס, הפרופסור ופונידקסטר מבקרים במציאות חלופית. הסרט נכשל בקופות. בין השנים 1995 עד 1997 פליקס הופיע שוב בטלוויזיה, בסדרה שנקראה "הסיפורים המטורפים של פליקס החתול" (״הרפתקאותיו החדשות של פליקס החתול״ בישראל). ב-2000 הופצה סדרת האנימה "פליקס התינוק" לשוק היפני, והסרט "פליקס החתול מציל את חג המולד" שהופץ ישירות לווידאו. אוריאולו יצר גם גל חדש של מוצרי מרצ'נדייז עם דמותו של פליקס, שכללו כל מוצר אפשרי, כגון ספלים ועוד.

בשנת 1993 כיכב פליקס החתול במשחק וידאו לקונסולות ה-NES וה- Game Boy של נינטנדו, ובו היה על פליקס להציל את חברתו קיטי מהפרופסור. בשנת 1998 שוחרר משחק פיראטי של פליקס החתול לקונסולת ה-NES, והיה מבוסס על אחד סרטוני פליקס החתול של אולפני ואן ביורן, "האווז שהטיל ביצי זהב". משחק פיראטי נוסף של פליקס החתול הוא גרסת סגה מגה דרייב של משחק ה-NES הרשמי.

מאז הופעת ספרו של ג'ון קנמקר: "פליקס: הסיפור המטורף של החתול המפורסם ביותר בעולם" ב-1991 נוצרה התעניינות מחודשת בסרטונים המוקדמים של סאליבן ומסמר. הם זכו למהדורות רבות בוידאו וב-DVD, הראויות ביותר לציון הן: מהדורת "קבלו את פליקס החתול" של בוסקו וידאו, "פליקס!" של לומיויזן, "בטרם מיקי" של אינקוול אימג'ס אינק, "פליקס החתול ונדירים של שנות ה-20" של ת'נדרבין אנימישן.

גם רצועות הקומיקס של פליקס של מסמר הוצאו במהדורות חדשות, ביניהן: "תשע נשמות: חגיגת הקלאסיקות של פליקס" של דייוויד גרסטיין, ומאוחר יותר גם "ההרפתקאות המשעשעות של פליקס החתול" על ידי דטרמינד פרודקשנס.

פליקס כקמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב הפופולריות חסרת התקדים של פליקס, והעובדה ששמו נגזר בחלקו מהמילה "אושר" בלטינית, אנשים וארגונים אימצו את פליקס כקמיע. בין האנשים ווינסלו ב. פליקס, סוחר שברולט מלוס אנג'לס וחבר של פאט סאליבן שפתח חדר תצוגה ב-1921. שלט הניאון בעל שלושת הצדדים של שברולט פליקס, עם דמויות החתול המחייך הענקיות, המשקיף על רחוב Figueroa ועל הכביש המהיר Harbor, מהווה כיום ציון דרך ידוע של לוס אנג'לס. בין האחרים שאימצו את פליקס כקמיע: הניו יורק יאנקיס של 1922, והטייס צ'ארלס לינדברג שלקח עמו בובת פליקס בטיסתו הטראנס-אטלנטית ההיסטורית.

הפופולריות של פליקס נמשכה. בסוף שנות ה-20 יחידת מפציצים של הצי האמריקאי (VB-2B) אימצה סמל הכולל את פליקס המחייך נושא פצצה עם פתיל בוער. הסמל שימש אותם במהלך שנות ה-30. בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשיחידה זו כבר פורקה, יחידה אחרת של הצי האמריקאי (VF-31) החליפה את הלוגו שלה בסמל זה, ונושאת אותו עד היום על המעילים ועל כלי הטיס שלה.

כיום ישנה יצרנית מוצרי מזון לחתולים, הנושאת את שמו ותמונתו של פליקס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Canemaker, John (1991): Felix: The Twisted Tale of the World's Most Famous Cat. Pantheon, New York.
Crafton, Donald (1993): Before Mickey: The Animated Film, 1898-1928. University of Chicago Press.
Gerstein, David (1996): Nine Lives to Live. Fantagraphics Books.
Barrier, Michael (1999): Hollywood Cartoons. Oxford University Press.
Beck, Jerry (1998): The 50 Greatest Cartoons. JG Press.
Culhane, Shamus (1986): Talking Animals and Other People. St. Martin's Press.
Gifford, Denis (1990): American Animated Films: The Silent Era, 1897-1929. McFarland and Company.
Maltin, Leonard (1987): Of Mice and Magic: A History of American Animated Cartoons. Penguin Books.
Solomon, Charles (1994): The History of Animation: Enchanted Drawings. Outlet Books Company.