אלימות נגד נשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הסבר בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, תקיפה מינית או אלימות כלכלית כלפי נשים. קיימות תאוריות הטוענות שהסיבה לתופעה זו נעוצה באי השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, ממשיכה התופעה להתקיים באופן נרחב ולגבות קורבנות נוספים.

היסטוריה של אלימות כלפי נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבויות שונות ובחברות פטריארכליות נחשבה האישה לרכוש של הגבר. אלימות נגד נשים הייתה דרך לשליטה בהן ולהגבלת צעדיהן ומעמדן בחברה, ותרמו לכך חוקים שונים ומדיניות ממשלתית בחלק מהמדינות, שלעיתים קיימים גם כיום.[1][2]

אלימות נגד נשים בתנ"ך ובמסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות לאלימות נגד נשים ניתן לראות בין השאר בתנ"ך. בספר שופטים בסיפור פילגש בגבעה. בסיפור זה גבר שחשש לחייו הציע להמון את פילגשו כקורבן חלופי. אנשים משבט בנימין אונסים פילגש של בן שבט לוי עד מוות. בעקבות המעשה התלקחה מלחמת אחים בין אנשי שבט בנימין לבין שאר השבטים. כדרכן של מלחמות, גם מלחמה זו התאפיינה באלימות קשה כלפי גברים. באופן דומה, סיפור דינה מתחיל באלימות כלפי אישה אחת, והמשכו אלימות קשה נגד גברים רבים. יפתח הגלעדי הקריב את בתו היחידה לעולה עקב נדר שנדר לה'. חז"ל גינו את יפתח, ואמרו שהיה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת. בתלמוד ובמקורות מאוחרים יותר תועדו מקרי אלימות פיזית כנגד נשים. מתועדים גם מקרים של רצח נשים בידי בעליהן.[3]

פרשיית אשת יפת תואר מראה שבתקופת המקרא היו מקובלות תופעות של שבי ואונס של נשות האויב בעת מלחמה. כמו בחברות קדומות רבות, בתו של האדם נחשבה לרכושו - ובתנאים מסוימים הוא היה יכול למכור אותה ולהפוך אותה לאמה עברייה.[4]

בתלמוד ובמקורות מאוחרים יותר תועדו מקרי אלימות פיזית כנגד נשים. מתועדים גם מקרים של רצח נשים בידי בעליהן.[3]

לפי ההלכה, החובל באדם אחר, חייב לפצותו. דין זה חל גם על פגיעה בנשים. בספרות הרבנית יש גילויי סלידה מבעלים אלימים ובתקופות שונות תוקנו תקנות מיוחדות למניעת אלימות זו, הן בדיני משפחה, הן במישור המשפט הפלילי והן במישור האזרחי.[3]

סוגי אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלימות במשפחה

אלימות כלפי בת הזוג היא מצב מורכב ואמביוולנטי מאחר שביחסים בין נשים וגברים נמצאת סתירה: מצד אחד יחסים של מתח, ריחוק ועוינות ומצד שני משיכה, אהבה וחיבה. מרבית התוקפים עשויים להיות אנשים בעלי צרכים אשר יכולים לאהוב ולהיות נאהבים, והם נוקטים באלימות כדי לקבל את רצונם מבנות זוגם ולהשיג עליהן שליטה. אלימות בעל כלפי רעייתו עשויה להיות מופעלת בכמה אופנים: פיזי, נפשי, מילולי, מיני וכלכלי. ההתנהגויות כוללות איומים, השפלות מילוליות ופיזיות, מעקבים, הטרדות, הצרת צעדים, בידוד חברתי, מניעת שליטה על משאבים כלכליים, השלכת חפצים, אונס או פגיעה מינית, פגיעות פיזיות שונות, ולעיתים ניסיונות רצח ואף רצח.

נשים רבות נשארות במערכת זוגית אלימה בשל תלות כלכלית ורגשית משמעותית בגבר המתעלל, והעדר מנגנוני תמיכה ועזרה (מיעוט מקלטים לנשים מוכות ותוכניות שיקום). דרישה לפרידה או ניסיונות בריחה מובילים פעמים רבות למעשי אלימות נוספים מצד בן הזוג, איומים ממשיים על חייהן של הנשים, ולעיתים רצח נשים.

אלימות פיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים ונערות רבות נמצאות במערכות יחסים עם בני זוג המתעללים בהן לרוב בצורה פיזית, אך גם מילולית, מינית או נפשית. במקרים רבים אלימות פיזית מובילה לרצח נשים.

אלימות נגד אישה בתקופת ההריון מכונה לפעמים "אלימות הריונית"[5], ונטען שהיא עשויה לנבוע מקנאת בן הזוג בעובר ובמטרה לפגוע בו.

אלימות נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות נפשית כוללת השפלה, איומים, אלימות מילולית ובידוד חברתי. על אף שהתנהגויות אלה בפני עצמן אינן משאירות סימנים גופניים, הן עשויות להוביל למצבים של חרדה מהאפשרות למימוש האיומים. ההשפלות, ההאשמה והביקורת עלולות לפגוע משמעותית בדימוי העצמי וההערכה העצמית של האישה ובתחושת המסוגלות העצמית שלה.[6] אלימות נפשית יכולה לבוא לידי ביטוי לעיתים בשתיקה ארוכה מכוונת או בהתנהגות פאסיבית-אגרסיבית, שבה במקום ביטוי הכעס בצורה גלויה ובשיחה, עושה זאת האדם על ידי התנהגות תוקפנית (לדוגמה: טריקת הדלת).

אלימות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלימות מינית

תקיפה מינית היא תקיפה בעלת אופי מיני המתבצעת כלפי אדם ללא הסכמתו או בניגוד לחוק. היא כוללת מגע בעל אופי מיני באמצעות גופו של התוקף או באמצעות חפץ. העבירות מוגדרות על פי החוק והן: מעשה מגונה, אונס ומעשה סדום בכפייה (יש הרואים גם בהטרדה מינית סוג של תקיפה מינית, ויש המעדיפים להבחין בין השתיים). בהתאם לכך, כל אקט מיני המאופיין בהתנגדות נחשב כאלימות מינית, ולכן יכול להתקיים גם בין בני זוג וזוגות נשואים. בתרבויות מסוימות ישנם גברים הסבורים כי בידם הזכות להכריח את בת זוגם לקיים עימם יחסי מין גם ללא הסכמתה, אך הדבר נחשב לאונס על פי החוק במרבית מדינות העולם המערבי.

דוגמה נוספת לאלימות מינית היא "אונס דייטים" (Date Rape) - תקיפה בין אנשים שזה עתה הכירו, למשל במהלך דייט, ללא הסכמתו של אחד מהם. כיום אחוז אחד מהמתלוננות במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית מתלוננות על אונס דייטים, אך ההנחה היא כי אחוז הנפגעות גבוה יותר, בשל האשמה עצמית של האישה וקושי לקבוע לעצמה האם האירוע נחשב אונס.[7]

אפיוני הגבר האלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב, אלימות מצד הגבר עשויה להתבטא ברכושנות וקנאה כלפי האישה, בידוד האישה, ניסיון לשלוט בחייה של האישה באופן מוחלט, ניסיון הפחדת האישה על ידי מכות, שבירת חפצים או פגיעה ברכוש, איום בפגיעה עצמית כגון התאבדות, והכחשת האלימות.[8] בחלק מהמקרים, הגבר נוטה להתחרט על מעשיו בהטחות חוזרות ונשנות כי "זה לא יקרה שוב".

אפיוני האישה המוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מילת נשים

מילת נשים מתבצעת על ידי כריתת הדגדגן. זהו מנהג הנערך במדינות אפריקניות. מטרת המנהג היא למנוע הנאה של האישה מיחסי מין. ישנן מס' דרכים שונים לביצוע הניתוח, לעיתים על ידי תפירת השפתיים של איבר המין והשארת פתח קטן ליציאת השתן. מילת נשים כרוכה בסיכונים גבוהים של זיהומים והדבר גורם להתנגדות רבה של העולם המערבי. אולם במדינות רבות באפריקה הניתוח הפך לחלק מהתרבות, מדינות רבות בעולם רואות בכך כאלימות והתעללות מינית ונפשית בנשים. חוץ מהסכנות הפיזיולוגיות, הניתוח יכול לגרום לבעיות פסיכולוגיות חמורות כולל טראומה. כמעט 70% מהנשים באפריקה מתנגדות לטקס זה.[9]

אלימות נגד גברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלימות נגד גברים

קיימות תאוריות הטוענות שהסיבה לאלימות נגד נשים נעוצה באי השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. לעומתם, ישנם המצביעים לעובדה שרוב נפגעי האלימות בעולם הם גברים. לדוגמה בארצות הברית לבדה, גברים היוו 99.999% מהנפגעים וההרוגים במלחמות ההיסטוריות,[10][11][12] והיוו יותר מ 97% מהנפגעים מאז מלחמת המפרץ הראשונה.[13][14][15] גברים גם מהווים 76% מקורבנות הרצח בארצות הברית,[16] ומהווים רוב גדול לקורבנות פשעים אלימים.[17] גם לפשעי מין גברים רבים נופלים קורבן, לדוגמה, ע"פ סטפן דונלדסון נשיא האגודה להפסקת האונס בבתי הכלא, ישנם 290,000 אסירים גברים הנאנסים מדי שנה בבתי הכלא בארצות הברית, ובממוצע מבוצעים שם 45,000 מעשי אונס מדי יום, מתוך אוכלוסייה של 1.2 מיליון אסירים גברים בארצות הברית.[18] מאחר שרק מיעוט מהאלימות מכוונת נגד נשים, יש הטוענים שהאלימות נגד נשים אינה נובעת משנאת נשים, אלא פשוט מעבריינים המנצלים אנשים חלשים מהם, בין אם הם גברים או נשים.[19]

אלימות נגד נשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הערכת משטרת ישראל, נכון לשנת 2006 כעשרה אחוזים מהנשים בישראל סבלו מאלימות מצד בני זוגן. היות שבשנה זו היו בישראל כ-2 מיליון משפחות[1] מדובר על כ-200 אלף נשים. בגלל חששות לשלמות המשפחה ועקב סטיגמות חברתיות התלוננו במשטרה רק 18 אלף נשים על אלימות זו.[20]

ילדים שגדלו בבית עם אלימות הם בעלי סיכון גבוה יותר להפעיל אלימות נגד בנות זוגן או להפגע מאלימות כזו בהתאם למגדר. על פי מחקרים, 80% מהגברים המכים היו עדים לאלימות בביתם או חוו אלימות[21] כ –60% מהנשים המוכות גדלו בבתים בהם הייתה אלימות[21]

תהליך הכרה בהיקף האלימות נגד נשים והתמודדות איתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1976 יזמה חברת הכנסת מרשה פרידמן את הדיון הראשון בנושא אלימות בתוך המשפחה. רבים מבין חברי הכנסת הגברים ליוו את הדברים בצחקוקים וההתבדחויות, מתוך הנחה שמדובר בנושא לא רציני, או שמדובר בנושא שאינו נוגע לחברה בישראל.[22][23]

החל משנות ה-70 עברה בעיית האלימות נגד נשים מבעיה פרטית ואישית שהושתקה והודחקה לבעיה חברתית מוכרת. כיום היא תופסת מקום בסדר היום הציבורי ובאה לידי ביטוי בחקיקה, במדיניות ממשלתית, בנוהלי עבודה בחברות, באקדמיה ובקרב אנשי מקצועות טיפוליים (כמו רופאים, אחיות, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים) שמתמודדים עם הבעיה. תלונות נשים על אלימות כלפיהן נתפסו בעבר כתופעה מדומיינת, ונטען כי התנהגות הנשים עצמן הובילה לאלימות כלפיהן. תפיסה זו השתנתה ועברה הכרה כי מדובר בתופעה ממשית נפוצה למדי שניתן להסביר אותה באמצעות דיכוי גברי ומבנים חברתיים.[24]

ההכרה בנושא אינה אחידה בכל החברה הישראלית, והיא איטית יותר בחברות מסורותיות וסגורות יותר. הספר "להציץ מבעד לחומות" של אפרת שהם, סוקר את נושא האלימות כלפי נשים מצד בני זוגן בחברות סגורות יחסית - החברה הפלסטינית, עולי קווקז, החברה החרדית והקהילה האתיופית. בחברות אלה יש יחס מיוחד כלפי נשים ומעמדן במשפחה, עמדות כלפי נשים מוכות ובעלים אלימים, ויחס כלפי החברה הישראלית מסביבן. לפי המחברת האלימות נגד נשים בחברות אלה משמשת כדי לשמור על יחסי הכוח הלא שווים בין הגברים לנשים.[24]

פתיחת מקלטים לנשים מוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד 4 נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה.[25] חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בארץ. המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה.[26] בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי תקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא. עד היום (2007) משמש המבנה כמקלט לנשים מוכות של עמותת "נשים למען נשים".

לטעמה של פרידמן המקלטים לנשים מוכות לא נועדו רק כדי לספק מקלט בטוח לנשים, ומקום טיפולי פרטי. אלא גם מקום בעל תפקיד ציבורי. מטרת המקלטים לדעתה הייתה גם כדי להראות שהתופעה של הכאת נשים בידי בני משפחתן, היא תופעה חברתית קיימת ונפוצה. בעבר אלימות זו נחשבה לתופעה לגיטימית וכן לדבר שהנשים המוכות הביאו על עצמן ושהן צריכות להתבייש בו. מבחינה ציבורית, לא נאספו פרטים על התופעה, ורשויות האכיפה והסעד כלל לא היו מודעות או ערוכות להתמודד איתה.

רצח נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-2000 יש כ-20 מקרים של רצח נשים מדי שנה בישראל. רוב הנרצחות נורו בנשק חם.

לפי נתוני המשרד לביטחון הפנים, משנת 2008 חלה עלייה ניכרת במספר מקרי רצח של נשים בעקבות גירושים, והדבר נפוץ יותר בקרב נשים מוסלמיות ודרוזיות. שיעור מקרי רצח נשים הוא הגבוה ביותר בקרב בנות 18 עד 24.[27]

רצח נשים נפוץ יותר בקרב ערביי ישראל, באופן יחסי, מאשר בשאר חלקי החברה. לפי נתוני משרד הרווחה, 42% מהנשים שנרצחו בשנת 2014 הן מהמגזר הערבי.[28] חלק ממקרי הרצח של נשים ערביות מתרחש על רקע חילול כבוד המשפחה וחלק נרצחות על רקע סכסוכים הקשורים לירושה, גירושים, אחזקת ילדים, חיסול חשבונות בין עבריינים, הסתרה של פשעים כמו אונס וגילוי עריות, ועוד.

מלבד הרציחות של נשים, מתרחשים בכל שנה מאות ניסיונות לרצח נשים שאינם מסתיימים במוות, ומקרים אלה אינם נכללים בסטטיסטיקה [להערכת יו"ר ויצ"ו, בשנת 2014].[29]

רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הוא רצח של אדם על ידי בני משפחתו, וזאת עקב האמונה של מבצעי הרצח כי הקורבן פגע בכבודה של משפחתם. רצח מסוג זה נפוץ בעיקר בחברות מוסלמיות במזרח התיכון. ובישראל הוא נפוץ בעיקר בחברה הערבית המוסלמית. רוב הקורבנות של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הן נשים ורוב המבצעים הם גברים. לפי הגדרות מסוימות גם גברים המנהלים יחסים הומוסקסואלים עלולים להיות קורבנות של רציחות כאלה.

בתחילת ימי המנדט הבריטי היו רציחות על רקע חילול כבוד המשפחה עניין רווח. אב בית דין במשפט של רוצח על רקע כבוד המשפחה אמר ש"כשבא לארץ היו משפטים כאלה מרובים ביותר כמעט שניים בכל שבוע"[30]. בשנת 1959 הרוב הגדול של מקרי הרצח בישראל היו על רקע רומנטי או של חילול כבוד המשפחה[31].

בישראל רצח על רקע חילול כבוד המשפחה מתרחש בעיקר באוכלוסייה הערבית המוסלמית[32]. עם זאת היו מספר מקרים של יהודים שרצחו על רקע חילול כבוד המשפחה[33].

מספר הנשים שנרצחו על רקע חילול כבוד המשפחה בישראל נתון במחלוקת. גדעון קרסל דיווח כי בין השנים 1973–1977 התרחשו 63 מקרי רצח מסוג זה. מונה דהש, דוברת ארגון אל-פנאר העריכה כי כ-40 נשים נרצחות על רקע של חילול כבוד המשפחה בכל שנה. עמותת "נשים נגד אלימות" בנצרת טוענת כי בשנת 2001 בלבד התרחשו 54 מקרי רצח כאלה בישראל. המספרים הנמסרים על ידי המשטרה נמוכים בהרבה[34].

במספר מקרים האישה שנרצחה הגישה לפני הרצח תלונה במשטרה על איומים ואלימות מצד בן הזוג.[35]

דו"ח של מבקר המשרד לביטחון הפנים משנת 2012 מצא שורה של ליקויים בטיפול משטרת ישראל במקרי רצח נשים.[36]

בשנת 2017 נערכו מספר הפגנות נגד רצח נשים וכמחאה על דרכי הטיפול המוסדיים במקרי אלימות נגד נשים.[37]

בחברה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקלטים הראשונים לנשים מוכות בישראל הוקמו בסוף שנות ה-70. מקלט ראשון לנשים מוכות חרדיות נפתח בסוף שנות ה-90. לדברי היזם, העיתונים החרדים סירבו לפרסם מודעות של העמותה שהקימה אותו, עד לקבלת הודעת תמיכה מהרב בקשי דורון, שהיה ראש בתי הדין הרבניים.[38] לדברי הקרימינולוגית שחורי-ביטון, גם בחברה החילונית נשים מתקשות לצאת ממעגל האלימות בפומבי ולהצהיר לעצמן ולעולם "אני אישה מוכה", אבל בחברה החרדית ישנו טאבו חמור בהרבה, כי הוא נובע גם מהשמירה על התדמית הדתית ושלמות המשפחה. לדבריה החשש הוא גם מביקורת בתוך הקהילה וגם מפגיעה בדמותה של הקהילה החרדית בפני הציבור הרחב[39]

יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

25 בנובמבר הוכרז על ידי האו"ם ב-1999 כיום המיועד למאבק באלימות נגד האישה.[40]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלימות נגד נשים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Violence against women, באתר womankind
  2. ^ History of Violence Against Women and Current Systems Response, באתר של אוניברסיטת מיין
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ד"ר מרדכי פרישטיק, אלימות נגד נשים ביהדות, כתב העת "חברה ורווחה", משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, 1990
  4. ^ "וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים". (שמות כ"א ז').
  5. ^ דגנית-אמתלאי חננאל, אלימות הריונית: על אלימות במשפחה בעת ההיריון
  6. ^ ניני גוטספלד, מילים הורגות, כשדו - שיח יומיומי הופך לנשק קטלני, 2006, באתר טקסט
  7. ^ ‫אבינועם בן זאב, אונס בדייט: "לא" זה "לא", בכל שלב שהוא, באתר ynet, 29 בנובמבר 2006‬
  8. ^ תופעת האלימות במשפחה והתופעה בישראל, באתר ויצו
  9. ^ afrol News - Ethiopian women reject genital cutting (FGM)
  10. ^ The Vietnam Veterans Memorial information, The Wall USA
  11. ^ The Vietnam Veterans Memorial Women, The Wall USA
  12. ^ Warcost, The United States Civil War Center
  13. ^ Female casualties, iraq coalition casualties count
  14. ^ OPERATION IRAQI FREEDOM (OIF) U.S. CASUALTY STATUS, us department of defense
  15. ^ America's Major Wars: the Causalities and Financial Cost therewith
  16. ^ Violence statistics, centers for disease control and prevention
  17. ^ Victims and Victimization, September 20, 2010, office of justice programs
  18. ^ AUTH, Rape In Prison, prison abuse lawyer
  19. ^ Sommers, Dr. Christina Hoff. Researching the "Rape Culture" of America. 4 March 2010.
  20. ^ על נשים ומספרים, מגזין את
  21. ^ 21.0 21.1 אלימות נגד נשים, באתר ויצו
  22. ^ צ'ארלי שירלי קליינמן, ואז הגיעה פרידמן: חלוצת המאבק לזכויות הנשים, mako, 25/11/11
  23. ^ נועה זלוטניק, המקלט לנשים מוכות הוא רק תחילת הדרך, המקום הכי חם בגיהנום, 24 נובמבר 2016
  24. ^ 24.0 24.1 רג'דה אלנאבולסי, סקירת הספר "להציץ מבעד לחומות: אלימות כלפי בנות זוג בקהילות סגורות" של אפרת שוהם שיצא לאור בשנת 2012, כתב העת חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה. חוברת לג/2, 2013
  25. ^ לאה דור, פמיניזם חיפאי חוגג 30, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 8 באוקטובר 2013
  26. ^ מתוך: מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת", 1990 - הקמת המקלט
  27. ^ נצ"מ ד"ר בשורה רגב, ניצן שירי, נשים על הכוונת - אלימות כלפי נשים בארץ ובעולם, המשרד לביטחון הפנים, באתר המשרד לביטחון הפנים, ‏נובמבר 2012.
  28. ^ שירית אביטן כהן, 15 נשים נרצחו מתחילת השנה - 9 מהמגזר הערבי, באתר nrg‏, 24 בנובמבר 2016.
  29. ^ ויצו חושפת את מדד האלימות של ישראל לשנת 2014: בכל יום נפתחים בממוצע 65 תיקים בגין אלימות המשפחה, באתר ויצו.
  30. ^ ירושלים - רוצח אחותו נדון לעשר שנים, דבר, 21 בדצמבר 1939
  31. ^ נחמיאס:עבריינות הנוער הגיעה למימדים מדאיגים, דבר, 5 באפריל 1960
  32. ^ אבירם זינו, מעריב, רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה": איך זה עדיין קורה בישראל?, ‏28 באוקטובר 2014
  33. ^ זכי אליהו נדון למאסר עולם על רצח בתו, דבר, 16 בספטמבר 1957 ו7 בני משפחת רנה דלי חשודים ברצח הצעירה, דבר, 5 בפברואר 1964
  34. ^ שרה סקחפי, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה (עמ' 16), עמוד 6, ‏2008-2009
  35. ^ 10 דברים שלא ידעתן על רצח נשים בישראל, באתר סלונה, ‏17 באפריל 2016.
  36. ^ יניב קובוביץ, דו"ח פנימי: כשלים חמורים בטיפול המשטרתי במקרי אלימות במשפחה, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2014.
  37. ^ פלורית שויחט ואסף גולן, 'דורשות ביטחון': הפגנות נגד רצח נשים ברחבי הארץ, באתר nrg‏.
  38. ^ צופיה הירשפלד, מכה שלא כתובה בתורה, ynet, 07.11.09
  39. ^ טלי פרקש, חרדים לשלומן: מכה מתחת לשמלה ולשביס, ynet, 12.06.12
  40. ^ יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים - 25 בנובמבר