צליבט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צליבטלטינית: caelibatus - רווקות) הוא מצב בו אדם מחליט להמנע, להמשך חייו, מנישואין ומיחסי מין. במובנו היחודי, הצליבט קשור לתפקיד בתחום קהילת אנשי הדת, שאותו אדם אמור למלא. מצב הצליבט הוא מצב של וויתור, מתוך שכנוע דתי עמוק ותחת שבועה קדושה ומחייבת בפני האל.

משמעות הצליבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצליבט מושתת על הדיעה שחיי משרתי האל שונים מהותית מחיי חברה אנושית רגילה. שוני מהותי זה הוא ניתוק מטבע האדם עצמו, השואף להקמת משפחה, חיי מין והולדת ילדים. כהן הדת הוא מתווך, דרך הטכס הדתי, בין הציבור הנזקק לנוכחות האל ובין האל השואף להשפיע מטובו על אותו ציבור. טכסי תיווך אלו דורשים מהכהן, ריכוז מוחלט וטהר מחשבתי. על כן, על הכהן להתנזר מחיי אישות שהם גורם מטמא ומסיט את הלב מהלהט האמוני, ומחיי משפחה המונעים מהכהן להשקיע את כל מרצו ומחשבתו בעבודת האל. הנזיר אינו מנהל טכסי דת ציבוריים ועל כן, לצליבט הנזירי מטרות אחרות. הצליבט, הוויתור על רכוש והחיים מאחורי חומות המנזר מעניקים לנזיר חופש מעול החומריות, מעול המשפחה ומעול האירועים החיצוניים, חופש המאפשר לו להקדיש את כל כולו להגות רוחנית ולתפילה. אצל הנזירות, מתווסף לצליבט מרכיב נוסף - הבתוליות (verginity). בצורה זו, עבודת האל נובעת לא רק מתוך נפש חופשיה וטהורה אלא גם מגוף טהור, בתולי.

הצליבט ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת היהודית שוללת בתוקף הימנעות מחיי נישואין. ראשית, קיים צו האלוהים "פרו ורבו ומלאו את הארץ". ברוח זו מפרשים את דברי ישעיהו "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", דהיינו העולם נוצר על מנת ליישבו ולא כדי להשאר בתוהו. שנית, רווקות עלולה להביא אדם להרהורי חטא ולהסיח את דעתו מלימוד התורה. בימי בית שני, יוצאת מכלל זה היתה כת האיסיים, אשר בקרבה היו זרמים שדגלו ברווקות ופרישות מינית.

ביהדות, הכהונה עוברת בירושה במשפחות הכהנים, מאב לבן. על כן, הימנעות מנישואים לא יכלה להתקבל בקרב מעמד הכהונה בתקופות בית המקדש בירושלים. זאת, בניגוד לכנסיה הנוצרית, שם הכהנים ממונים ונסמכים על ידי הבישופים. מאידך, גם הכהנים נדרשו לפרישות מינית, לתקופות קצרות ובמקרים מסויימים הקשורים לטכסים דתיים ולהקרבת קורבנות.

הצליבט בדתות המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהינדואיזם תפקידי הכהונה עוברים בירושה ועל כן, הצליבט אינו מורשה.יוצאים מכלל זה הם "האנשים הקדושים", הם הסאדהו (sadhu), הבוחרים בוויתור מלא על משפחה ועל רכוש. הסאדהו (גברים ונשים) מתנתקים מכל התחייבות לחברה, למעמד (casta), למשפחה, לרכוש ולמדינה, וזאת כדי להגיע למוקשה (moksha) שהיא החרות והשלווה המוחלטות. בג'ייניזם הנזרים נשבעים להמנע מחיי אישות. לשאר המאמינים, מומלץ להמנע מחיי אישות באופן מלא או לפחות לאחר הולדת הבן הראשון.

הצליבט הוא נושא המופיע כבר בזרם העתיק והשמרני של הבודהיזם, הוא זרם ה-מהאיאנה (Mahayana). לפי זרם זה, גאוטמה הבודהה עצמו ראה בצליבט חוק עבור הנזירים והנזירות, כדי שיכלו להקדיש עצמם ללימוד. בודהה עצמו, וויתר על אשתו יאסודהארה (Yasodhara) ועל בנו ראהולה (Rahula) כחלק מוויתורו על הנאות החיים הארציים. בהמשך, גם הזרם הנוסף של הבודהיזם, זרם ה-טהרוואדה (Theravada) תמך בגישה זו.

עקב אי קיום גורף של הצליבט בקרב הנזירים הבודהיסטים ביפן, נחקק שם, בשנת 1872, חוק קיסרי הפותר את הנזירים הבודהיסטים מחובת הצליבט.

בנזירות הטנטרית בטיבט, הנזירים נישאים ומקימים משפחות.

בדאואיזם הסיני ישנם זרמים בהם הנישואים מותרים לנזירים ולכהני הדת ויש זרמים הדוגלים בצליבט.

בדת העתיקה היפנית, השינטו, היו כהנות דת שלא נישאו והקדישו את זמנן לאל במקדש בו שרתו.

הצליבט בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מהיהדות, הנצרות ראתה בעין יפה את ההמנעות מנישואין כבר מראשיתה. פאולוס מזכיר זאת באיגרתו לקורינתיים - "מי שאין לו אישה דואג לאדון". מתי מסייג זאת באומרו שהפרישות מנישואים נועדה רק לאנשים מיוחדים: "לא יוכל כל אדם קבל את הדבר הזה כי אם אלה אשר ניתן להם להבין" (מתי יט, 12). במאות הראשונות לנצרות החלה מתגבשת הדרישה להטיל את הצליבט כחובה (ולא כבחירה) על הכמורה ובעיקר על בעלי משרות הכמורה הגבוהות. הסיבות לכך היו:

  • התגברות מגמת האסקטיציזם (asceticism) - מגמה הטוענת שהתגברות על היצר ועל הגוף מביאה לחיי קדושה
  • החשש מהתעשרות יתר של מעמד הכמורה על ידי קשרי נישואין עם משפחות עשירות
  • חשש מהשתלטות הכמורה על הרכוש הרב של הכנסייה והעברתו בירושה לצאצאי הכמרים
  • היווסדות מסדרי הנזירים כאשר במסדרים אלו, הפרישות והצליבט הן חובה מוחלטת

לאור כל אלו, כבר במאות 4–6 היו אפיפיורים שאסרו על נישואי אנשי כמורה ואף דרשו מהנשואים לגרש את נשותיהם, אך איסורים אלו לא קוימו על ידי רוב הכמרים. רק במאה ה-11, בשנת 1074, תיקן האפיפיור גרגוריוס ה-7 את תקנת הצליבט והטיל עונשים כבדים מאוד על המפירים את התקנה. במאה ה-12 הצליבט הפך לנוהג קבוע ולחוק בקרב כל הכמורה הקתולית. תקנה זו נחשבה לגזרה קשה מאוד ואנשי כמורה רבים (כולל אפיפיורים) לא עמדו בה והחזיקו פילגשים ואף הולידו ילדים. בוועידות כנסייה שונות (קונסטאנץ 1415, בזל 1432, טרנטו 1545) ניסו כמרים רבים לבטל את התקנה אך ללא הצלחה. זהו נושא השנוי במחלוקת עד ימינו אנו בתוך הכנסייה הקתולית. בתקופתנו יש להזכיר את האפיפיור פאולוס השישי שראה בצליבט "יהלום יקר מכל של הכנסייה שיש לשמרו בכל מחיר" והאפיפיור יוחנן פאולוס השני שבשני נאומים חשובים שלו הביע את התנגדותו המוחלטת לקולות שדרשו לבטל את הצליבט.

בכנסייה האורתודוקסית הכמורה הנמוכה יכולה להתחתן אך לא להתחתן שנית לאחר גירושין או התאלמנות. בכנסייה הפרוטסטנטית רואים בעין שלילית את הצליבט ולאנשי הכמורה בכנסייה זו מותר להתחתן ולהוליד ילדים.

סאקרדוטאליס קאליבאטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאקרטוטאליס קאליבאטוס (Sacerdotalis Caelibatus) הוא שמה של אנציקליקה השישית והאחרונה של האפיפיור פאולוס השישי אשר פורסמה ב-24 ביוני 1967 ואשר מתמקדת במסורת הצליבט בקרב הכמרים של הכנסייה הקתולית. משמעות שמה של האנציקליקה היא "צליבט הכמרים".

האנציקליקה נכתבה בעקבות ועידת הוותיקן השנייה אשר התכנסה במטרה לאפשר לכנסייה להתייחס לנעשה מחוצה לה ולאפשר לאחרים לראות את הנעשה בתוך הכנסייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]