צליבט
צליבט (מלטינית: caelibatus - רווקות) הוא מושג בתחום הדת שמתאר אדם המחליט, מסיבה דתית, להימנע מנישואין ומיחסי מין בהמשך חייו. במובנו הייחודי, הצליבט קשור לתפקיד בתחום קהילת אנשי הדת שאותו אדם אמור למלא. מצב הצליבט הוא מצב של ויתור מתוך שכנוע דתי עמוק ותחת שבועה קדושה ומחייבת בפני האל.
משמעות הצליבט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצליבט מושתת על הדעה שחייהם של משרתי האל שונים מהותית מחיי חברה אנושית רגילה. שוני מהותי זה הוא ניתוק מטבע האדם עצמו, השואף להקמת משפחה, חיי מין והולדת ילדים. כהן הדת הוא מתווך, דרך הטקס הדתי, בין הציבור הנזקק לנוכחות האל ובין האל השואף להשפיע מטובו על אותו ציבור. טקסי תיווך אלו דורשים מהכהן, ריכוז מוחלט וטהר מחשבתי. על כן, על כהן הדת להתנזר מחיי אישות שהם גורם מטמא ומסיט את הלב מהלהט האמוני, ומחיי משפחה המונעים מהכוהן להשקיע את כל מרצו ומחשבתו בעבודת האל. הנזיר אינו מנהל טקסי דת ציבוריים ועל כן, לצליבט הנזירי מטרות אחרות. הצליבט, הוויתור על רכוש והחיים מאחורי חומות המנזר מעניקים לנזיר חופש מעול החומריות, מעול המשפחה ומעול אירועים חיצוניים. חופש זה מאפשר לנזיר להקדיש את כל כולו להגות רוחנית ולתפילה - התכלית העיקרית של הנזירות. אצל נשים נזירות, מתווסף לצליבט מרכיב נוסף - הבתוליות (virginity). בצורה זו, עבודת האל נובעת לא רק מתוך נפש חופשייה וטהורה אלא גם מגוף טהור, בתולי.
הפרישות בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתרבויות העתיקות סביב הים התיכון ניתן לפגוש בפרקטיקות של רווקות והימנעות מיחסי מין. הבתולות הוסטליות היו כוהנות ששרתו במקדש של האלה וסטה (Vesta) במשך תקופה של כ-900 שנה, מהמאה ה-5 לפנה"ס עד המאה ה-4 אחה"ס. הן שרתו במקדשה של האלה וחויבו, דרך שבועה, להימנע באופן מוחלט ממגע עם גברים, לתקופה של לפחות 30 שנה. פגיעה מינית בבתולות אלו נחשבה לחטא חמור.
במקומות שונים במצרים, יוון ורומי התקיים פולחן האלה האם או פולחן האם הגדולה. במקדשים הקשורים לפולחן זה, שרתו נשים שהתחייבו להימנע מנישואין ומיחסי מין. במקדשים של האלה איזיס במצרים, שרתו נשים שהתחייבו לבתוליות. צליבט גברי אנו מוצאים ביוון, בזרמים הדתיים שכללו טקסי מסתורין - מיסטריות. גברים שהשתתפו בטקסים אלו נדרשו להימנע מחיי נישואין, אך לא מחיי מין.
ביוון אפשר למצוא סוג מיוחד של צליבט המכונה "צליבט הפילוסופים". הוא מבוסס על הנחה שהימנעות מחיי משפחה ומחיי אישות מביאה לניתוק ואיזון נפשי המאפשר לפילוסוף להתעמק בפעלו ההגותי. כך גרס פיתגורס אשר יסד קהילה של תלמידים ומעריצים שדגלו בלמידה, צמחונות והימנעות מחיי מין. פילוסופים מהאסכולה הסטואית, כמו אפיקטטוס, סברו שכדי להגיע להצלחה המרבית בתפקידו, מורה צריך להיות חופשי מדאגות חיי משפחה.
הצליבט ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדת היהודית שוללת בתוקף הימנעות מחיי נישואין. ראשית, קיים צו האלוהים "פרו ורבו ומלאו את הארץ". ברוח זו מפרשים את דברי ישעיהו "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", דהיינו העולם נוצר על מנת ליישבו ולא כדי להישאר בתוהו. שנית, רווקות עלולה להביא אדם להרהורי חטא ולהסיח את דעתו מלימוד התורה. בימי בית שני, יוצאת מכלל זה הייתה כת האיסיים, אשר בקרבה היו זרמים שדגלו ברווקות ופרישות מינית.
ביהדות, הכהונה עוברת בירושה במשפחות הכוהנים, מאב לבן. על כן, הימנעות מנישואים לא יכלה להתקבל בקרב מעמד הכהונה ששרת בבית המקדש בירושלים. זאת, בניגוד לכנסייה הנוצרית, שם הכוהנים ממונים ונסמכים על ידי הבישופים. מאידך, גם הכוהנים נדרשו לעיתים לפרישות מינית, לתקופות קצרות ובמקרים מסוימים הקשורים לטקסים דתיים ולהקרבת קורבנות.
בימינו, בעדות מסוימות, נמנעים מלמנות רווקים למשרות בית הכנסת - רב, גבאי וכו'.
הצליבט בדתות המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהינדואיזם תפקידי הכהונה עוברים בירושה ועל כן, הצליבט אינו מורשה. יוצאים מכלל זה הם "האנשים הקדושים", הם הסאדהו (sadhu), הבוחרים בוויתור מלא על משפחה ועל רכוש. הסאדהו (גברים ונשים) מתנתקים מכל התחייבות לחברה, למעמד (casta), למשפחה, לרכוש ולמדינה, וזאת כדי להגיע למוקשה (moksha) שהיא החרות והשלווה המוחלטות. בג'ייניזם הנזירים נשבעים להימנע מחיי אישות. לשאר המאמינים, מומלץ להימנע מחיי אישות באופן מלא או לפחות לאחר הולדת הבן הראשון.
הצליבט הוא נושא המופיע כבר בזרם העתיק והשמרני של הבודהיזם, הוא זרם ה-מהאיאנה (Mahayana). לפי זרם זה, גאוטמה הבודהה עצמו ראה בצליבט חוק עבור הנזירים והנזירות, כדי שיכלו להקדיש עצמם ללימוד. בודהה עצמו, וויתר על אשתו יאסודהארה (Yasodhara) ועל בנו ראהולה (Rahula) כחלק מוויתורו על הנאות החיים הארציים. בהמשך, גם הזרם הנוסף של הבודהיזם, זרם ה-טהרוואדה (Theravada) תמך בגישה זו.
עקב אי קיום גורף של הצליבט בקרב הנזירים הבודהיסטים ביפן, נחקק שם, בשנת 1872, חוק קיסרי הפוטר את הנזירים הבודהיסטים מחובת הצליבט.
בנזירות הטנטרית בטיבט, הנזירים נישאים ומקימים משפחות.
בדאואיזם הסיני ישנם זרמים בהם הנישואים מותרים לנזירים ולכוהני הדת ויש זרמים הדוגלים בצליבט.
בדת העתיקה היפנית, השינטו, היו כוהנות דת שלא נישאו והקדישו את זמנן לאל במקדש בו שרתו.
הצליבט בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשונה מהיהדות, הנצרות ראתה בעין חיובית את ההימנעות מנישואין כבר מראשיתה. פאולוס מזכיר זאת באיגרתו לקורינתיים - "מי שאין לו אישה דואג לאדון". מתי מסייג זאת באומרו שהפרישות מנישואים נועדה רק לאנשים מיוחדים: "לא יוכל כל אדם קבל את הדבר הזה כי אם אלה אשר ניתן להם להבין" (מתי יט, 12). במאות הראשונות לנצרות החלה מתגבשת הדרישה להטיל את הצליבט כחובה (ולא כבחירה) על הכמורה ובעיקר על בעלי משרות הכמורה הגבוהות. הסיבות לכך היו:
- התגברות מגמת האסקטיציזם (asceticism) - מגמה הטוענת שהתגברות על היצר ועל הגוף מביאה לחיי קדושה
- הכנסייה שכונתה גם "הכלה הבתולה", "האם הבתולה" ו-"גופו של המשיח", היא ישות טהורה ובתולית וכך חייבים להיות גם משרתיה.
- החשש מהתעשרות יתר של מעמד הכמורה על ידי קשרי נישואין עם משפחות עשירות
- חשש מהשתלטות הכמורה על הרכוש הרב של הכנסייה והעברתו בירושה לצאצאי הכמרים
- היווסדות מסדרי הנזירים כאשר במסדרים אלו, הפרישות והצליבט הן חובה מוחלטת
לאור כל אלו, כבר במאות 4–6 היו אפיפיורים שאסרו על נישואי אנשי כמורה ואף דרשו מהנשואים לגרש את נשותיהם, אך איסורים אלו לא קוימו על ידי רוב הכמרים. רק במאה ה-11, בשנת 1074, תיקן האפיפיור גרגוריוס ה-7 את תקנת הצליבט והטיל עונשים כבדים מאוד על המפירים את התקנה. במאה ה-12 הצליבט הפך לנוהג קבוע ולחוק בקרב כל הכמורה הקתולית. תקנה זו נחשבה לגזרה קשה מאוד ואנשי כמורה רבים (כולל אפיפיורים) לא עמדו בה והחזיקו פילגשים ואף הולידו ילדים. בוועידות כנסייה שונות (קונסטאנץ 1415, בזל 1432, טרנטו 1545) ניסו כמרים רבים לבטל את התקנה אך ללא הצלחה. מחלוקת זו בכנסייה הקתולית, מגיעה עד ימינו.
קבלת הצליבט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההסמכה (ordo בלטינית) של אדם לשמש בכהונה היא סקרמנט של הכנסייה הקתולית. ההסמכה מבוצעת על ידי איש כנסייה בדרגת בישוף שמונה לכך על ידי הוותיקן. בחלק הראשון של הטקס, המועמד לכהונה, מביע את הסכמתו לוותר (renunciation)על חלק מהחיים החומריים הכוללים נישואין, הולדת ילדים וקיום יחסי מין. בשלב הבא, הבישוף מסביר לו שוויתור זה הוא חובה (obligation) הנחוצה כדי שיוכל לשרת את אלוהים לפני המזבח. המועמד מקשיב לדבריו ומסכים לקבל על עצמו חובה זו. השלב הבא הוא טקס של משיחה בשמן קודש והסמכה לכהונה (ordination). טקס זה הוא כדין שבועה בפני האל לקיים את ההתחייבות. אי קיום התחייבות זו הוא חטא של הפרת התחייבות בפני האל וחילול קודש עקב פגיעה בסקרמנט ההסמכה.
בכנסייה האורתודוקסית הכמורה הנמוכה יכולה להתחתן אך לא להתחתן שנית לאחר גירושין או התאלמנות. בכנסייה הפרוטסטנטית רואים בעין שלילית את הצליבט ולאנשי הכמורה בכנסייה זו מותר להינשא ולהוליד ילדים.
סאקרדוטאליס קאליבאטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
סאקרטוטאליס קאליבאטוס (Sacerdotalis Caelibatus) הוא שמה של אנציקליקה השישית והאחרונה של האפיפיור פאולוס השישי אשר פורסמה ב-24 ביוני 1967 ואשר מתמקדת במסורת הצליבט בקרב הכמרים של הכנסייה הקתולית. משמעות שמה של האנציקליקה היא "צליבט הכמרים".
האנציקליקה נכתבה בעקבות ועידת הוותיקן השנייה אשר התכנסה במטרה לאפשר לכנסייה להתייחס לנעשה מחוצה לה ולאפשר לאחרים לראות את הנעשה בתוך הכנסייה. פאולוס השישי כינה את הצליבט - "יהלום יקר מכל של הכנסייה, שיש לשמרו בכל מחיר". האפיפיור יוחנן פאולוס השני, הביע התנגדות מוחלטת לקולות בקרב הכמורה, שדרשו את ביטול הצליבט.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Celibacy of the clergy - Catholic Encyclopedia
- צליבט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צליבט, דף שער בספרייה הלאומית
