פשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים

משא ומתן
תיווך
גישור
פישור
גישבור
בוררות
צדק מאחה

פשרה היא מונח הבא לתאר השגת הסכם בין צדדים, במהלך סכסוך, באמצעות תקשורת ובדרך של הבנה וקבלה הדדית של תנאים – לעתים קרובות הסכמה זו באה תוך ויתור על מטרות או רצונות. קיצוניות היא לעתים ההפך מפשרה. פשרה באה לעתים בסמיכות לאיזון וסובלנות. במובנה השלילי, יש המתייחסים לפשרה ככניעה הכרוכה בוויתור על מטרות, עקרונות ומשאבים חומריים במהלך משא ומתן להשגת הסכם.

"פשרה", ברבות מן השפות האירופאיות, מקורה במילה compromis בצרפתית של ימי הביניים. התפיסה והמשמעות של המילה "פשרה" היא תלוית תרבות וסביבה. בבריטניה, אירלנד ומדינות חבר העמים הבריטי משמעות המילה "פשרה" (אנגלית compromise) היא חיובית ומציינת מצב שבו שני הצדדים זוכים מן ההסכם. בארצות הברית המילה עשויה לשאת משמעות שלילית ולפיה שני הצדדים הפסידו מן ההסכם. בברית המועצות לשעבר המונח פשרה היה כמעט ולא ידוע.

שיטות לפשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שיטות מובנות המוצעות לצורך הגברת הסיכוי להגיע לפשרה בין צדדים החלוקים בדעותיהם. כך למשל, אחת מן השיטות הללו מציעה שלבי פעולה לניהול משא ומתן בתחום יחסי עבודה[1]:

  • עבודת הכנה - בטרם פתיחה במשא ומתן לפשרה יש לבצע עבודת הכנה מתאימה ולברר, בין היתר: מהו הקונטקסט של המשא ומתן? מיהו הצד השני? מהי עמדתך וזכויותיך? מה רצונותיו וצרכיו של הצד שכנגד.
  • קביעת רף - קביעת מידת הפשרה הרצויה וניסיון לחזות את הפשרה הרצויה לצד שכנגד. זיהוי הנקודות שעליהן ניתן לוותר במשא ומתן. המטרה בקביעת נקודות אלה חייבת להיקבע מתוך ראיה שבה שני הצדדים ירוויחו מן הפשרה.
  • גיוס מיומנויות - לצורך ניהול משא ומתן. צוות ניהול משא ומתן רצוי שיכלול אנשים ממספר תחומי מיומנות, כולל קריאת שפת גוף וטון דיבור, אדם המסוגל ליצור אמפתיה אצל הצד שכנגד, אדם המסוגל להקשיב ולהגיב במהירות ובדייקנות לנאמר, ועוד.
  • תיעוד כתוב - לעתים ניהול משא ומתן בכתב עשוי להוות אלטרנטיבה רצויה וטובה לניהול משא ומתן בעל פה.

הפשרה במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן בתוספתא דעות שונות בקשר לעשיית פשרה:[2] דעת רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי היא שאסור לדיין בבית הדין לעשות פשרה במשפט העברי, אם כי יש מקום לעשיית פשרה כל עוד המקרה לא הגיע לביד הדין. דעת רבי יהושע בן קרחה היא שמצווה על הדיין לשאול את בעלי הדין האם רצונם בפשרה. דעת תנא קמא (התנא הראשון הנזכר בתוספתא), היא שאפשר לעשות פשרה, אבל אין מצווה בכך.[3] דעת רבי שמעון בן מנסיא היא שפשרה אפשר לעשות כל עוד בעלי הדין לא טענו את טענותיהם, או שלדיין לא ברור כמי ההלכה. לעומת זאת, לדעת תנא קמא (התנא הראשון הנזכר בתוספתא), כל עוד בית הדין לא אמר את פסק הדין ניתן לבצע פשרה.

להלכה, פסק השולחן ערוך שמצווה לעשות פשרה, ושניתן לפשר כל עוד לא ניתן פסק הדין.[4] כמו כן פסק שאחרי שנתנה הפשרה בעלי הדין יכולים להתחרט, אלא אם כן נעשתה פעולת קניין.[5]

פשרה במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר פסקי דין בישראל נקבעה חשיבותה הרבה של הפשרה במשפט. לפי הדין, כאשר הגיעו צדדים לסכסוך להסכם פשרה, לא יפתח הסכם הפשרה כמעט משום סיבה, כולל חוסר צדק משווע, ולמעט כפייה.

עיקרון סופיות הפשרה נועד לעודד פשרות, ולהבטיח לצדדים המתפשרים שהוויתור שלהם במסגרת הפשרה הנו סופי, ויסיים את הסכסוך באופן יעיל ללא סיכוי לפתיחה מחדש של הליכים משפטיים יקרים וארוכים.

בתי המשפט בישראל מעודדים פשרה גם באמצעות לחץ על הצדדים לסיים בעצמם את המחלוקות ביניהם. הסיבה לכך היא שבדרך זו מגבירים בתי המשפט את יעילותם, ומתאפשר הטיפול במספר רב יותר של תיקים במהירות.

על נוהג זה נמתחה ביקורת לפיה תפקידם של בתי המשפט הוא לשפוט ולעשות צדק, ולא לעודד פשרה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Scott Beagrie (2007, June). How to... negotiate a compromise. Personnel Today,29.
  2. ^ תוספתא, סנהדרין, א, ג
  3. ^ על פי בבלי, סנהדרין, ז, א
  4. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, יב, ב
  5. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, יב, ז