אלימות נגד נשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הסבר בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, תקיפה מינית או אלימות כלכלית כלפי נשים. קיימות תאוריות הטוענות שהסיבה לתופעה זו נעוצה באי השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, ממשיכה התופעה להתקיים באופן נרחב ולגבות קורבנות נוספים.

היסטוריה של אלימות כלפי נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבויות שונות ובחברות פטריארכליות נחשבה האישה לרכוש של הגבר. אלימות נגד נשים הייתה דרך לשליטה בהן ולהגבלת צעדיהן ומעמדן בחברה, ותרמו לכך חוקים שונים ומדיניות ממשלתית בחלק מהמדינות, שלעיתים קיימים גם כיום.[1][2]

אלימות נגד נשים בתנ"ך ובמסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות לאלימות נגד נשים ניתן לראות בין השאר בתנ"ך. בספר שופטים בסיפור פילגש בגבעה. בסיפור זה גבר שחשש לחייו הציע להמון את פילגשו כקורבן חלופי. אנשים משבט בנימין אונסים פילגש של בן שבט לוי עד מוות. בעקבות המעשה התלקחה מלחמת אחים בין אנשי שבט בנימין לבין שאר השבטים. באופן דומה גם סיפור דינה שהחל באלימות כלפי אישה אחת הביא לנקמה אלימה בקנה מידה של הכרזת מלחמה.

פרשת אשת יפת תואר מראה שבתקופת המקרא היו מקובלות תופעות של שבי ואונס של נשות האויב בעת מלחמה. בתקופה בה חלו דיני עבד עברי, לאדם חסר-כל הייתה רשות למכור את בתו הקטנה לאמה עברייה, מעמד שנותר בתוקפו עד הגיעה לגיל בת מצווה והתיר לקונה לשאתה לאישה (בת חורין) או להשיאה לבנו.[3]

בתלמוד[דרוש מקור: המאמר כאן לא מביא מקרים מן התלמוד לאלימות כלפי נשים] ובמקורות מאוחרים יותר תועדו מקרי אלימות פיזית כנגד נשים, ומתוארת ענישה חמורה של הנוהגים כך בידי בית דין. מתועדים גם מקרים של רצח נשים בידי בעליהן.[4][דרוש מקור: מאמר לא רציני, שמצטט את המקורות ומסיק מסקנות משונות שלא מתאימות.]

לפי ההלכה, החובל באדם אחר, חייב לפצותו. דין זה חל גם על פגיעה בנשים. בספרות הרבנית יש גילויי סלידה מבעלים אלימים ובתקופות שונות תוקנו תקנות מיוחדות למניעת אלימות זו, הן בדיני משפחה, הן במישור המשפט הפלילי והן במישור האזרחי.[4]

סוגי אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלימות במשפחה

אלימות כלפי בת הזוג היא מצב מורכב ואמביוולנטי מאחר שביחסים בין נשים וגברים נמצאת סתירה: מצד אחד יחסים של מתח, ריחוק ועוינות ומצד שני משיכה, אהבה וחיבה. מרבית התוקפים עשויים להיות אנשים בעלי צרכים אשר יכולים לאהוב ולהיות נאהבים, והם נוקטים באלימות כדי לקבל את רצונם מבנות זוגם ולהשיג עליהן שליטה. אלימות בעל כלפי רעייתו עשויה להיות מופעלת בכמה אופנים: פיזי, נפשי, מילולי, מיני וכלכלי. ההתנהגויות כוללות איומים, השפלות מילוליות ופיזיות, מעקבים, הטרדות, הצרת צעדים, בידוד חברתי, מניעת שליטה על משאבים כלכליים, השלכת חפצים, אונס או פגיעה מינית, פגיעות פיזיות שונות, ולעיתים ניסיונות רצח ואף רצח.

נשים רבות נשארות במערכת זוגית אלימה בשל תלות כלכלית ורגשית משמעותית בגבר המתעלל, והעדר מנגנוני תמיכה ועזרה (מיעוט מקלטים לנשים מוכות ותוכניות שיקום). דרישה לפרידה או ניסיונות בריחה מובילים פעמים רבות למעשי אלימות נוספים מצד בן הזוג, איומים ממשיים על חייהן של הנשים, ולעיתים רצח נשים.

אלימות פיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים ונערות רבות נמצאות במערכות יחסים עם בני זוג המתעללים בהן לרוב בצורה פיזית, אך גם מילולית, מינית או נפשית. במקרים רבים אלימות פיזית מובילה לרצח נשים.

אלימות נגד אישה בתקופת ההריון מכונה לפעמים "אלימות הריונית",[5] ונטען שהיא עשויה לנבוע מקנאת בן הזוג בעובר ובמטרה לפגוע בו.

אלימות נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות נפשית כוללת השפלה, איומים, אלימות מילולית ובידוד חברתי. על אף שהתנהגויות אלה בפני עצמן אינן משאירות סימנים גופניים, הן עשויות להוביל למצבים של חרדה מהאפשרות למימוש האיומים. ההשפלות, ההאשמה והביקורת עלולות לפגוע משמעותית בדימוי העצמי וההערכה העצמית של האישה ובתחושת המסוגלות העצמית שלה.[6] אלימות נפשית יכולה לבוא לידי ביטוי לעיתים בשתיקה ארוכה מכוונת או בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית, שבה במקום ביטוי הכעס בצורה גלויה ובשיחה, עושה זאת האדם על ידי התנהגות תוקפנית (לדוגמה: טריקת הדלת). דוגמאות נוספות לאלימות נפשית יכולת לכלול אלימות כלכלית שבה גבר הוא היחיד שיש לו שליטה על ההוצאות, והוא משתמש בכוחו זה כנגד האשה אף על פי שגם היא תורמת מהכנסותיה - היא לא מורשית לקנות דברים באופן עצמאי, ואלימות טכנולוגית שבה הגבר מנצל את הטכנולוגיה כדי לשלוט על זוגתו, למשל לוקח לה את הטלפון הנייד, לא מרשה לה להירשם לרשתות חברתיות שבהן היא עשויה להכיר אנשים אחרים ועוד.[7]

אלימות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלימות מינית

תקיפה מינית היא תקיפה בעלת אופי מיני המתבצעת כלפי אדם ללא הסכמתו או בניגוד לחוק. היא כוללת מגע בעל אופי מיני באמצעות גופו של התוקף או באמצעות חפץ. העבירות מוגדרות על פי החוק והן: מעשה מגונה, אונס ומעשה סדום בכפייה (יש הרואים גם בהטרדה מינית סוג של תקיפה מינית, ויש המעדיפים להבחין בין השתיים). בהתאם לכך, כל אקט מיני המאופיין בהתנגדות נחשב כאלימות מינית, ולכן יכול להתקיים גם בין בני זוג וזוגות נשואים. בתרבויות מסוימות ישנם גברים הסבורים כי בידם הזכות להכריח את בת זוגם לקיים עימם יחסי מין גם ללא הסכמתה, אך הדבר נחשב לאונס על פי החוק במרבית מדינות העולם המערבי.

דוגמה נוספת לאלימות מינית היא "אונס דייטים" (Date Rape) - תקיפה בין אנשים שזה עתה הכירו, למשל במהלך דייט, ללא הסכמתו של אחד מהם. כיום אחוז אחד מהמתלוננות במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית מתלוננות על אונס דייטים, אך ההנחה היא כי אחוז הנפגעות גבוה יותר, בשל האשמה עצמית של האישה וקושי לקבוע לעצמה האם האירוע נחשב אונס.[8]

אפיוני האלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות נגד נשים עשויה להתבטא ברכושנות וקנאה כלפי האישה, בידוד האישה, ניסיון לשלוט בחייה של האישה באופן מוחלט, ניסיון הפחדת האישה על ידי מכות, שבירת חפצים או פגיעה ברכוש, איום בפגיעה עצמית כגון התאבדות, פגיעה או איום פגיעה בילדים והכחשת האלימות.[9] בחלק מהמקרים יש נטייה להתחרט על מעשיו בהטחות חוזרות ונשנות כי "זה לא יקרה שוב" ובקניית מתנות.

אפיוני האישה המוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האישה המוכה מאופיינת בפחד תמידי, התדרדרות במצב הנפשי, התקפי חרדה שמתבטאים בחוסר שעות שינה, ולפעמים גם בהתמכרות לאלכוהול, בידוד חברתי וכלכלי מכל סובביה, המותקפת מרגישה שהיא תלויה בבן זוגה המתעלל, לרוב לא מראה אותות מצוקה, וגם כששואלים מראה חזית מושלמת (נובע מפחד).

ברוב המקרים האישה המוכה אינה מודעת למצבה הקשה, זאת מפני שהתוקף משכנע את המותקפת שהוא נוהג כראוי ושהיא הבעייתית, "המשוגעת", וגורם לירידה בביטחון העצמי והיכולת העצמית אצל האישה המוכה, כך שמתחילה להאמין לדברי המתעלל.

מערכת היחסים נבנית על ביטחון והאישה המוכה בוטחת בבן זוגה ונוטה לא להאמין ולדחוק את המקרים הקשים.

מילת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מילת נשים

מילת נשים מתבצעת על ידי כריתת הדגדגן. זהו מנהג הנערך במדינות אפריקניות. מטרת המנהג היא למנוע הנאה של האישה מיחסי מין וכך, לכאורה, להפחית במקרי הבגידה בתוך מערכת היחסים הזוגית. ישנן מס' דרכים שונים לביצוע הניתוח, לעיתים על ידי תפירת השפתיים של איבר המין והשארת פתח קטן ליציאת השתן. מילת נשים כרוכה בסיכונים גבוהים של זיהומים והדבר גורם להתנגדות רבה של העולם המערבי. אולם במדינות רבות באפריקה הניתוח הפך לחלק מהתרבות, מדינות רבות בעולם רואות בכך כאלימות והתעללות מינית ונפשית בנשים. חוץ מהסכנות הפיזיולוגיות, הניתוח יכול לגרום לבעיות פסיכולוגיות חמורות כולל טראומה. כמעט 70% מהנשים באפריקה מתנגדות לטקס זה.[10]

אלימות נגד גברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלימות נגד גברים

קיימות תאוריות הטוענות שהסיבה לאלימות נגד נשים נעוצה באי השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. לעומתם, ישנם המצביעים לעובדה שרוב נפגעי האלימות בעולם הם גברים. לדוגמה בארצות הברית לבדה, גברים היוו 99.999% מהנפגעים וההרוגים במלחמות ההיסטוריות,[11][12][13] והיוו יותר מ 97% מהנפגעים מאז מלחמת המפרץ הראשונה.[14][15][16] גברים גם מהווים 76% מקורבנות הרצח בארצות הברית,[17] ומהווים רוב גדול לקורבנות פשעים אלימים.[18] גם לפשעי מין גברים רבים נופלים קורבן, לדוגמה, ע"פ סטפן דונלדסון נשיא האגודה להפסקת האונס בבתי הכלא, ישנם 290,000 אסירים גברים הנאנסים מדי שנה בבתי הכלא בארצות הברית, ובממוצע מבוצעים שם 45,000 מעשי אונס מדי יום, מתוך אוכלוסייה של 1.2 מיליון אסירים גברים בארצות הברית.[19] מאחר שרק מיעוט מהאלימות מכוונת נגד נשים, יש הטוענים שהאלימות נגד נשים אינה נובעת משנאת נשים, אלא פשוט מעבריינים המנצלים אנשים חלשים מהם, בין אם הם גברים או נשים.[20]

אלימות נגד נשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הכרה בהיקף האלימות נגד נשים והתמודדות איתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1976 יזמה חברת הכנסת מרשה פרידמן את הדיון הראשון בנושא אלימות בתוך המשפחה. רבים מבין חברי הכנסת הגברים ליוו את הדברים בצחקוקים וההתבדחויות, מתוך הנחה שמדובר בנושא לא רציני, או שמדובר בנושא שאינו נוגע לחברה בישראל.[21][22]

החל משנות ה-70 עברה בעיית האלימות נגד נשים מבעיה פרטית ואישית שהושתקה והודחקה לבעיה חברתית מוכרת. כיום היא תופסת מקום בסדר היום הציבורי ובאה לידי ביטוי בחקיקה, במדיניות ממשלתית, בנוהלי עבודה בחברות, באקדמיה ובקרב אנשי מקצועות טיפוליים (כמו רופאים, אחיות, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים) שמתמודדים עם הבעיה. תלונות נשים על אלימות כלפיהן נתפסו בעבר כתופעה מדומיינת, ונטען כי התנהגות הנשים עצמן הובילה לאלימות כלפיהן. תפיסה זו השתנתה ועברה הכרה כי מדובר בתופעה ממשית נפוצה למדי שניתן להסביר אותה באמצעות דיכוי גברי ומבנים חברתיים.[23]

ההכרה בנושא אינה אחידה בכל החברה הישראלית, והיא איטית יותר בחברות מסורתיות וסגורות יותר. הספר "להציץ מבעד לחומות" של אפרת שהם, סוקר את נושא האלימות כלפי נשים מצד בני זוגן בחברות סגורות יחסית - החברה הפלסטינית, עולי קווקז, החברה החרדית והקהילה האתיופית. בחברות אלה יש יחס מיוחד כלפי נשים ומעמדן במשפחה, עמדות כלפי נשים מוכות ובעלים אלימים, ויחס כלפי החברה הישראלית מסביבן. לפי המחברת האלימות נגד נשים בחברות אלה משמשת כדי לשמור על יחסי הכוח הלא שווים בין הגברים לנשים.[23]

פתיחת מקלטים לנשים מוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד 4 נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה.[24] חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בארץ. המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה.[25] בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי התקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא. עד היום (2007) משמש המבנה כמקלט לנשים מוכות של עמותת "נשים למען נשים".

לטעמה של פרידמן, המקלטים לנשים מוכות לא נועדו רק כדי לספק מקלט בטוח לנשים או מקום טיפולי פרטי, אלא גם מקום בעל תפקיד ציבורי. מטרת המקלטים לדעתה הייתה גם כדי להראות שהתופעה של הכאת נשים בידי בני משפחתן, היא תופעה חברתית קיימת ונפוצה. בעבר אלימות זו נחשבה לתופעה לגיטימית וכן לדבר שהנשים המוכות הביאו על עצמן ושהן צריכות להתבייש בו. מבחינה ציבורית, לא נאספו פרטים על התופעה, ורשויות האכיפה והסעד כלל לא היו מודעות או ערוכות להתמודד איתה.

אף על פי הכוונות הטובות, ככל שהתופעה של גילוי מקרי אלימות כלפי נשים הפכה נרחבת יותר, יחד עם קמפיין "Me Too" שהעיד על ממדי הבעיה הגדולים, התעוררה ביקורת כלפי מקלטים לנשים מוכות. זאת מכיוון שאף על פי שהנשים הן הקורבנות בסיפור, דווקא הן נאלצות לעזוב את ביתן ולעיתים את ילדיהן, את המקום הבטוח שלהן ולצאת למקלטים מבודדים שמקשים עליהן עוד יותר, במקום שהגבר הפוגע הוא זה ש"ייקנס" בעקבות אלימותו.

רצח נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח נשים

החל משנות ה-2000 יש כ-20 מקרים של רצח נשים מדי שנה בישראל. רוב הנרצחות נורו בנשק חם.

לפי נתוני המשרד לביטחון הפנים, משנת 2008 חלה עלייה ניכרת במספר מקרי רצח של נשים בעקבות גירושים, והדבר נפוץ יותר בקרב נשים מוסלמיות ודרוזיות. שיעור מקרי רצח נשים הוא הגבוה ביותר בקרב בנות 18 עד 24.[26]

רצח נשים נפוץ יותר בקרב ערביי ישראל, באופן יחסי, מאשר בשאר חלקי החברה. לפי נתוני משרד הרווחה, 42% מהנשים שנרצחו בשנת 2014 הן מהמגזר הערבי.[27] חלק ממקרי הרצח של נשים ערביות מתרחש על רקע חילול כבוד המשפחה וחלק נרצחות על רקע סכסוכים הקשורים לירושה, גירושים, אחזקת ילדים, חיסול חשבונות בין עבריינים, הסתרה של פשעים כמו אונס וגילוי עריות, ועוד.

מלבד הרציחות של נשים, מתרחשים בכל שנה מאות ניסיונות לרצח נשים שאינם מסתיימים במוות, ומקרים אלה אינם נכללים בסטטיסטיקה [להערכת יו"ר ויצ"ו, בשנת 2014].[28]

רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הוא רצח של אדם על ידי בני משפחתו, וזאת עקב האמונה של מבצעי הרצח כי הקורבן פגע בכבודה של משפחתם. רצח מסוג זה נפוץ בעיקר בחברות מוסלמיות במזרח התיכון. ובישראל הוא נפוץ בעיקר בחברה הערבית המוסלמית. רוב הקורבנות של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הן נשים ורוב המבצעים הם גברים. לפי הגדרות מסוימות גם גברים המנהלים יחסים הומוסקסואלים עלולים להיות קורבנות של רציחות כאלה.

בתחילת ימי המנדט הבריטי היו רציחות על רקע חילול כבוד המשפחה עניין רווח. אב בית דין במשפט של רוצח על רקע כבוד המשפחה אמר ש"כשבא לארץ היו משפטים כאלה מרובים ביותר כמעט שניים בכל שבוע".[29] בשנת 1959 הרוב הגדול של מקרי הרצח בישראל היו על רקע רומנטי או של חילול כבוד המשפחה.[30]

בישראל רצח על רקע חילול כבוד המשפחה מתרחש בעיקר באוכלוסייה הערבית המוסלמית.[31] עם זאת היו מספר מקרים של יהודים שרצחו על רקע חילול כבוד המשפחה.[32]

מספר הנשים שנרצחו על רקע חילול כבוד המשפחה בישראל נתון במחלוקת. גדעון קרסל דיווח כי בין השנים 1973–1977 התרחשו 63 מקרי רצח מסוג זה. מונה דהש, דוברת ארגון אל-פנאר העריכה כי כ-40 נשים נרצחות על רקע של חילול כבוד המשפחה בכל שנה. עמותת "נשים נגד אלימות" בנצרת טוענת כי בשנת 2001 בלבד התרחשו 54 מקרי רצח כאלה בישראל. המספרים הנמסרים על ידי המשטרה נמוכים בהרבה.[33]

במספר מקרים האישה שנרצחה הגישה לפני הרצח תלונה במשטרה על איומים ואלימות מצד בן הזוג.[34]

דו"ח של מבקר המשרד לביטחון הפנים משנת 2012 מצא שורה של ליקויים בטיפול משטרת ישראל במקרי רצח נשים.[35]

בשנת 2017 נערכו מספר הפגנות נגד רצח נשים וכמחאה על דרכי הטיפול המוסדיים במקרי אלימות נגד נשים.[36]

בשנת 2019 מתה הפעילה החברתית מיכל סלה, לאחר שלפי החשד, נדקרה 11 פעמים על ידי בעלה, העומד לדין באשמת רצח. בעקבות האירוע הופקה תוכנית טלוויזיה בת שני פרקים בתוכנית "עובדה" בערוץ 12.[37] התוכנית גררה גל שיתופים של סיפורי נשים שחוו התעללות במערכת היחסים. נשים רבות סיפרו שהחליטו לצאת מקשרים אלימים עם בני זוגן.[38] בעקבות הרצח הוקם "פורום מיכל סלה"[39] הפועל למען נשים הסובלות מאלימות של בני זוגן או נמצאות בסיכון.

בחברה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקלטים הראשונים לנשים מוכות בישראל הוקמו בסוף שנות ה-70. מקלט ראשון לנשים מוכות חרדיות נפתח בסוף שנות ה-90. לדברי היזם, העיתונים החרדים סירבו לפרסם מודעות של העמותה שהקימה אותו, עד לקבלת הודעת תמיכה מהרב בקשי דורון, שהיה ראש בתי הדין הרבניים.[40] לדברי הקרימינולוגית שחורי-ביטון, גם בחברה החילונית נשים מתקשות לצאת ממעגל האלימות בפומבי ול[41]הצהיר לעצמן ולעולם "אני אישה מוכה", אבל בחברה החרדית ישנו טאבו חמור בהרבה, כי הוא נובע גם מהשמירה על התדמית הדתית ושלמות המשפחה. לדבריה החשש הוא גם מביקורת בתוך הקהילה וגם מפגיעה בדמותה של הקהילה החרדית בפני הציבור הרחב[42]

בחברה הבדואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הבדואית היא חברה פטריארכלית, ולכן נשים מתמודדות עם קשיים רבים בכל מה שקשור לאלימות המופנית כלפיהן. הנפגעות חוששות מפני תדמית שלילית שתלווה אותן כל החיים שלהן. קיימות תיאוריות הטוענות כי הסיבה לתופעה זו נעוצה באי השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, ממשיכה התופעה להתקיים באופן נרחב ולגבות קורבנות נוספים.[41]

במושב שנערך על ידי הנציבות לקידום מעמד האישה, עמותת "איתך" הציגה את תוצאות המחקר שערכה במשך שנתיים, בו נאמר כי 90% מהנשים שהשתתפו במשאל דיווחו על חשיפתן לאלימות במקומות ציבוריים, 67% נמנעו משימוש בסוכנויות חיצוניות מחשש ש הם איבדו את התמיכה במשפחה וילדים, 58% מהנשים הבדואיות סובלות מאלימות פסיכולוגית או פיזית, השקט והדממה שמלווים האישה "המוכה" ו-"החבוטה" וכניעתה מחשש לבושה, מגבירים את האלימות כלפיה ומפחיתים את מעמדה בחברה, ובשביל השקטה שלהן היה קשה לראיין אותן. בדו"ח העמותה נמסר עוד כי מה שמבדיל את הנשים המתלוננות הוא שהן מתלוננות לאחר סבל במשך שנים, וכולן אינן מסתפקות בתוצאות הצעד הנועז או האומלל שעשו, ואף אחד לא שומע את התלונה בשפתן בתחנות המשטרה, החוקר אינו מדבר ערבית והמתרגם אינו מעודד אותם הגיש תלונה. והמשטרה לא רואה את עצמה אחראית לשינוי המציאות, אפילו במשרדי הרווחה הרוב העובדים הסוציאליים אינם דוברים ערבית. נשים בדואיות שמגיעות לרווחה סוציאלית בגלל מצוקה כלכלית, חשיפתן לאלימות אינה מטופלת למרות קיומן של הוראות ברורות בנושא זה, וכיום יש רק שני מקלטים לנשים מוכות[43][41]

סיבות האלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הגורמים העיקריים לאלימות נגד נשים בדואית בנגב היא הפוליגמיה (ריבוי נשים). כ-30% מהנשים הבדואיות חיות בנישואים פוליגמיים.

גורם עיקרי נוסף לאלימות נגד נשים בדואיות הוא עליית המודעות העצמית והתקדמות של האישה מבחינת לימודים וקבלת תעודות אקדמיות והשתלבותה בחיים הכלכליים בחברה דבר שהביא עימו מפגש עם מציאות וערכים שונים הגבר הבדואי הוא זה שנפגש עם מציאות זו ונחשף אליה ומשמש בעצם כסוכן שינוי בחברה. האישה, לעומת זאת, קשורה למרחב הביתי וליחידה המשפחתית, והחשיפה לשינויים חלים עליה רק דרך חשיפתו של הגבר, והשינויים בחייה תלויים באביה או בעלה.[44] אחת הדילמות המשמעותיות ביותר היא מתן הרשות להשכלת הבנות. מצד אחד ההשכלה מגדירה מחדש את תפקידה של האישה בחברה, היא עלולה לבחור בדרכים חדשות ולקחת על עצמה תפקידים פעילים יותר במסגרת המשפחתית והחברתית, אך מצד שני יש חשש גדול משינויים אלו הדורשים ויתורים רבים מצד הגבר הבדואי.[45]

בדו"ח שנכתב ב-2013 עורכת הדין, אינסאף אבו רביעה בחנה את התופעה, את ההיקף שלה, את המרכיבים שלה ואת המאפיינים על סמך פניות של נשים לעמותת "איתך". היא ציינה שמכיוון שהמחקר לא כולל נשים שלא פנו לקבל עזרה, נראה שהתמונה קשה יותר.[46] בדו"ח היא בודקת סוגים שונים של אלימות כלפי נשים בדואיות- אלימות מינית, כלכלית, נפשית, מילולית ופיזית ומציינת כי ב-90 אחוז מהמקרים האלימות הזו מתרחשת בצורה פומבית כשכולם (שכנים, משפחה) רואים. נשים רבות חושבות שהאלימות במשפחה הוא עניין פרטי ומאמינות שהחברה לא אחראית למקרים כאלה. מעבר לכך, הן חושבות כי אם בן הזוג שלהן ייעצר או ייכנס לכלא זה אומר שהן לא מחונכות, זו בושה גדולה עבורן והן חוששות שלא תהייה להן יותר תמיכה כלכלית ונפשית מפני בן זוג או משפחתו, או לפעמים מפני משפחותיהן, והן יישארו חסרות-כל, ולכן הרבה מהן כנועות לבן הזוג שלהן.

כמו כן, הלגיטימציה בקרב החברה הבדואית גורמת לכך שמעט מאוד נשים מתלוננות על האלימות נגדן. מהדו"ח עולה כי 65 אחוזים מהנשים שנפגעו לא פנו לעזרה ולא התלוננו, ו-79 אחוזים טענו כי לא קיבלו תמיכה מהסביבה הקרובה שלהן. הסיבה לכך קשורה במחשבה שאישה שנפגעה מאלימות היא זו שאחראית למעשים שלה, ולכן נענשה עליהם. כשבודקים את אחוזי האלימות לפי גילים עולה כי ככל שגיל אישה עולה, כך פוחתת האלימות כלפיה מכיוון שבגילים האלה הנשים נחשבות פחות "מסוכנות" ופחות "מושכות מינית".

תפקוד מוסדות המדינה, מניעה ואכיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, אישה מוכה זכאית לבקש צו הגנה כנגד מי שתקף אותה. מצד שני, בתי הדין השרעיים (בית דין מוסלמי) לא עושים שימוש בסמכות שלהם ומעדיפים לעודד תהליכים של גישור כדי למנוע בעיות בתוך הקהילה. כמו כן, בכפרים הלא-מוכרים בנגב אין תחנות משטרה, כך שאין לנשים האלו לאן לפנות.

השפעת האלימות נגד נשים על החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מאמר בכתב העת של האומות המאוחדות על נשות המדינות הערביות, לבריאות ולזכויות האדם, גם היום נושא האלימות נגד נשים נותרה אחת הצרות הנפוצות ביותר בעולם. אלימות נגד נשים יכולה להתרחש בתחומי החיים הציבוריים והפרטיים ובכל הגילים. ופעמים רבות היא מונעת מהנשים להתפתח מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית. נשים רבות מפחדות מאיומי האלימות, ויש לכך השפעה שלילית על חייהן, ולכן הן מוגבלות ממימוש זכויותיהם.[47]

ארגון הבריאות העולמי פרסם דוח על אלימות נגד נשים, המראה שהתופעה מגדילה את הנטל של שירותי בריאות. הסובלות מאלימות, עשויות להזדקק לשירותי בריאות במחיר גבוה, בהשוואה לנשים שאינן סובלות מאלימות. לפיכך אימצה המועצה האירופית המלצה נוספת המדגישה את הבנת האלימות כלפי נשים כנושא בריאותי חשוב ביותר, ואלימות נגד נשים במשפחה היא הסיבה העיקרית מאחורי "מוות ונכות" של נשים שהתמודדו עם אלימות.[47]

יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

25 בנובמבר הוכרז על ידי האו"ם ב-1999 כיום המיועד למאבק באלימות נגד האישה.[48]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלימות נגד נשים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Violence against women, באתר womankind
  2. ^ History of Violence Against Women and Current Systems Response, באתר של אוניברסיטת מיין
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ז'; משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ד'.
  4. ^ 1 2 ד"ר מרדכי פרישטיק, אלימות נגד נשים ביהדות, כתב העת "חברה ורווחה", משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, 1990
  5. ^ דגנית-אמתלאי חננאל, אלימות הריונית: על אלימות במשפחה בעת ההיריון
  6. ^ ניני גוטספלד, מילים הורגות, כשדו - שיח יומיומי הופך לנשק קטלני, 2006, באתר טקסט
  7. ^ נא להכיר: אלימות טכנולוגית, מתוך אתר מאקו נובמבר 2019
  8. ^ אבינועם בן זאב, אונס בדייט: "לא" זה "לא", בכל שלב שהוא, באתר ynet, 29 בנובמבר 2006
  9. ^ תופעת האלימות במשפחה והתופעה בישראל, באתר ויצו
  10. ^ afrol News - Ethiopian women reject genital cutting (FGM)
  11. ^ The Vietnam Veterans Memorial information, The Wall USA
  12. ^ The Vietnam Veterans Memorial Women, The Wall USA
  13. ^ Warcost, The United States Civil War Center
  14. ^ Female casualties, iraq coalition casualties count
  15. ^ OPERATION IRAQI FREEDOM (OIF) U.S. CASUALTY STATUS, us department of defense
  16. ^ America's Major Wars: the Causalities and Financial Cost therewith
  17. ^ Violence statistics, centers for disease control and prevention
  18. ^ Victims and Victimization, September 20, 2010, office of justice programs
  19. ^ AUTH, Rape In Prison, prison abuse lawyer
  20. ^ Sommers, Dr. Christina Hoff. Researching the "Rape Culture" of America. 4 March 2010.
  21. ^ צ'ארלי שירלי קליינמן, ואז הגיעה פרידמן: חלוצת המאבק לזכויות הנשים, mako, 25/11/11
  22. ^ נועה זלוטניק, המקלט לנשים מוכות הוא רק תחילת הדרך, המקום הכי חם בגיהנום, 24 נובמבר 2016
  23. ^ 1 2 רג'דה אלנאבולסי, סקירת הספר "להציץ מבעד לחומות: אלימות כלפי בנות זוג בקהילות סגורות" של אפרת שוהם שיצא לאור בשנת 2012, כתב העת חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה. חוברת לג/2, 2013
  24. ^ לאה דור, פמיניזם חיפאי חוגג 30, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 8 באוקטובר 2013
  25. ^ מתוך: מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת", 1990 - הקמת המקלט
  26. ^ נצ"מ ד"ר בשורה רגב, ניצן שירי, נשים על הכוונת - אלימות כלפי נשים בישראל ומחוצה לה, המשרד לביטחון הפנים, באתר המשרד לביטחון הפנים, ‏נובמבר 2012
  27. ^ שירית אביטן כהן, 15 נשים נרצחו מתחילת השנה - 9 מהמגזר הערבי, באתר nrg‏, 24 בנובמבר 2016
  28. ^ ויצו חושפת את מדד האלימות של ישראל לשנת 2014: בכל יום נפתחים בממוצע 65 תיקים בגין אלימות המשפחה, באתר ויצו
  29. ^ ירושלים - רוצח אחותו נדון לעשר שנים, דבר, 21 בדצמבר 1939
  30. ^ נחמיאס:עבריינות הנוער הגיעה למימדים מדאיגים, דבר, 5 באפריל 1960
  31. ^ אבירם זינו, מעריב, רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה": איך זה עדיין קורה בישראל?, ‏28 באוקטובר 2014
  32. ^ זכי אליהו נדון למאסר עולם על רצח בתו, דבר, 16 בספטמבר 1957 ו7 בני משפחת רנה דלי חשודים ברצח הצעירה, דבר, 5 בפברואר 1964
  33. ^ שרה סקחפי, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה (עמ' 16), עמוד 6, ‏2008-2009
  34. ^ 10 דברים שלא ידעתן על רצח נשים בישראל, באתר סלונה, ‏17 באפריל 2016
  35. ^ יניב קובוביץ, דו"ח פנימי: כשלים חמורים בטיפול המשטרתי במקרי אלימות במשפחה, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2014
  36. ^ פלורית שויחט ואסף גולן, 'דורשות ביטחון': הפגנות נגד רצח נשים ברחבי הארץ, באתר nrg
  37. ^ עובדה 2020 - מיכל סלה, שודר ב-5 במאי 2020
  38. ^ הסרט על מיכל סלה גרר גל שיתופים של סיפורי נשים שחוו התעללות במערכת היחסים, 6 במאי 2020
  39. ^ לילי בן-עמי, פורום מיכל סלה, https://www.michalsela.org.il
  40. ^ צופיה הירשפלד, מכה שלא כתובה בתורה, ynet, 07.11.09
  41. ^ 1 2 3 هيئة الأمم المتحدة للمرأة., اليوم الدولي للقضاء على العنف ضد المرأة
  42. ^ טלי פרקש, חרדים לשלומן: מכה מתחת לשמלה ולשביס, ynet, 12.06.12
  43. ^ نردين شحادة, حول العنف ضد النساء, ‏2018
  44. ^ מיסאא אבו-הלהיג́א - רכזת רשת השותפות היהודית-ערבית בישראל, אלימות כלפי נשים במגזר הבדואי, ‏2005
  45. ^ نردين شحادة, حول العنف ضد النساء, ‏2018
  46. ^ אינסאף אבו שארב, קשר השתיקה: אלימות במשפחה נגד נשים ערביות בדואיות בנגב, http://www.itach.org.il/wp-content/uploads/maamad2013-06-03.pdf, 2013
  47. ^ 1 2 עמאד כרים, إنهاء العنف ضد النساء والفتيات
  48. ^ יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים - 25 בנובמבר